המחאה נגד המלחמה בעזה צוברת תאוצה אדירה בקמפוסים בארצות-הברית. מעבר לאוניברסיטת קולומביה, בכל האוניברסיטאות הנמנות עם ivy league, נערכות הפגנות משמעותיות. הדור הצעיר המשכיל מתייצב בהמוניו נגד הערכים, העקרונות ומדיניות החוץ של הדורות הקודמים, שתמיכה אוטומטית בישראל הייתה במרכזם.

אסור לעצום עיניים מול ביטויים של אנטישמיות ואנטי ישראליות לא רק בקמפוסים ולא דווקא במחאה. מכרי בחו"ל ציירו בשיחותיהם עמי תמונה דומה: ישראלים במקומות שונים בארה"ב מותקפים מילולית ומוקעים, ילדים חוטפים מכות בבית ספר, סטודנטים נרדפים בידי חבריהם, שיימינג, קריאות מפחידות ואנטישמיות נזרקות במסדרונות. במקומות רבים קשה ומאיים יותר מבעבר להיות יהודי וישראלי. אלה שסובלים מכך הם פעמים רבות מי שכבר עזבו את ישראל ולפעמים את הקולקטיב הישראלי, אך זה לא עוזר להם. בדומה לגזענות הקלסית, הרדיפות האנטישמיות אינן מוצדקות ומזיקות למאבק לסיום המלחמה.

מטרת ההפגנות היא להפעיל לחץ על ממשל ביידן להפסיק לתמוך בלחימה בעזה. הן מאורגנות ברוב המקומות יחד עם יהודים וישראלים התומכים במטרה זו. ניתן להם מקום בולט דווקא כדי לאתגר את תנועת המחאה ולא לאפשר לה להמיר את הביקורת  על מי שתומך, משתתף ומסייע למלחמה בכעס על כל מי שנולד יהודי או ישראלי. לדעתי ניכר שהמארגנים רואים כמטרה עבורם את אי-ההיגררות לאנטישמיות.

מצד אחד, ההימצאות של יהודים וישראלים בלב המחאה לא פותרת את הבעיה של עליית האנטישמיות. הרי סטודנט יהודי ו/או ישראלי שאינו חלק מהמחאה חושש בצדק מהשפלה יומיומית בקמפוסים. תופעה זו אין להעלים מהעין, יהיו כוונות המארגנים אשר יהיו. מצד שני צריך לומר, כי הממסד, התקשורת וההסברה של ישראל מנצלים באופן פוליטי וציני את התופעה ומנפחים אותה: כל ביקורת על מדיניות ישראל מוצגת כאנטישמיות.

עליית האנטישמיות – לא בשל ההפגנות

לא ההפגנות גורמות לעליית האנטישמיות. מקורה של זו באותו גל תודעתי שהוביל להפגנות מלכתחילה. אין להסתיר את ההקשר: אנשים כועסים על מה שישראל עושה. המציאות הנוראה בעזה, שרבים כל כך בישראל לא רואים בכלל, מזעזעים את הנפש. אך  התגובות לכך שונות. ישנם המגיבים בהפגנות מסודרות ואינטליגנטיות; אחרים בהפגנות פרועות ולא אינטליגנטיות; וחלקם בבריונות שמתרגמת עד מהרה לאנטישמיות. איני אומרת זאת לצורך הצדקה: לכל מקרה של תקיפה או של השפלה אנטישמיות צריך להתייחס ברצינות ובחומרה. אני מציינת זאת כדי שנבין שישראל הורסת את חייהם של הרבה ישראלים ויהודים בעולם: במלחמת הנקם שלה; בהרג עשרות אלפי חפים מפשע, רובם נשים וילדים; בהרס רוב הבתים ברצועה; במיטוט חייהם של הפלסטינים בעזה העלול להפוך רצח עם. אנשים בעולם שצופים בזה – עוברים צד. חלקם רק בהקשר של המלחמה, אך אחרים גולשים לשנאה גזענית. זה גם מה שמניע קהילות יהודיות רבות לצאת נגד המתקפה על עזה ונגד ישראל בכלל – הקשר אליה רק מזיק להם.

אנשים רבים הרוצים לברוח מישראל, ארץ המלחמה, מגלים שהמלחמה ואיתה האחריות הקולקטיבית בעצם רדפו אחריהם לחו"ל: גם בחו"ל הם הישראלים שמבצעים פשעי מלחמה יום יום. ואם הם מתעלמים מכך ולא מצטרפים להפגנות, הם נתפסים כשותפים לפשע. אנשים מגלים שחברים שלהם, שותפים שלהם לעבודה או ללימודים, הורים של ילדים מהגן – פתאום "נגדם". הם רוצים לחיות חיים נורמליים, אך לא זה ניתן להם כאן או שם.

חסרה אסטרטגיה כוללת

הפוליטיקה של ההפגנות בארה"ב די חלשה בעיני. גל ההפגנות הענק היה אמור לבחון מהן המטרות המעשיות שהוא רוצה להשיג ולייצר לחץ ממוקד ופרודוקטיבי. אבל הגל הוא ספונטני וללא אסטרטגיה כוללת. המפגינים ברובם זועקים "מנהר ועד הים" בלי  לחשוב ברצינות מה עושים מחר בבוקר, מבלי לדרוש צעדים ברורים או פתרונות נהירים. אם היו דורשים שהצבא ייצא מכל השטחים עכשיו, הרי גם לביידן ולדמוקרטים היה קשה הרבה יותר לנפנף אותם. הם לא תובעים הכרה בינלאומית בפלסטין, למרות שמטרה זו רדיקלית הרבה יותר מבחינת השפעתה הישירה על חייהם של הפלסטינים, ולמרות שזו הדרישה שהציבה תנועת השחרור הפלסטינית.

הפרו-פלסטינים בחו"ל רואים ברובם פלסטין מדומיינת. הם זועקים נגד הרצח אבל אינם מתעמקים במציאות כאן, במה שקורה יום יום בגדה המערבית. הם אינם מבינים שהכי דחוף שהצבא והמתנחלים ייצאו מהשטחים. התשובה לאלה הקוראים למדינה אחת ברורה: מדינה אחת היא מדינת אפרטהייד. כאשר אומרים לפלסטינים לחכות בסבלנות שתהליך הדמוקרטיזציה ההדרגתי של מוסדות המדינה יבשיל עד  שוויון אמיתי – נותנים בכך לגיטימציה לתהליך המתמשך בפועל של השתלטות מתנחלים על אדמות ושל גירוש אוכלוסיות פלסטיניות. הנישול חייב להיפסק עכשיו. המשמעות: יציאה של הצבא והמתנחלים מהשטחים והכרה בינלאומית בפלסטין עצמאית בהנהגת אש"ף. כשסטודנטים בארה"ב מתעלמים מהדרישה הפלסטינית להכרה בינלאומית, הם מפספסים את הדרישה האמיתית של הפלסטינים, את הדרישה שבכוחה אכן לחולל שינוי מיידי במצב ולהוביל  לשלום ולביטחון עבורם ועבורנו.

זה שבעיני המפגינים אינם מדייקים במסר לא משנה את העובדה, שהמסר המרכזי והכללי שעולה מכל ההפגנות, על המגוון והשוני ביניהן, הוא הדרישה שביידן יפסיק לממן ולחמש את המשך המלחמה. המסר הזה, הניכר במהדורות החדשות בארה"ב ובעולם, חשוב מאין כמוהו. גם אם יש לי  ויכוח עם הסטודנטים האמריקאים המפגינים, הלחץ שלהם אדיר בהיקפו ובהדים שהוא מייצר, וזה לחץ בכיוון הנכון.

אין סכנה שארה"ב תחליט לפרק את ישראל, טוב? אבל יש סכנה שהמלחמה הרצחנית תארך שנים, שהחטופים יימקו בשבי, שחיילים ייהרגו לשווא, שנרד למקלטים, שמפונים לא ישובו לבתיהם ושהחברה לא תוכל להחלים. כל זאת שעה שבעזה ימותו  עוד אלפים אם לא עשרות אלפים חפים מפשע בהפצצות של חיל האוויר הישראלי או ברעב. זו הסכנה האמיתית. המחאות בקמפוסים בארה"ב מפעילות לחץ מסוים על הממשל האמריקאי להפסקת המלחמה, ולכן הן חשובות מאוד.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/129193/