בשבוע שעבר פורסם מחקר חדש של בנק ישראל, שהסתמך על סקרי כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). מהמחקר (שעיקריו פורסמו ב-"דה מרקר", 4.4) עולה, כי בעוד שב-40 השנים האחרונות הצטמצמו פערי ההשכלה והפערים במספר הילדים של נשים ערביות לעומת נשים יהודיות, הרי שהפער בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה – רק גדל. מספר שנות ההשכלה הממוצעת של נשים ערביות גדל מ-3.3 שנות לימוד בממוצע בשנת 1970, ל-10.1 בשנת 2010. שיעור זה עדיין נמוך מ-13.1 שנות לימוד בממוצע בקרב נשים יהודיות, אולם הפער צומצם. גם מבחינת מספר הילדים הממוצע, עדיין קיים פער, הגם שהוא צומצם: ב-2009 היו ל-22% מהנשים היהודיות שניים-שלושה ילדים, לעומת 32% בקרב הנשים הערביות. הפער בין שתי הקבוצות היה גדול הרבה יותר ב-1970.

נשים ערביות בנגב (צילום: מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח)

אולם, על אף נתונים אלו, מסתבר ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של נשים ערביות עלה מ-10% ל-20% בלבד בפרק הזמן 2010-1970, בעוד שאצל הנשים היהודיות הוא עלה מ-30% ל-60% כיום. כלומר, בעוד שב-1970 הפער בין הנשים היהודיות והערביות עמד על 20 נקודות אחוז, כיום הוא גדל – ועומד על 40. מי שלא הופתעה מתוצאות המחקר, היא סאוסאן תומא–שוקחה, המרכזת את פרויקט נשים ותעסוקה בעמותה "נשים נגד אלימות", שמושבה בנצרת. "אין כל חידוש בנתונים האלה. הם משקפים מציאות קיימת", היא אומרת.

ש: האם היו בידיכן נתונים דומים?

ת: הקביעה מהו שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה, תלויה, בין היתר, בהחלטה על איזו שכבת גיל מסתכלים. בעוד הלמ"ס בוחן נשים בגילאי 65-15, הרי שהממשלה מציגה נתונים רק לגבי שכבת הגיל 54-25, ולכן הם מציגים נתונים בדבר של שיעור השתתפות גבוה יותר: 27%-25%. בהתייחס לנשים ערביות בעלות השכלה גבוהה, אנחנו ערכנו לפני כמה שנים מחקר בנושא תעסוקת נשים ערביות, ממנו עלה ש-40% מהאקדמאיות הערביות הן מובטלות.

ש: איך את מסבירה את המצב הזה?

ת: ישנם מספר גורמים. ישנו שיעור גדול – כ-80% מהסטודנטיות הערביות – הלומדות הוראה. משרד החינוך לא מייצר תקנים להעסקת מורות אלו, ורבות מהן מוצאות עצמן ללא תעסוקה במקצוע אותו למדו. כיום יש למעלה מ-8,000 מורות ומורים ערבים שהגישו בקשה לשיבוץ בבתי-ספר, אך רק כרבע מהבקשות נענו. גורם נוסף הוא אי-הקבלה של אקדמאיות ואקדמאים ערבים לשירות הציבורי. בעבר אישרה הממשלה החלטות בדבר הגדלת שיעור ההעסקה של אזרחים ערבים בשירות הציבורי (לא כולל הוראה) ל-10% עד שנת 2012 – אך היא לא עמדה ביעד זה.

ש: לעיתים טוענים כי הנשים הערביות אינן עובדות בשל "חסם תרבותי". יש בכך ממש?

ת: אכן, ישנם חסמים. אבל מי יוצר אותם ומי אחראי להם? החסם המרכזי הוא מדיניות האפליה, המונעת אפשרויות תעסוקה מנשים ערביות. אצלנו בעמותה, ישנה עובדת המגיעה כל יום מטמרה למשרדי העמותה בנצרת. משך הנסיעה בדרך זו הוא 25 דקות במכונית פרטית, אך בתחבורה ציבורית, זה לוקח לה שעתיים!

כל עוד אין תשתית סבירה של תחבורה ציבורית, בתוך היישובים הערבים עצמם ובין יישוב ליישוב, כיצד ניתן לצפות שנשים ייצאו לעבוד במקומות מרוחקים? יתרה מזאת, כדי לאפשר לנשים ערביות לעבוד, לא מספיק לייצר תשתית של תחבורה ציבורית, אלא חובה להבטיח מעונות יום, כדי לאפשר גם לנשים שהן אימהות להשתתף בכוח העבודה. אבל מתוך 1,700 מעונות יום, המסובסדים בידי משרד התמ"ת, רק 27 נמצאים ביישובים ערביים. מי שטוען, שקיים "מחסום תרבותי" המונע מנשים ערביות לצאת מהבית ולהשתלב בשוק העבודה, צריך להסביר: איך ייתכן שישנו שיעור הולך וגדל של נשים ערביות, שיוצאות מהכפרים כדי ללמוד באוניברסיטאות בארץ, בירדן ובאירופה? אחר כך, כשנשים אלה רוצות להשתלב בשוק העבודה המקומי, הן מוצאות עצמן מובטלות.

ש: מהן ההמלצות שלכן לשינוי המצב?

ת: נוסף להשקעה בתחבורה ציבורית ובמעונות יום, דרושה מחויבת של הממשלה לשילוב נשים ערביות בעבודה. בהתנחלות מודיעין עילית, למשל, משרד התמ"ת, בשיתוף פעולה עם חברת ההיי-טק "מטריקס", הביא להעסקת מאות נשים חרדיות. מדוע לא תיזום הממשלה פרויקטים דומים, בתוך ישראל, עבור נשים ערביות? לא מספיק שהממשלה מעבירה קורסי "יזמות עסקית" לנשים ערביות, ובכך יוצאת ידי חובה. היא חייבת לייצר מקומות עבודה ביישובים הערביים עצמם.

(המאמר פורסם השבוע ב"זו הדרך")