מאת חדוה ישכר

המגזין "פורבס" פירסם לאחרונה רשימה נוספת בסדרה מאה נשות צמרת בתחומי הפוליטיקה והעסקים. הנשים שזכו בתואר מייצגות כוח, השפעה פוליטית וכלכלית וכסף. הרבה כסף. בין עשר הנשים הראשונות ברשימה נמנות שש אמריקאיות, ובראשן שרת החוץ הילרי קלינטון (הממוקמת במקום השני ברשימת המאה, אחרי אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה).

אפשר לשער, כי במהלך הקריירות המופלאות שלהן רובן נדרשו להוכיח נחישות ותעוזה יוצאות דופן. אולם ספק אם הן אמיצות וחזקות מספיק כדי לנצל את עמדות הכוח שלהן להבעת תמיכה בזכות האשה על גופה ולקריאה לפוליטיקאים להסיר את נושא ההפלות וחופש הרבייה מסדר היום הפוליטי, אחת ולתמיד.

343 הנשים הצרפתיות אשר הסתכנו בעבירה על החוק הפלילי, כאשר הצהירו באפריל 1971 מעל דפי העיתון "נובל אובזרווטר", כי עברו הפלה היו נועזות מהן לאין שיעור. הסיכון שלקחו השתלם, וכעבור ארבע שנים בוטל האיסור בחוק הצרפתי על הפסקת היריון יזומה.

בין אנטי–פמיניזם לפמיניזם מוגבל

העיסוק הציבורי בהתבטאותו המחרידה והנבערת של טוד אקין, חבר הקונגרס האמריקאי, שטען כי בעת "אונס לגיטימי" גוף האשה דוחה היריון, אינו צריך להשכיח את העובדה שנשות המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, אשר חלקן מציגות את עצמן כפמיניסטיות, שותפות לעמדות הריאקציוניות של מפלגתן גם ביחס למעמד האשה. הן שותפות, למשל, להצעה לאמץ במצע המפלגה סעיף שיאסור בחוק על ביצוע הפלה מכל סיבה שהיא.

פמיניסטיות ליברליות בארה"ב מתלוננות על כך שהימניות השמרניות "גונבות" מהן את הפמיניזם. הן מביאות לדוגמה את הארגון "פמיניסטיות למען חיים" (Feminists For Life), שסיסמתו "נשים ראויות למשהו טוב יותר מהפלה" היא לא פחות מאנטי-פמיניסטית.

אולם האמת היא, שגם פמיניסטיות ליברליות נושאות באחריות לפער המעמדי המתרחב והולך בין נשים משכבות חברתיות שונות: בין נשים בעלות השכלה אקדמית ואמצעים המקדמים אותן בעולם העבודה, ומאפשרים להן חופש מיני, ובין נשים ממעמד הפועלים הזקוקות למימון ציבורי לביצוע הפסקת היריון בלתי רצוי. איסור גורף על הפלות יפגע בעיקר בנשים המשתייכות לקבוצה השנייה.

הרעיונות המנחים את הפמיניזם המרכזי-ליברלי מדגישים את חשיבותו של ההישג האישי, ואת האפשרויות העומדות בפני נשים למימוש עצמי ולהצלחה. זהו מסר שמדבר בעיקר לנשים משכילות ממעמד הביניים, החוששות משינוי רדיקלי. עבורן, שוויון פירושו הזכות להתחרות בגברים בתנאים שווים בשוק העבודה.

שיח השוויון הפמיניסטי-הליברלי מנהל דיאלוג כה ידידותי עם הקפיטליזם הגלובלי ועם כלכלת השוק החופשי עד שגם האולטרה-שמרנים אינם מוצאים סיבה להתנגד לו.

הצורך להתעמת עם דיכוי ואפליית נשים

רשימות הצמרת המפרסמות נשים בעלות שררה ומעמד במגזינים כלכליים בעולם, וגם אצלנו, מצביעות על הצלחותיו של הפמיניזם הליברלי בזירות הפוליטיות והכלכליות. אך בה בעת, הפמיניזם הליברלי נכשל כישלון צורב בביעור הסקסיזם, שהוגדר כמטרתו העיקרית של הגל השני של התנועה הפמיניסטית, אשר צמח בארה"ב בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה העשרים.

אין דרך להתעמת עם סקסיזם בלי להיאבק על זכות הנשים על גופן ועל פריונן. הזכות הזאת, ההחלטות של נשים ביחס לאימהוּת, הן ליבת המאבק לשוויון מלא. זו הסיבה שהימין הפונדמנטליסטי בארה"ב, ובכל מקום אחר בעולם, אינו מתכוון להרפות מנושא ההפלות.

פמיניזם המתעסק בשאלות של ייצוג נשים בעמדות כוח אך לא במאבק לשוויון ממשי, הוא לא יותר מאשר קליפה חסרת תוכן. תודעה פמיניסטית שאינה משולבת בחשיבה סוציאליסטית, הופכת את המאבק לשוויון לתחרות על נוכחות ברשימות של מלכות הכוורת, המשרתות בעיקר את עצמן ואת המערכות שבקרבן הן פועלות.

המסר המתקבל הוא שהכול פתוח בפני נשים, שההצלחה מחכה להן בשער ושכל השאר תלוי רק בכישרונן ובשיווק עצמי נכון. זהו מסר כוזב, הגורם להזנחת המאבק הקולקטיבי לשינוי חברתי למען כלל הנשים. התשובה לשאלה 'האם ייתכן פמיניזם ימני?' היא, אפוא, שהוא אפשרי כיוון שהוא מתקיים ברמת ההגדרה האישית של נשים, וזאת עובדה. אך מכל בחינה עקרונית – התשובה היא שלילית בהחלט.

על כך כתבה, כבר ב-1976, הסופרת והפעילה הפמיניסטית-מרקסיסטית ברברה ארנרייך. לדבריה, פמיניזם סוציאליסטי הוא המסקנה שכל אשה בחברה הקפיטליסטית מגיעה אליה בהכרח מתוך ניסיונה בעבודה, תשלום החשבונות, היחסים עם בני הזוג, חינוך הילדים, עבודות הבית, ההערות על איך שאנחנו נראות ואי ההקשבה לקולנו: "אם את חושבת על כל הדברים הללו, על איך הם משתלבים יחד ועל מה שצריך לשנות, ומביטה סביבך בחיפוש אחר מילים שיחברו את כל המחשבות הללו לרעיון אחד, כמעט שהגעת לפמיניזם סוציאליסטי".