בעצרת שבה אנחנו מציינים את ההיסטוריה הארוכה של מאבקי פועלים לשחרור וקוראים לחירות, מקפיטליזם, מלאומנות, מכיבוש, בהווה ובעתיד המשותף שלנו. בלי לשים את עצמי במרכז יותר מדי, הייתי רוצה לשתף קצת מהמחשבות והרגשות שלי כסרבנית גיוס ושמאלנית יהודייה-ישראלית מול המלחמה והפשיזם המתגבר סבינו.

אחרי אירועי ה-7 באוקטובר רבים מאיתנו בשמאל הישראלי-יהודי הרגשנו נבגדים על ידי מה שמכונה השמאל העולמי. גם אני כמו רבים חשתי כאב, ותסכול, ואכזבה וכעס כשראיתי אנשים כה רבים מהללים, מצדיקים או מכחישים פשעי מלחמה, חטיפה, מעשי התעללות ורצח של מעל 850 אזרחים, אנשים שהתיימרו לייצג צדק והומניות ושראיתי בהם בעלי ברית.

אני רוצה לקחת את תחושת הבגידה הזאת, ולחשוב איך מרגישים השותפים הפלסטינים שלי לדרך מול גל "המתפכחים" והשתיקה הרועמת שאוחזת בציבור היהודי בישראל. השיתוק הוא אמנם סימפטום של טראומה, וגם אני מתקשה שלא להיות משותקת אל מול הזוועות, אבל איך חבריי הפלסטינים אמורים להרגיש כשרבים כל כך שחרתו על דגלם שלום ושותפות, שכינו את עצמם "שמאל" ו"מתנגדי שלטון", פתאום הפכו את עורם?

איך ייתכן שמזה שישה חודשים במחנה ה"אופוזיציוני" היהודי-ישראלי הטבח הרצחני בו נהרגו יותר מ-14 אלף ילדים פלסטינים הפך מלחמת אין ברירה? איך זה שכל כך הרבה מ"אנשי השלום" שלנו מתגייסים בלי לחשוב פעמיים שעומדים להילחם בצבא כאשר יודעים היטב שהוא כובש וגזעני ואף מונהג על ידי ממשלה פונדמנטליסטית ופושעת? ועוד אומרים לנו: "הפעם זה שונה, הפעם יש רק פתרון צבאי".

איך יכול להיות שאנחנו שותקים כשאזרחים, אקטיביסטים ואנשי רוח ערבים נרדפים ומושתקים על ידי המשטרה? כשמתחוללים פוגרומים בגדה המערבית? כשמאות בני אדם, ביניהם ילדים, מוחזקים בניגוד לחוק במחנה הריכוז שדה תימן ועוברים עינויים מפלצתיים שחלקם גם מסתיימים ברצח? כשמחוסלים עיתונאים ואנשי תרבות, כשמופצצות שכונות, אוניברסיטאות, בתי חולים, כשהחברה הפלסטינית חשה מהי השמדת עם? איך השותפים הפלסטינים שלנו אמורים להרגיש מול השתיקה הזו? כשגם אלו מאיתנו שלא הלכו ימינה מבקשים בעיקר להחליף את ממשלת נתניהו, בעת שהאופוזיציה הרשמית מבטיחה את המשך המלחמה?

לנו, היהודים, עדיין יש את האפשרות לדבר, זה מפחיד ומסוכן ויש לזה מחיר אבל זה עדיין אפשרי, ואני מאמינה שאם נשתוק כשבעלי הברית שלנו מושתקים, נאבד כל זכות להתלונן כשההשתקה תגיע גם אלינו, והיא תגיע.

אז, בחרתי היום לבוא לפה לדבר ולא לשתוק, להגיד בלי פחד ובלי סייג שלא התפכחתי, לא הפכתי את עורי, אני עדיין, ויותר מאי פעם, מאמינה שרק שלום צודק, חירות, איחוי ותיקון עוולות יביא חיים בטוחים לכל יושבי הארץ, ותקווה לדורות הבאים. אני מסרבת לקחת חלק בכיבוש הציוני ובמלחמות שלו, ומסרבת לאבד תקווה במאבק משותף של חפצי חיים משני העמים. בתור סרבנית אני מאמינה במיוחד עכשיו שלסרב למלחמה זה גם לסרב לקבל את ההיגיון המיליטריסטי והמעוות שלה, לסרב להאמין ששפיכות דמים תביא לביטחון, שכוח הזרוע יכול לדכא שאיפה של עם שלם לשחרור, שאפשר לפתור בעיה פוליטית ברובים והפצצות.

זהו סירוב לסגרגציה האתנית והלאומית ולמשטר שמסית פועלים לרצוח פועלים במקום שיתאחדו למען רווחה משותפת, זה להבין שהיחיד שמרוויח ממלחמה הוא זה שמוכר את הנשק. רק סולידריות אמיתית, הזדהות, הקשבה, שיח בגובה העיניים של היהודים-הישראלים שוחרי השלום עם העם הפלסטיני היא הדרך לשינוי ולריפוי. תמיכה והצטרפות שלנו להתארגנויות הערביות והמשותפות ולא ציפייה פטרונית מערבים להצטרף לגופים פוליטיים יהודיים, היא שתסיים את הכיבוש ואת המלחמה הפושעת. מלחמה שביד אחת טובחת בבני העם הפלסטיני וביד שניה מחרבת את הפריפריה המזרחית ומקריבה צעירים ישראלים ממעמד הפועלים למות כבשר תותחים.

מתוך דברים שנאמרו אתמול (שבת) בעצרת שנערכה בכיכר המעיין בתום מצעד ה-1 במאי של חד"ש ומק"י בנצרת.

עוד על יהלי אגאי: https://zoha.org.il/123943/

עוד על הפגנת ה-1 במאי: https://zoha.org.il/129021/