כפמיניסטית, תמיד הנחתי שבמאבק לשחרור נשים אני בונה עולם טוב יותר – שוויוני יותר, צודק וחופשי. אבל לאחרונה התחלתי לחשוש שהאידאלים שמקדם הפמיניזם משרתים מטרות אחרות. אני חוששת, בפרט, שהביקורת הנוכחית על סקסיזם מספקת הצדקות לצורות חדשות של חוסר שוויון וניצול. במפנה אכזרי של הגורל, אני חוששת כי התנועה לשחרור הנשים אזוקה בקשרי שיתוף פעולה מסוכנים עם המאמצים הניאו–ליברליים לבניית חברת שוק חופשי. בכוחו של מצב דברים זה להסביר כיצד קרה שהרעיונות הפמיניסטיים, שהיו בעבר חלק מתפישת עולם רדיקלית, מבוטאים יותר ויותר במונחים אינדיבידואליסטיים. היכן שבעבר ביקרו הפמיניסטיות חברה שקידמה קרייריזם, היום מעודדים נשים "לפרוץ קדימה"; תנועה שבעבר קידמה סולידריות חברתית, חוגגת היום יזמות. תפיסת עולם שבעבר העריכה אכפתיות ותלות הדדית קהילתית, מעודדת כיום קידום עצמי ומריטוקרטיה. מאחורי תפנית זו עומד שינוי משמעותי באופי הקפיטליזם.
הקפיטליזם המדינתי (הממלכתי) ששרר בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה פינה את מקומו לצורה חדשה של קפיטליזם ניאו–ליברלי, "לא מאורגן" וגלובלי. הגל השני של הפמיניזם התחיל את דרכו כביקורת על הסוג הראשון של הקפיטליזם, אבל הפך עוזרת הבית של הסוג השני. בדיעבד, אנחנו יכולות לראות כעת כי התנועה לשחרור הנשים כיוונה בו זמנית לשני עתידים אפשריים. בתסריט הראשון, היא כיוונה לעולם בו השחרור המגדרי הולך יד ביד עם דמוקרטיה השתתפותית ועם סולידריות; בשני, היא הבטיחה סוג חדש של ליברליזם, שיכול לאפשר לנשים ולגברים כאחד להרוויח מעצמאות, ממגוון אפשרויות ומקידום אישי על בסיס הישגים.
הגל השני של הפמיניזם לא היה חד–משמעי והתאים לשתי התפיסות החברתיות, והוא יכול היה להתפתח היסטורית לשני הכיוונים. כפי שאני רואה זאת, האמביוולנטיות של הפמיניזם נוטה בשנים האחרונות לאפשרות השנייה – לתסריט הניאו–ליברלי האינדיבידואליסטי. אבל זה קרה לא משום שאנו הפמיניסטיות היינו קורבנות פאסיביים של הניאו–ליברליזם; להיפך, אנחנו תרמנו בעצמנו שלושה רעיונות חשובים להתפתחות זו.
תרומה אחת הייתה הביקורת כלפי "המשכורת המשפחתית": האידיאל של הגבר המפרנס והאישה עקרת הבית, שהיה מרכזי בקפיטליזם אז. הביקורת הפמיניסטית על אידיאל זה מספקת כעת לגיטימציה ל"קפיטליזם גמיש". אחרי הכל, צורה זו של קפיטליזם נשענת רבות על העבודה של נשים בשכר, בעיקר בעבודות בשכר נמוך במתן שירות ובייצור. עבודות אלה מבצעות לא רק נשים רווקות צעירות אלא גם נשים נשואות ואימהות; לא רק נשים בנות–מיעוטים, אלא גם נשים מכל הלאומים והמוצאים. בעת שנשים השתלבו בשוק העבודה מסביב לעולם, האידאל של הקפיטליזם המוסדי למבנה ההכנסה במשפחה (גבר עובד, אישה בבית) מוחלף בנורמה חדשה ומודרנית יותר – שהפמיניזם אישר לכאורה – של המשפחה עם שני מפרנסים. לא משנה שהמציאות שמסתתרת מאחורי האידאל החדש היא שכר נמוך יותר, ירידה בביטחון התעסוקתי, ירידה ברמת החיים, עלייה חדה בכמות השעות שעובדים בכל משק בית, החרפה במציאות של עבודה במשמרות כפולות – ועכשיו אף משולשות ומרובעות – ונסיקה בעוני, שמרוכז יותר ויותר במשקי בית שמנהלות נשים. הניאו–ליברליזם הפך קש לזהב ושיכלל את התפיסה של העצמה נשית. הוא השתמש בביקורת הפמיניסטית על מבנה ההכנסה המשפחתית כדי להצדיק ניצול, ורתם את החלום של שחרור הנשים למנוע של צבירת ההון.
הפמיניזם תרם תרומה נוספת לאתוס הניאו–ליברלי. בעידן הקפיטליזם המאורגן, ביקרנו בצדק את הראייה הפוליטית הצרה, זו שהייתה מרוכזת בחוסר שוויון מעמדי, עד כדי עיוורון לעוולות "לא כלכליות" כמו אלימות במשפחה, אלימות מינית ודיכוי תרבותי. בדחיית ה"אקונומיזם" ובפוליטיזציה של "הפרטי", פמיניסטיות הרחיבו את האג'נדה הפוליטית ואתגרו היררכיות חברתיות שנשענו על הבדלים מגדריים. התוצאה הייתה צריכה להיות הרחבת המאבק לצדק, כדי שיכלול מאבקים כלכליים ותרבותיים כאחד. אבל התוצאה בפועל הייתה התרכזות חד צדדית ב"זהות מגדרית", על חשבון סוגיות של רמת חיים בסיסית. אף גרוע מכך, הפנייה של הפמיניזם לפוליטיקת זהויות השתלבה ללא קושי בעלייה של ניאו–ליברליזם שנהנה ממחיקת כל זיכרון של שוויון חברתי. בשל כך, הביקורת על הסקסיזם התרבותי תפסה מקום מוביל בדיוק כשהנסיבות דרשו תשומת לב כפולה לביקורת של הכלכלה המדינית.
לבסוף, הפמיניזם תרם רעיון שלישי לניאו–ליברליזם: ביקורת על הפטרנליזם של מדינת הרווחה. ביקורת זו מתקופת הקפיטליזם המאורגן, שהייתה פרוגרסיבית בשעתה, התמזגה מאז במאבק הניאו–ליברלי נגד "המדינה הגננת", ולאחרונה מופיעה שוב באימוצם הציני של הארגונים הלא–ממשלתיים.
בנקאיות קטנות עבור נשים עניות בדרום הגלובלי. מהלך זה שמוצג כמעצים, כאלטרנטיבה שבאה מלמטה במקום ההנחתה הבירוקרטית מלמעלה שמאפיינת פרויקטים מדינתיים, מוצג גם כתרופה לעוני נשי. אולם מה שנעלם במקביל מעלה מקריות מטרידה: פרויקט זה הופיע בדיוק כשמדינות זנחו תוכניות גלובליות רחבות לצמצום העוני – תוכניות שמהלך מצומצם כזה לא יכול להחליף. במצב זה גם כן, נראה כי רעיון פמיניסטי נוכס בידי הניאו–ליברליזם.
תפיסת עולם שכוונה במקור לדמוקרטיזציה של הכוח המדיני כדי להעצים ולחזק את האזרחים, מנוצלת עתה כדי לתת לגיטימציה למסחור ולצמצום מדיני. בכל המקרים הללו, האמביוולנטיות של הפמיניזם נפתרה לטובת ה(ניאו)ליברליזם. אבל התסריט האחר, הסולידרי, עדיין יכול להתקיים. המשברים הנוכחיים מאפשרים לאסוף את קצותיו, ולקשר מחדש את החלום לשחרור הנשים עם החזון לחברה סולידרית. לשם כך, הפמיניסטיות צריכות לנתק את הקשר המסוכן עם הניאו–ליברליזם ולתבוע בחזרה את שלוש התרומות למטרות שלנו. ראשית, עלינו לשבור את הקשר בין הביקורת שלנו על ההכנסה המשפחתית לבין הקפיטליזם, באמצעות מאבק למען צורת חיים שלא מרוכזת בעבודה בשכר ומייחסת ערך גם לפעילויות שאינן בשכר, כולל – אם כי לא רק, טיפול. שנית, אנחנו יכולות להפריע לקפיצה מהביקורת שלנו על רדוקציוניזם כלכלי צר אל פוליטיקת זהויות, בכך שנשלב את המאבק נגד היררכיה המבוססת על ערכים גבריים עם מאבק לצדק חברתי. לבסוף, נוכל לנתק את הקשר המזויף בין הביקורת שלנו על הבירוקרטיה לבין קנאות השוק החופשי, בכך שנתבע בחזרה את החשיבות של דמוקרטיה השתתפותית – כדרך לחיזוק כוחו של הציבור, לשם ריסון ההון ולטובת הצדק.
ננסי פרייזר (תרגום: אסתר ליבנה)
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" בקרוב – מיוחד ליום האשה הבינלאומי