עמדנו לחגוג את יום הולדתך הראשון, בני. מאז נולדת, קייס, חשתי משמעות רבה להיותי אב. התכוננתי זמן רב לפרק זה בחיי, נחוש להעניק לך ילדות טובה עליה אוכל להביט מאוחר יותר בגאווה. מאז נולדת, אמך ערכה חגיגות קטנות לציון כל חודש בו הארת את חיינו. הצטרפתי לחגיגות אלה, אך בסתר לבי חיכיתי ליום הולדתך הראשון כדי לתכנן דבר מה גדול.

תכננתי להזמין את כל משפחתנו המורחבת, במיוחד את דודיך, דודותיך, בניהם ובנותיהם. היינו מתאספים בביתנו רחב הידיים, המוקף גן מכל עבריו – למעט הרחוב, שהתפאר בדקל יפהפה עמוס תמרים. מעבר לרחוב התגוררו אותם שכנים שהכרתי מאז נולדתי בשג'אעיה, בחלקה המזרחי של העיר עזה.

בפעם האחרונה בה ראינו את ביתנו, היה זה במסך טלפון. ראינו תמונות של מה שנותר מהבית לאחר שפינינו אותו חודש קודם לכן – לפני הפלישה הקרקעית. הבית כולו, כמו רבים מהבתים הסמוכים לו, הפך עיי חורבות. עזבנו את ביתנו היפה והתאכסנו אצל סבך בשכונת זייתון, אף היא בעיר עזה. לא לקחנו אתנו הרבה; לא ידענו שעזיבתנו תהיה כה ממושכת. אפילו כעת איננו יודעים מתי נוכל לשוב, או אם נוכל לשוב. אנחנו יודעים שגם אם ירשו לנו לשוב – אין לאן. כאשר ביתנו נחרב, נחרבו גם תקוותינו לחגוג את יום הולדתך הראשון בעולם הקטן שבנינו עבורך.

אבל אל תדאג, בני. יום יבוא ויהיה לנו בית חדש, רחב ומרווח, מוקף עצים וגן ירק. כעת, כל שנותר לנו הוא להמתין לכל הדברים הטובים שעשויים לקרות לנו – סוף המלחמה, חיים נורמליים בהם גישה למזון אינה מותנית בסבל, והיכולת לראות ולשמוע מה שילד ביום הולדתו הראשון אמור לראות ולשמוע.

במרכז סמטה צרה במחנה הפליטים יבנא ברפיח – התחנה האחרונה במסע העקורים שלנו – עובדת אחת משכנותינו מבוקר עד ערב באפיית לחם לעקורים. ליושבי המחנה אין תנורים. לכן אנו נותנים לה קמח לאפיית לחמנו והיא לוקחת ממנו כמות קטנה, כמעט סמלית, כתמורה על עבודתה. ממש לצדה נפער באדמה מכתש גדול, המעיד על ההרס שכבר היה מנת חלקה של השכונה. מסביבנו, הבתים שעדיין עומדים על תלם ננטשו, ושרידיהן המפוחמים של מכוניות עומדים בצדי הדרכים. חלונותיהם של כל הבתים סביבנו התנפצו ודלתות הבתים נעקרו מציריהן. במורד הרחוב, אנשים מנסים לקנות ולמכור כל מה שבא ליד.

הזיכרונות שייחלתי לך נקברו תחת ההריסות

קייס, אתה ראית את כל זאת. אלה דברים שלא היית צריך לראות, במיוחד לא בשנה הראשונה לחייך. לא תוכל לצבור את הזיכרונות שייחלתי לך. אלה נקברו אף הם תחת ההריסות. כעת אנו ברפיח, בבית שאינו ביתנו, ואיננו מסוגלים למצוא עוגה או ממתקים, או כל דבר אחר שבדרך כלל נמצא במסיבת יום הולדת.

אבל אל תדאג, בני. אערוך לכבודך מסיבה אפילו בזמן המלחמה, ואחפש בכל מקום מצרכים לאפיית עוגה. מציאת ביצים תהיה המטלה הקשה ביותר. אף שרופאים ממליצים כי ילדים בגילך יאכלו ביצה אחת ביום, לא אכלת ביצה מזה חודשיים וחצי. אבל אני עדיין מנסה, וגם אם אכשל אל תדאג – אפצה אותך על כך בשנים הבאות, אם נשרוד.

הצלחתי למצוא עבורך כמה בלונים ומעט ביסקוויטים שמחולקים לעקורים כסיוע הומניטרי. יש שמוכרים אותם כדי לקנות דברים אחרים. גם אינני יכול להתקשר לקרובי משפחתנו. התקשורת בעזה נותקה, וממילא לא יוכלו להגיע אלינו בשל המחסומים והטנקים הישראליים העומדים בינינו לבינם. חלק מהעקורים גרים באוהלים במחנות פליטים מאולתרים, ואחרים חוסים בחצרות של בתי חולים. לאחר שדודך ומשפחתו נקברו תחת הריסות ביתם במשך חמש שעות בעקבות הפצצה ישראלית, לא תוכל לשחק עם בני דודיך, שאוהבים אותך כל כך ורוצים תמיד לשחק עם בן המשפחה הצעיר ביותר.

פצצות מאירות את השמים

במקום לקשט את עוגת יום ההולדת בנרות, נוכל להסתכל יחד מהחלון ולראות כיצד הפצצות הנוחתות על בתי עזה מאירות את השמים. בני, קשה לדמיין חגיגה בזמנים כאלה, כאשר אלפי ילדים גוועים ברעב או נהרגים בהפגזות, נשרפים ומפוצצים לחתיכות. אך כל האירועים הללו אינם באשמתך. בבוקר יום הולדתך הלכתי שוב לשוק בתקווה למצוא ולו פחית אחת של פורמולה לתינוקות. זו המתנה הטובה ביותר שביכולתי לתת לך, בהיעדר עוגה או פיסת שוקולד או יכולת להזמין את משפחתנו. נחגוג היום את מה שיש לנו, וליום ההולדת אאחל לך שתסתיים המלחמה ושנחזור בבטחה לביתנו.

אני יודע שאם נחזור כעת לעיר עזה נסבול יותר מכפי שאנחנו כבר סובלים. כאשר העולם יראה את עזה ויגלה מה קרה, הוא יבין שהמקום אינו מתאים עוד לחיים אנושיים בכבוד. ערפל המלחמה עדיין מסתיר את מה שאירע, אך כשיתפזר – המציאות של עזה תכה בפניה של האנושות ותטביע את חותמה הבוער במצפונה לנצח.

היום נשאתי אותך בתיק גב, פניך מול פני כדי שתוכל להישען על חזי בנחת בעודך מתבונן בעולם שסביבך. הרוס ושומם ככל שיהיה, יש לך זכות לצאת החוצה מדי פעם. בביתנו בעזה הייתי לוקח אותך כל יום לטיולים בבניין המשפחתי ועוצר בכל קומה, כדי שתוכל לבקר את בני דודיך. בסופו של דבר היינו מגיעים לגג בזמן לצפות בשקיעה.

בטיול שלנו היום ברפיח הגענו לאחת הכיכרות המפורסמות בעיר – כיכר אלעוודה. אך כמאה מטרים אחרי שעברנו את הכיכר פגעו שני טילים במכונית מאחורינו. עשן היתמר לכל עבר ואנשים רצו לעבר המכונית הבוערת לחפש ניצולים. אבק מילא את האוויר. כיסיתי את פניך במעילי. שאלתי את האנשים ברחוב אם יש דרך אחרת לחזור למחנה הפליטים יבנא, אך הם אמרו שהדרכים האחרות הן ארוכות ומפותלות. נאלצתי לחכות עד שיתפזר העשן, ואז מיהרתי בחזרה בדרך בה הגענו ונשבעתי לא להוציא אותך החוצה שוב בעודנו ברפיח. בדרכנו חזרה דרכנו על איברים כרותים. גבר צעיר ניסה לאסוף אותם לתוך שק קמח ריק. אנשים סביבו הפנו אותו לעוד שרידים אנושיים שהתפזרו לאורך הכביש. כולם רצו להעניק לבעליהם של האיברים משהו הדומה לקבורה מכובדת.

איש מבוגר פנה אלי ואמר: "כסה את הפנים של הילד, אל תתן לו לראות את זה". אך ביום הולדתך פסענו מעל נהרות של דם וגופות אדם מושחתות. פסענו מעל כל זה כדי למצוא לך נר יום הולדת, ולבסוף הצלחנו בכך בחנות כלי כתיבה ברפיח. אמך הצליחה לאפות עוגה מהמרכיבים שקיבצנו, ואפילו לקנות כמה ממתקים תוצרת בית מילד שרכל בהם ברחוב.

לבית הנטוש בו אנו שוהים שלוש קומות, וארבע משפחות גדולות מצטופפות בהן. ילדי המשפחות מרבים לבקר אותך, כי אתה הקטן ביותר והם רוצים לשחק אתך. הזמנו את כולם למסיבת יום הולדתך, כדי שגם הם יוכלו למצוא מעט נחמה ברגעי השמחה הקצרים. כולם התרגשו מאוד. שרו וצחקו ושיחקו אתך עד שהתעייפו. כאשר המסיבה הסתיימה והגיע זמנך לישון, הם לא רצו לעזוב. ברור שהם לא חוו אושר כזה זה זמן רב.

קשה לדמיין שיוכלו להיות מאושרים שוב, לאחר כל המוות שראו וחוו ושממנו הם נמלטים מדי יום. אבל יום אחד ניסינו, למרות הכל, למצוא כמה שעות של שמחה הראויה ליום הולדתך, קייס.

תרגום: אסף טלגם

עוד בנושא: https://zoha.org.il/126764