בית משפט השלום בירושלים דחה בשבוע שעבר את תביעתו של תושב ההתנחלות שילה, שהשתלט על קרקע פלסטינית השייכת לתושבי הכפר קריות, ותבע את מועצת הכפר בבקשה להכיר בו כמחזיק בקרקע. לטענתו, חלקת הקרקע בת 30 הדונמים, הממוקמת בבנימין בין ההתנחלות והכפר, עובדה על ידיו יותר מעשר שנים ועל כן תביעותיהם של הפלסטינים לבעלות עליה התיישנו. נוסף לדחיית טענותיו, בית המשפט פסק עליו לשלם פיצויים בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לנתבעים בסך 30 אלף שקלים. על כך נמסר מרבנים למען זכויות אדם. הארגון נתן סיוע לתושבים הפלסטינים בתביעתם.

פעיל "רבנים למען זכויות אדם" מתעד השתלטות על קרקעות בבעלות פלסטינית באזור בבנימין שבשטחים הכבושים (צילום: רבנים למען זכויות אדם)

ההליך הגיע לפתחי בית המשפט כמה פעמים במשך השנים, כאשר התביעה הנוכחית הוגשה ב-2011. מפסק הדין עולה כי גם ברמה העובדתית, קיימות סתירות בין גרסת התובע לזו שהציגו הנתבעים. לדברי התובע, הוא החל לעבד את הקרקע בשנת 1980 ועשה זאת ללא הפרעה עד 2006. מנגד, טענו המשיבים כי הוא פלש לקרקע רק בשנת 2003 – ועיבד אותה שלוש שנים לכל היותר. ב-2010 הוא הגיש בקשה לצו מניעה שיאסור על הפלסטינים להיכנס לשטח המדובר, וכאשר הסתיים תוקפו של הצו הזמני שהופק – הגיש את התביעה להכרה בו כבעל השטח.

לדבריו של תושב ההתנחלות, הוא עיבד את הקרקע ברציפות וגידל במקום אבטיחים ולאחר מכן פרחי פרוטאה, בסיוע משרד החקלאות. הוא טען כי במשך שנים עיבד את הקרקע ללא הפרעה, עד שבשנת 2003 החלו הפלסטינים, בסיוע ארגוני זכויות אדם, להפריע לו בעבודתו. הוא הוסיף כי הצבא סייע לו בהרחקת המטרידים מהקרקע, אך כי ההטרדות החלו מחדש בשנת 2010. באותה העת, קיבל היועץ המשפטי של אוגדת איו"ש את טענות תושבי קריות והתיר להם להיכנס לקרקע.

התובע טען בתחילה כי שליש מהקרקע שייך למדינה, אך מאוחר יותר חזר בו מאמירה זו, ואמר כי חלקה הארי הוא אדמה לא מוסדרת, שלא עובדה לפחות שלוש שנים לפני שהחל לעבוד במקום. עוד טען כי הפלסטינים שטענו לבעלות על האדמה מעולם לא הציגו הוכחה לכך, וכי המסמך היחיד שהגישו לא מוכיח את טענת הבעלות שלהם.

המשיבים תושבי קריות טענו כי האדמה שלהם וכי התובע לא הוכיח מעולם את זכותו על השטח טרם השתלט עליו. כמו כן, לטענתם, הוא הודה כי אין הוכחה לזכותו על האדמה וביקש להכיר בו כבעליה רק מעצם עיבוד הקרקע, ועל כן לא קיימת עילה לתביעתו. הם הוסיפו כי הם מעבדים את השטח עשרות שנים, עוד לפני שנכבש במלחמת ששת הימים. משנת 2002, טענו הפלסטינים, הוגבלה גישתם לקרקע בשל המצב הביטחוני, זאת בעקבות הצבת מחסומים באזור ובגלל האלימות שבה נקט התובע כלפיהם. לפיכך, הסבירו הנתבעים כי התקופה שבה נבצר מהם להגיע אל האדמה אינה מהווה הוכחה להתיישנות החזקתם בה.

בפסיקתה, הסתמכה השופטת מרים ליפשיץ פריבס על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה לצורך הוכחת בעלות על הקרקע לא די בהוכחות על החזקה בה בפועל במשך כמה שנים, אלא יש גם צורך להוכיח את מקור הזכות בקרקע. אם אין מקור כזה, גם אם אדם תפס קרקע למשך כמה שנים, אין לו זכויות בקרקע. גם את הטענה של התובע כי עיבד את הקרקע ללא הפרעה לא קיבלה השופטת, כיוון שקיבלה את טענות הנתבעים לנסיבות שמנעו מהם להגיע למקום.

השופטת פסקה בנוסף כי עדותו של המתנחל לא הייתה קוהרנטית וכי נמצאו בה סתירות. בהסתמך על עדויות ותצלומי אוויר, נקבע כי התובע עיבד רק כחלק מהשטח בשנת 1980 בלבד, מבלי שהוכח כי היא הייתה נטושה לפני כניסתו. כמו כן, לא הוכח כי עיבד את הקרקע ברצף – מלבד שנתיים או שלוש לכל היותר. בסיום פסק הדין כתבה השופטת כי "התובע מעיד על עצמו כי הוא נכנס למקרקעין על דעת עצמו, ללא בחינת שאלת הזכויות בהם, מבלי שהוכיח בראיותיו כי המקרקעין היו נטושים. הנתבעים מנגד הציגו נסחי מס רכוש, שבהם מופיעים שמות הנתבעים או קרוביהם כמשלמי מסים על חלק מהמקרקעין. לפיכך, אף שלא הוכחה הבעלות של הנתבעים במקרקעין הוכח השימוש וההחזקה של הנתבעים במקרקעין, בעת שהתובע החל במקביל לעבד חלק ממנו".