2015 הייתה שנה גרועה לסעודיה: הסכם הגרעין עם איראן, כישלון התוקפנות בהנהגתה בתימן, הגברת המעורבות הרוסית בסוריה, ומה שנראה כהתקוממות פלסטינית חדשה נגד הכיבוש הישראלי – כולן התפתחויות המחריפות את מצבה האסטרטגי של המונרכיה הווהאבית המזדקנת.
הוצאתם להורג בשבוע שעבר של 47 אזרחים סעודים בסגנון דאעשי מזוויע בשל התנגדותם למשפחת המלוכה, ובכללם איש דת שיעי בכיר, הביאו את איראן לתגובה חריפה. תקיפת שגרירות סעודיה בטהראן, שהתרחשה ככל הנראה תוך העלמת עין של מנגנוני הביטחון האיראניים, הייתה עוד הסלמה במתיחות בין המדינות, לה קדם מותם של מאות עולים לרגל איראנים במכה בספטמבר האחרון, וביניהם דיפלומטים בכירים של הרפובליקה האיסלאמית, שכמה מהם עדיין בגדר נפקדים.
מפגש של הנשיא אובמה ומלך סעודיה עבדאללה ביולי 2014 (צילום: הבית הלבן)
הפרובוקציה הסעודית הצליחה לגרור את טהראן לזירה הפחות נוחה לה – לשבר הסוני–שיעי המפורסם, ולטענות של מדינות המפרץ בדבר חסות איראנית הנפרשת כביכול על קבוצות דתיות שיעיות ואחרות בסעודיה, בבחריין, בעיראק, בתימן וכמובן בסוריה. לסעודיה יש אינטרס לבודד את איראן ולבלום את מהלכיה בסוריה ובתימן, כמו גם לבסס מחדש את מעמדו של המאבק הסוני–שיעי כסתירה המרכזית באזור. "הנהגת העולם הסוני" היא הקלף שסעודיה שולפת כעמדת מיקוח בכל הסדר אזורי עתידי.
אך המדיניות הסעודית התוקפנית היא דווקא אות לחולשה. משפחת סעוד, שהומלכה בידי הבריטים והעבירה נאמנות לאימפריאליזם האמריקאי, ראתה את ארה"ב מוותרת על ידידה הוותיק מובארק בשנת 2011 ומשלימה עם הפיכה של איראן למעצמה אזורית ב-2015. גם התמורות בסוריה אינן מבשרות טובות לסעודים, במיוחד נוכח המתווה הרוסי הצובר תאוצה ולפיו הארגונים הנשענים על סעודיה מוגדרים כארגוני טרור, שלא יהיו חלק מהפתרון הפוליטי. החולשה הסעודית באה לידי ביטוי גם בכתף הקרה שקיבלה ריאד מהמדינות הערביות, שמעטות מהן ניתקו את יחסיהן עם איראן; מתורכיה המנסה לשמור על מראית עין של ניטרליות; וכמובן מארה"ב המתקשה להסביר לדעת הקהל האמריקאית כיצד בעלת בריתה ההיסטורית במפרץ משתוללת ברצחנות בעודה דורשת "שינוי דמוקרטי" בסוריה ובמקומות אחרים. בשלב זה נראה כי ממשלת נתניהו היא המרוויחה הגדולה מכל ההסלמה הזו, הדוחקת הצידה את השאלה הפלסטינית וגם מספקת לנתניהו עוד תחמושת הסברתית יקרה מפז: בהתפוגג "האיום האיראני", יש "רצחנות אסלאמית" שבה אפשר להפחיד את הציבור הישראלי המתוסכל מהמשבר הביטחוני והכלכלי.
סעודיה כבר מתנגשת באינטרסים של תורכיה, שמנסה לצמצם נזקים בסוריה ובעיראק ומהדקת את יחסיה הגלויים עם ישראל. אלא שהשאלה הגדולה בהקשר זה היא מצרים. תחת סיסי, קהיר תלויה מאוד בסיוע הכלכלי מהמפרץ, אך בה בעת היא מבינה שהביטחון הלאומי שלה מתנגש קשות בתכניות האזוריות של סעודיה. שכנתה ממערב, לוב, הופכת למעוז מרכזי של דאע"ש וצאצאי אל–קאעידה אחרים שנדחקים מסוריה, ומהווה מקור דאגה גם עבור אלג'יריה.
נוסף להיותה הנשיאה התורנית של הליגה הערבית וארגון המדינות האסלאמיות, מצרים חברה גם במועצת הביטחון של האו"ם. משבר הנילוס מחייב אותה לשקם את מעמדה כמדינה מובילה ביבשת אפריקה. כל זה יכול להוות תשתית נוחה למאמץ מצרי ליצור "דרך שלישית" ולבסס מנהיגות ערבית חדשה המתעלה כביכול על הצירים הקיימים. לאיראן – שלא הפסיקה לחזר אחרי קהיר גם בימי שלטון האחים המוסלמים – יש רק מה להרוויח ממימושו של פוטנציאל מצרי כזה. גם הסעודים ישמחו לראות את מצרים בתפקיד יותר דומיננטי, בתקווה שזה יוציא אותם מכל המבואות הסתומים אליהם נקלעו, ובעיקר מהפסיביות היחסית של האמריקאים שכבר אינם תלויים בנפט הסעודי כמו בעבר.
בינתיים תמשיך סעודיה במאמץ הדיפלומטי נגד איראן, ובליבוי הפילוג הסוני–שיעי במטרה לפרוע את השטר בכל הסדר עתידי בסוריה, בתימן ובכלל.
רג'א זעאתרה
הרשימה עומדת להתפרסם במדור "חלון למרחב", בגיליון "זו הדרך" הקרוב
