ריאיון עם פעילת המפלגה להתחדשות קומוניסטית על משבר הפוליטי באיטליה ובאירופה

אנה קמפוסמפיירו (בצילום) היא האחראית לקשרי חוץ וחברת ועד בסניף מילאנו של המפלגה להתחדשות קומוניסטית – מפלגת השמאל העקבי הגדולה ביותר ששורשיה במפלגה הקומוניסטית האיטלקית בעלת העבר המפואר, אשר התפרקה בתחילת שנות התשעים. בשיחה עם 'זו הדרך' בעיר, היא הציעה ניתוח תרבותי-פוליטי-מעמדי, במיטב המסורת המרקסיסטית האיטלקית, לדעיכת השמאל באיטליה ולמצב חוסר הודאות אשר נוצר אחרי משאל העם שהתקיים במדינה לאחרונה.

2016-12-20_211352

מדוע המפלגה הקומוניסטית, שבשנות השבעים זכתה לתמיכה של כשליש מהאיטלקים, נעלמה כשחקן מרכזי בזירה הפוליטית באיטליה?

לקריסת ברית המועצות ולנסיבות פנימיות במפלגה הייתה השפעה על התהליך. אבל לדעתי דווקא התחזקות הניאו-ליברליזם באיטליה היא המפתח להבנת דעיכת השמאל. ההשתלטות של הניאו-ליברליזם על איטליה כרוכה באופן הדוק באופן בו התרבות והחינוך פה הידרדרו והתחולל בהם תהליך של קפיטליזציה. ברלוסקוני שיחק תפקיד מרכזי בנושא זה – כאיל הון וכפוליטיקאי.

תהליך השתלטותו של ברלוסקוני, מכאן, ממילאנו, על ענף התקשורת תחילה ועל הפוליטיקה מאוחר יותר, וקשריו עם המאפיה, שהיו הדוקים ביותר, התרחשו במקביל לדעיכת השמאל האיטלקי. בשנות השמונים, בעת שהממשלה של קרקסי הסוציאליסט אפשרה לברלוסקוני להקים תחנות שידור פרטיות, התחילה ההידרדרות של השמאל כאופציה תרבותית ופוליטית באיטליה. זה היה חלק מהגל של התאצ'ריזם וגישת ה"אין אלטרנטיבה", והמפלגה לא ידעה להתמודד באופן נכון עם השינויים העמוקים. התרבות הרדודה שברלוסקוני מכר לעם האיטלקי הורידה את קרנה של האופציה הקומוניסטית, שנראתה מיושנת ומנוגדת לערכים הניאו-ליברלים החדשים שהשתלטו על החברה.

 

ולמרות שברלוסקוני עזב, הניאו ליברליזם נשאר?

בהחלט. מתאו רנצי, ראש הממשלה שזה עתה התפטר אחרי שהפסיד במשאל העם, הוא כביכול מועמד "מרכז-שמאל", אך כל המדיניות שניהל קשורה ונובעת מהניאו-ליברליזם בגרסתו האירופית. יוזמותיו, כמו "חוק העבודה" (אותו כינה Jobs Act, וידענו שברגע שמשתמשים באנגלית, העניים יפגעו), המקל על פיטורים, או ניסיונו לכפות החלשה של הדמוקרטיה בהצעה לתיקון החוקה שנכשלה במשאל העם – כל אלה נובעות מגישה ניאו-ליברלית שהשתרשה בחברה האיטלקית.

מה שההון ומשרתיו בשלטון אומרים לנו הוא שהחוזה החברתי אינו בין האזרחים, הקולקטיב, והמדינה, כי אם בין כל אינדיבידואל לבין האזרחים האחרים, בעוד תפקיד המדינה מצטמצם לפונקציות של אלימות ופיקוח. זה מתבטא בכך שהמדינה מנסה להעביר שירותים חברתיים שהיא אמורה לספק, לחוזים אישיים בין האזרחים לבין עצמם. זה תהליך עמוק של הפרטה שיש לו פנים רבות. אנחנו מכנים את זה הפרטת הדמוקרטיה.

יש משהו משותף לנו ולמדינות דרום אירופה האחרות – אלה מדינות שהושפעו באופן עמוק מאוד ממלחמת העולם השנייה ומהפשיזם ומהסבל הגדול הכרוך בו. בדרום אירופה התפתח מתוך עמדה אנטי-פשיסטית ומטראומה אמיתית, רעיון חדש של חברה, רעיון מתקדם מאוד, שבא לידי ביטוי בחוקה האיטלקית, לדוגמא. אבל ההגמוניה האנגלו-אמריקאית, ועתה – הגרמנית, מנסה להגיד לנו כבר עשורים כי אנחנו לא מספיק תחרותיים, שמושגי הזכויות שלנו רחבים וחברתיים מדי. וכך כופים עלינו באופן שיטתי את הפרטת הדמוקרטיה ואת הניאו-ליברליזציה של החברה.

 

נראה שעליית תנועת "חמשת הכוכבים" וניצחון ה'לא' במשאל העם, הם מופעים של אי-אמון באג'נדה הזו…

נכון,  "חמשת הכוכבים" והניצחון שלנו ושלה במשאל העם שהדיח את רנצי, הם תגובות של העם האיטלקי נגד זן הקפיטליזם שרנצי והממסד האירופי מציעים. "חמשת הכוכבים" היא תוצאה לא בריאה של המחסור בשמאל חזק באיטליה. היא חסרת אידיאולוגיה ואין לה תפיסה מעמדית. אני חייבת להגיד, שאנחנו טעינו בהערכת חסר של התנועה בתחילתה, והשמאל לא התברג במקומות חשובים בה ולא השתלט עליה. לעומת זאת הימין בעל הנטיות הפשיסטיות הצליח להסתנן באופן משמעותי להנהגת התנועה.

להערכתי, "חמשת הכוכבים", בלי קשר לדעתי עליה, לא תגיע לשלטון. ההון האיטלקי והממסד ימצאו דרכים למנוע זאת. המשטרה כבר החלה לעצור אנשים מהתנועה על עבירות שחיתות, כולל יועץ קרוב של ראשת עיריית רומא מהתנועה. נראה שתהיה התנגדות ממוסדת עמוקה.

 

ומה מצבו של השמאל? בבחירות הכלליות הקודמות לא נכנסתם לפרלמנט.

נכון, השמאל האיטלקי מפוצל מאוד. לא אפרט את כל המפה, אך כדי להפוך לכוח גדול ומשמעותי, אנחנו במפלגת ההתחדשות הקומוניסטית צריכים לאחד כוחות עם כל המפלגות האחרות בשמאל העקבי ולהקים רשימה משותפת, כמו הבלוק השמאלי בפורטוגל, או סיריזה ביוון. רצנו ברשימה כזאת בבחירות לפרלמנט האירופי בהצלחה רבה. לדאבוננו האמון בין התנועות השונות לא חזק מספיק.

בזירה האירופית שימשנו כמייסדים של תנועת 'השמאל האירופי', שהיא כוח חשוב בארגון השמאל ביבשת בצורה אינטרנציונליסטית. כמובן שאנחנו צריכים שמאל חזק באיטליה. אבל במציאות של איחוד מוניטרי, אנחנו צריכים גם שמאל אירופי חזק.

נמרוד פלשנברג

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב