טבח סברא ושתילא הוא טבח שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, ישראל עצמה את עינייה, בין ה-16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים סברא, שתילא, בורג' אל-בראג'נה ושכונת אל-פאכהאני שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנה כחלק מכיבוש צה"ל של מערב ביירות ומחצית שטחה של לבנון. לאחר שהציבור הישראלי התוודע למעשי הטבח, הדבר גרם למחאות חריפות בשיח הציבורי בישראל.

בעקבות הטבח נערכה אחת ההפגנות הגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל: "הפגנת ה-400 אלף" שנערכה בכיכר מלכי ישראל דאז (כיכר רבין) בהשתתפות פעילי חד"ש, מק"י והוועד נגד המלחמה בלבנון שעמדה במרכז המחאה נגד המלחמה הישראלית התוקפנית נגד העמים הלבנוני והפלסטיני. המפגינים דרשו את התפטרותם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון צמא הדם אריאל (אריק) שרון.

בעקבות הסערה הציבורית הוקמה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת כהן. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-7 בפברואר 1983. הוועדה קבעה ש"לא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח", אך קציני צה"ל ידעו על קיום הטבח ולא פעלו להפסקתו.

המלצותיה האישיות של הוועדה: פיטור שרון וסגירת האפשרות כי תיק הביטחון יופקד בידיו בעתיד. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הועבר לתפקיד "שר בלתי תיק". לגבי הרמטכ"ל, רפאל איתן, הוחלט שלא להדיחו בשל העובדה כי עמד לסיים את תפקידו. על ראש הממשלה בגין הוועדה קבעה שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות והחלטתו לתת רשות לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. על שר החוץ, יצחק שמיר, נאמר שהתעלם ממידע על הטבח שנמסר לו, ולא פעל להפסקת הטבח.

לימים אמרה ח"כ לשעבר תמר גוזנ'סקי (חד"ש) "הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה וטבח סברא ושתילא כבר התרחש, ועדת החקירה הממלכתית לעניין הטבח כבר הוקמה, אך טרם פרסמה את הדו"ח שלה. לנו, הקומוניסטים, הייתה ברורה האחריות המרכזית של אריאל שרון, אז שר הביטחון, למלחמה, לקורבנותיה הלבנונים, הפלסטינים שבמחנות הפליטים, והישראלים. אז התחלנו לשאת בהפגנות ובאירועי מחאה את השלט: 'רוצח' על רקע דמותו של שרון. כדי לחזק את התהודה הציבורית של האישום הזה, נהגנו לברר, היכן אמור שרון להופיע, ושם היינו מתייצבים בפתח האולם עם השלטים המכוונים נגדו. פעם עמדנו ליד בית סוקולוב, שם עמד להופיע במסיבת עיתונאים. אפילו שרון, שנודע בשליטה העצמית שלו, התרגז כאשר ראה את השלטים שאחזנו".

לדבריה "שרון, שמת לאחר שמונה שנות תרדמת, היה בשר מבשרו של הממסד הצבאי והפוליטי במשך עשרות שנים. הוא היה נטוע בתחילת דרכו במפא"י, אך הגיע לממשלה כאיש ליכוד. הכשרתו המפא"ית וזהותו הליכודית סייעו לו לשטות בציבור הישראלי, כאילו הוא 'איש של כולם'. אולם שרון לא הסתפק בלהיות כמו כולם. הוא התאמץ לבלוט כמבצע פעולות רצח אזרחים פלסטינים (הפיקוד על יחידה 101, אשר תקפה מחנות פליטים פלסטינים בשנות ה-50, למשל), וכמבצע פעולות הדיכוי החריפות ברצועת עזה בשנות ה-70, בעת שכיהן כאלוף פיקוד הדרום. הוא שיקר והונה, כדי שיוכל לכבוש את ביירות ב-1982. הוא ביצע בגופו את הפרובוקציה ברחבת מסגד אל אקצה (ספטמבר 2000), שבעקבותיה פרצה האינתיפאדה השנייה. שרון היה ראש הממשלה בעת מלחמת עזה 2002, ואחד הדוברים הבולטים נגד הסכם אוסלו. במגוון תפקידיו המיניסטריאליים, פעל באופן שיטתי לבניית התנחלויות בשטחים הכבושים ולעיקום החוק, כדי להכשירן משפטית".