אם יתבקש פעיל בקהילה הגאה לתאר ציוני דרך מרכזיים במאבק נגד הומופוביה ולמען שוויון, הוא עשוי להזכיר מאורעות שונים. פעיל מישראל יזכיר אולי את שנת 1988, אז בוטל החוק שהגדיר יחסים חד-מיניים כעבירה פלילית. ואילו פעיל מארה"ב יזכיר אולי את שנת 1969, אז פרץ בניו-יורק "מרד סטונוול", שהוליד את התנועה המודרנית למען זכויות להט"ב (לסביות, הומואים טרנס ובי).
ומה יזכיר פעיל בריטי? אם הוא מודע פוליטית ובקיא דיו בהיסטוריה של מאבק קהילת להט"ב בארצו, הוא עשוי להזכיר את אחת האפיזודות הבלתי-צפויות שאירעו באמצע שנות ה-80, כאשר קבוצת פעילים מהקהילה הגאה הקימה ארגון לסולידריות עם שביתת כורי הפחם. כעת, זכה סיפור מרתק זה לעיבוד קולנועי, בסרט הבריטי "גאווה", המוקרן בבתי קולנוע בארץ.
ונתחיל מההתחלה. בשנות ה-80 שלטה בבריטניה ממשלה שמרנית בראשות מרגרט תאצ'ר, אשר הציבה לעצמה כמטרה את שבירת העבודה המאורגנת. על הכוונת של תאצ'ר היה ארגון הכורים הארצי, בראשו עמד המרקסיסט ארתור סקארגיל. ב-1984 הודיעה הממשלה על כוונתה לסגור עשרות מכרות פחם, ובתגובה הוכרזה שביתה אשר נמשכה כשנה, שהייתה אחד המאבקים האיגוד-מקצועיים החשובים בבריטניה במאה הקודמת.
הסרט נפתח במצעד הגאווה בלונדון בקיץ 1984, כאשר פעיל צעיר בשם מארק אשטון (המגולם בידי השחקן האמריקאי בן שנצר), מחליט לגייס תרומות במהלך המצעד עבור הכורים השובתים. מעודד מההצלחה, הוא וחבריו מחליטים לייסד קבוצה בשם "לסביות והומואים תומכים בכורים", ולהתרים את הקהילה הגאה למען כורי הפחם.
הקבוצה מצליחה לגייס סכומי כסף נכבדים לטובת קרן השביתה, ומנסה ליצור קשר עם אחת מקהילות הכורים בוויילס. אחרי קשיים התחלתיים ביצירת החיבור – קשיים שנבעו מהאופי של הקבוצה, בתקופה בה דעות קדומות ואפליה היו רווחות ביותר, ובמיוחד באזורים הכפריים – הצליחו הפעילים להגיע אל אחת העיירות.
הסרט מתאר בהומור ובאנושיות את המפגש הבלתי-צפוי בין כורים שובתים מעיירה כפרית וקטנה, שלדבריהם מעולם לא פגשו קודם הומו או לסבית, לבין הפעילים הגאים מלונדון, שמרביתם מעולם לא ביקרו קודם בעיירה כה קטנה ונידחת. חרף המחסומים התרבותיים, מצליחות שתי הקהילות ליצור ביניהן שפה משותפת של סולידריות, כאשר הדבק המאחד אותן הוא העימות מול הממשלה השמרנית, שהייתה לא רק עוינת את מעמד העובדים אלא גם הומופובית במוצהר. ואכן, אחד הרגעים המרגשים בסרט מתרחש כאשר תושבת העיירה מראה לאחד הכורים השובתים ידיעה הומופובית מתוך עיתון יומי גדול, והוא משיב: "אני לא מאמין למה שהצהובונים כותבים עלינו השובתים, אז מדוע שאאמין למה שהם כותבים עליהם?".
חשיבותו של הסרט היא בזרקור שהוא מפנה לרגע נשכח בתולדות המאבקים החברתיים בבריטניה, ובכך שהוא ממחיש כי סולידריות ואינטרסים משותפים יכולים לחבר קבוצות שונות הנאבקות למען זכויותיהן. בסצנה החותמת את הסרט, מגיעים אוטובוסים רבים של איגוד כורי פחם כדי לצעוד במצעד הגאווה בלונדון, כביטוי של תמיכה בקהילה הגאה (מעשה שקרה באמת, ביוני 1985!). כמו כן מוזכר כי באותה שנה, לאחר תום השביתה, פעל איגוד הכורים למען הכנסת סעיף נגד אפליה על רקע נטייה מינית במצע מפלגת הלייבור ובחוקה של קונפדרציית האיגודים המקצועיים.
אולם הסרט אינו חף מבעיות, במישור הפוליטי והאמנותי. מצער היה לראות, שדמותו של המנהיג הכריזמטי של הקבוצה, מארק אשטון, מוצגת בצורה חלקית בלבד. אומנם ברור כי מדובר באדם שמאלי, אולם בסרט רק נרמזת בעקיפין העובדה שבזמן שביתת הכורים, אשטון היה חבר המפלגה הקומוניסטית הבריטית ופעל במסגרתה. לאחר השביתה, בשנים 1987-1985 היה אשטון מזכ"ל ברית הנוער הקומוניסטי הבריטי, עד מותו בטרם עת, בגיל 26, מאיידס.
הסרט לא מצליח להתגבר על בעיה המאפיינת סרטים פוליטיים רבים, שהיא – הפלקטיות והשטחיות בה מוצגות הדמויות בסרט. ברור, כי מבחינת יוצרי הסרט, העיקר הוא סיפור המעשה אותו ביקשו לתאר, וכי הדמויות הן רק כלי לשם השגת מטרה זו. הדבר צורם במיוחד נוכח העובדה, שמדובר לא ביצירה בדיונית לגמרי, אלא בתיאור הנשען על אירועים אמיתיים, וכי חלק מהאישים – עדיין חיים ופעילים. אולם חרף חולשות אלה, מדובר בסרט מצחיק ומרגש, שמותיר תחושה של אופטימיות אחרי הצפייה.
אורי וולטמן
"גאווה". בימוי: מתיו וארצ'וס; תסריט: סטיבן ברספורד; צילום: טד רדקליף; מוסיקה: כריסטופר נייטינגייל; שחקנים: בן שנצר, ג'ורג' מקיי, מוניקה דולאן, דומיניק וסט, אנדרו סקוט, אימלדה סטאנטון, ביל ניי, פאדי קונסידין.
