הסופרת, מבקרת התרבות והפעילה הסוציאליסטית והפמיניסטית ברברה ארנרייך הלכה לעולמה ב-1 בספטמבר בגיל 81. היא נולדה ב-1941 למשפחת פועלים בעיר ביוט במונטנה, ארצות הברית. את הוריה תיארה כ"אנשי איגוד מסורים" אשר הקנו לה שני כללים חשובים, עליהם שמרה לאורך חייה: "לעולם לא לשתף פעולה עם שוברי שביתה", ו"לעולם לא להצביע עבור המפלגה הרפובליקאית".
ברברה ארנרייך (צילום: רדיו אופן סורס)
למרות הכשרתה האקדמית כפיסיקאית וככימאית, החליטה ארנרייך שלא להמשיך בקריירה מדעית. במקום זאת, הקדישה את חייה המקצועיים והאישיים לכתיבה ביקורתית ולפעילות ציבורית ופוליטית. לאחר סיום לימודיה, החלה להעניק ייעוץ מקצועי לגופים ממשלתיים המסייעים ומעניקים שירותי בריאות למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. במקביל, החלה לפעול בארגון "הזכות לבריאות", המעניק שירותי בריאות לנשים.
מהו סוציאליזם פמיניסטי?
ארנרייך סיפרה בריאיון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" ב-1987 על החוויה שהפכה אותה פמיניסטית: "ב-1970 הגעתי לקליניקה ציבורית בניו-יורק כדי ללדת את בתי רוזה. הייתי האישה הלבנה היחידה בקליניקה, ונותרתי בהלם כשגיליתי את התנאים בהם נאלצות נשים לקבל שירותי בריאות ציבורית. השעה הייתה מאוחרת, והרופא המליץ לזרז את הלידה כדי שיוכל ללכת הביתה לאחר יום עבודה ארוך. כל כך כעסתי. פתאום הבנתי שכל התארים שקיבלתי מהאוניברסיטה לא הופכים אותי לחסינה לצורותיו המכוערות ביותר של הסקסיזם".
ארנרייך פרסמה לאורך חייה עשרות ספרים ומאמרים המשלבים ביקורת סוציאליסטית ופמיניסטית. מאמרה "מהו סוציאליזם פמיניסטי" פורסם במגזין "ווין" ב-1976, והפך אבן יסוד בהגות הסוציאליסטית הפמיניסטית, ואומץ בידי פעילות סוציאליסטיות פמיניסטיות ואיגודים מקצועיים.
המאמר בעל האופי המניפסטי, נפתח במילים: "בצורה כזו או אחרת, הייתה המחשבה הסוציאליסטית הפמיניסטית בסביבה לאורך זמן רב. הנך אישה בחברה קפיטליסטית. את מרבה למצוא את עצמך מתרגזת: כלפי עבודתך, כלפי החשבונות, כלפי בעלך (או בעלך לשעבר), כלפי בית הספר בו לומדים הילדים, כלפי עבודות הבית, על כך שלא מקשיבים לך וכו'. אם את חושבת על האופן בו כל הדברים הללו קשורים וכיצד עלינו לשנות אותם, יש לך תפיסה סוציאליסטית פמיניסטית".
בהמשך כתבה ארנרייך: "אנו יוצאות מתוך הנחות מסוימות במחשבה הפמיניסטית יחד עם הנחות מסוימות במחשבה המרקסיסטית. שתיהן מאופיינות באינטרסים ובקווי יסוד משותפים. ישנם צדדים מסוימים בהגמוניה הקפיטליסטית (דיכוי גזעני למשל) עמם מחשבה פמיניסטית טהורה לא מסוגלת להתמודד. באותו אופן, קיימים צדדים בדיכוי מגדרי (אלימות בתוך המשפחה, למשל) להם הקדישה המחשבה הסוציאליסטית מעט מאוד התייחסות. לכן, עלינו להיות סוציאליסטיות ופמיניסטיות בעת ובעונה אחת".
כך תשרדו בקפיטליזם של המאה ה-21
במקביל לכתיבה סוציאליסטית פמיניסטית, הקדישה ארנרייך מזמנה גם לכתיבה על הישרדות בעולם הקפיטליסטי במאה ה-21. ספרה "כלכלה בגרוש", שראה אור ב־2001, תיעד את חוויותיה כשהתנתקה מחייה השוטפים ויצאה למסע בן שלושה חודשים של חיפוש עבודה ולבדיקה האם עם שכר מינימום ניתן לנהל חיים.
בפתח הדבר לספרה כתבה ארנרייך: "הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לַפהָם, עורך "הארפרס", הזמין אותי לארוחת צהריים כדי לדון במאמרים עתידיים שלי. השיחה התגלגלה לאחד הנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות של אנשים חסרי הכשרה מקצועית? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבע מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם שישה דולרים לשעה? אז אמרתי: 'מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן – פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה'".
במהלך המסע הציגה עצמה בשמה האמיתי, אך לא סיפרה על קורות חייה והשכלתה ולא השתמשה כלל בחסכונותיה. היא עבדה כמלצרית, המנקה בבתים, המנקה בבית מלון, הסייעת בבית אבות והפקידה ברשת וולמארט. "כלכלה בגרוש" (שראה אור בעברית בהוצאת בבל, 2003, 224 עמודים) ניפץ לרסיסים את המיתוס האמריקאי לפיו עבודה קשה משתלמת, והוכיח עד כמה רחוקה אמריקה – ובכלל, החברה המערבית – משוויון ומצדק חברתי: העניים מוצאים עצמם עניים יותר והחולים – חולים יותר. "כל עבודה דורשת מיומנות ואינטליגנציה, והעובד המבצע אותה ראוי לקבל שכר בהתאם", סיכמה ארנרייך.
ב־2006 ייסדה ארנרייך את "מקצוענים מאוחדים", ארגון ללא מטרות רווח הפועל למען עובדי צווארון לבן, מובטלים, משתכרי שכר נמוך והסובלים ממתח נפשי על רקע עומס בעבודה. היא נטלה על עצמה משימה: להטיל אור על הכאבים המיותרים שיש בעולם. "הרעיון", אמרה בראיון ל"ניו יורקר", "הוא לא שננצח בחיינו־שלנו וזה יהיה המדד, אלא שנפעל כל חיינו להשיג צדק ולתקן את החברה".
תום קורי
