שר האוצר ישראל כ"ץ מקיים דיונים לקראת מתווה להעלאת גיל הפרישה לנשים. כ"ץ אף קיים באחרונה התייעצויות עם מומחים שמעניקים לו גיבוי לביצוע המהלך. לפי הידיעה שפורסמה ב"דה מרקר" (2.11), ההערכה בדרגים הממשלתיים היא שאחרי עיכובים של שנים, "על רקע משבר הקורונה והאווירה הציבורית שתומכת ברפורמות, ניתן יהיה להעביר חקיקה להעלאת גיל הפרישה [לנשים] ל-64 או 65 בכמה פעימות. הרפורמה עשויה להיכלל כבר בחוק ההסדרים הקרוב לתקציב 2020."
עובדות מפגינים בצרפת נגד העלאת גיל הפרישה, דצמבר 2019 (צילום: הומניטה)
עיכובים של שנים? מי שמעכב את המתווה להעלאת גיל הפרישה לנשים שגיבשה ועדת הכספים בזמנו הוא דווקא משרד האוצר, ולא הכנסת. חשוב להבהיר — הדיון שמתקיים מזה שנים אינו באמת על גיל הפרישה מעבודה, אלא על הרצון של משרד האוצר לדחות את תשלום קצבאות הזקנה תלויות ההכנסה, שניתנות כיום לנשים בנות 62 המשתכרות פחות מ-5,000 שקל בחודש. לנשים שמורה כבר כיום הזכות לעבוד עד גיל 67. לא ניתן לכפות עליהן פרישה לפני כן, ומי שמסוגלת אכן ממשיכה לעבוד. הגיל הממוצע שבו פורשות נשים בישראל הוא 66, ושיעור הנשים בשוק העבודה בישראל שגילן גבוה מ-62 גבוה משיעורו ברוב המדינות המפותחות.
אך ממוצע זה מסתיר פער גדול בין נשים הממשיכות לעבוד שנים רבות מעבר לגיל הפרישה — רובן המכריע משכילות — לבין כמחצית מהנשים שהן בעלות השכלה נמוכה, אשר בשיעור גבוה מוצאות עצמן מובטלות עוד לפני גיל 60. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), פחות ממחצית הנשים בעלות השכלה נמוכה מועסקות בגיל 62, ועבור חלקן לפחות, כל שנה של דחייה בתשלום קצבת הזקנה היא עוד שנה של חיים בעוני.
לכל העוסקים בנושא ברור כי לרוב הנשים כדאי לעבוד עד גיל מאוחר יותר, ואולם יש מקצועות שבהם הדבר בלתי אפשרי: בראש ובראשונה מקצועות "צווארון כחול" כמו מנקות, מטפלות ופועלות בפס ייצור. נשים הממשיכות לעבוד במקצועות אלה בגיל מבוגר עושות זאת באופן חלקי, ונזקקות לקצבת הזקנה כדי להשלים את משכורתן הזעומה.
בנוסף, ישנם מקצועות "נשיים" במובהק ושוחקים במיוחד כמו אחיות, עובדות סוציאליות ומורות. עובדות במקצועות אלה "סוחבות" בלית ברירה עד גיל הזכאות לקצבה. רבות מהן עובדות בעל כורחן, ולפעמים אף נותנות שירות גרוע הפוגע בכולנו.
נכון, קשה למדוד ולהציג נתונים על מקצועות שוחקים. אולם ישנם קריטריונים המסייעים להגדיר שחיקה – לגבי נשים וגברים כאחד. במקצועות "נשיים" אחרים, כמו זבניות ודיילות, מפטרים נשים מבוגרות משום שאינן "ייצוגיות" מספיק. צאו וראו, ברשתות האופנה תמצאו כיום רק נשים צעירות. מבוגרות ניתן למצוא בעיקר בעמדת הקופאיות בסופרמרקטים, והביקוש לעובדות במקצועות אלה מוגבל. אז במה יעבדו הנשים המבוגרות שנפלטו ממקצועות שוחקים בשוק העבודה? גם לכך אין לאוצר תשובה.
בשל הקושי לגבש מתווה המתייחס למקצועות שוחקים, שיבחין בין מי שיכול או יכולה לבין מי שאינם יכולים להמשיך לעבוד בגיל מבוגר, הציעה ועדת הכספים להעלות את גיל הזכאות לדמי אבטלה לנשים מגיל 65 לגיל 67. הארכת הזכאות נועדה לתת לנשים שנפלטו מוקדם משוק העבודה פרק זמן רב יותר לחפש עבודה, וליצור הכנסה מגשרת לאלה שלא מצליחות לעשות זאת עד למועד הזכאות לקצבה.
מדובר בפשרה סבירה, שמן הראוי להחילה גם על גברים בשנים שלפני גיל הזכאות לקצבת זקנה. בעניין זה החל משרד האוצר לפני שנתיים להפריח נתונים – למשל שעלות המהלך תהיה 1.5 מיליארד שקל לשנה. מה הן הנחות היסוד לחישוב הזה? ממש לא ברור.
לכאורה, כל הצדדים בדיון מסכימים על כך שיש צורך לפצות את הנשים המוחלשות שייפגעו מהעלאת גיל הפרישה. לפני כמה שנים הצליחה ועדת הכספים של הכנסת, בצעד אחראי ובהסכמה חוצת–מפלגות, לגבש מתווה שנותן מענה אמיתי לנשים האלה. גם אז התגובה של משרד האוצר הייתה מסע הפחדה בדבר עלויות מטורפות, שמאחוריו דבר אחר: רצון לחסוך תשלום קצבאות, אשר בשמו הם מוכנים להפקיר קבוצה גדולה של נשים מבוגרות.
כל העלאה בגיל הזכאות לקצבת זקנה חייבת להיות מלווה בהשקעה משמעותית בשוק העבודה ובפיצוי של עובדות ועובדים שאינם מסוגלים לעמוד בגזירה. ללא אלה, העובדים המוחלשים ביותר במשק ימשיכו לשאת על גבם את המגבלות בקצבאות הביטוח הלאומי.
יערה מן ונוגה דגן–בוזגלו
