מעמד, מפלגה, והאתגר של שינוי המדינה

ליאו פאניץ' וסם גינדין

 

מאמר זה תורגם מאנגלית בידי חברי מפלגה, במסגרת קורס קריאה ביוזמת סניף מק"י ת"א בקיץ 2020.

 

******************

 

בשנת 1917, לא רק המפלגות אשר עסקו בפעילות מהפכנית, אלא אף המפלגות אשר היו מחויבות לרפורמות הדרגתיות, עדיין דיברו על השלב שלאחר הקפיטליזם כיעד סופי. חצי מאה מאוחר יותר, כבר הגדירו הסוציאל דמוקרטים במפורש את יעדיהם הפוליטיים על פי מודל של מדינת רווחה קפיטליסטית. והרבה לפני סוף המאה, רבים שבעבר עוד אימצו את המורשת של 1917 הצטרפו אליהם בכך. כל זה קרה בעת שהאוניברסליזציה של הניאו ליברליזם הפכה את עצם המחשבה על גרסה חלופית לקפיטליזם לנדושה. ריאליזם נטול דמיון זה, מהסוג המכונה "הדרך השלישית", הוכיח עצמו כבלתי ריאלי לא פחות משהוא נטול דמיון.

עם כמה שהוא ריאקציונרי, נדמה שעידן הגלובליזציה של הניאו ליברליזם אשרר את טיבה המהפכני המתמשך של הבורגנות, לפחות במובן של יצירת "עולם בצלמה".[1] אף על פי כן, הצורה הכלכלית של הקפיטליזם ששימנה את הגלגלים, לא רק של סחר והשקעות גלובליים, אלא גם של ייצור וצריכה משולבים גלובלית, הייתה בבירור נוטה למשברים.[2] המשבר הראשון של הקפיטליזם הגלובלי במאה העשרים ואחת היה נטוע בסתירות בטיפול בצורות החדשות ותלויות האשראי דרכן, בתוך מציאות של קפאון השכר בעידן הניאו ליברלי, נשמרה הצריכה ההמונית. אולם, בניגוד חד לשני המשברים הקפיטליסטיים הגדולים של המאה העשרים, עם התפתחות המשבר לאורך העשור האחרון הוא לא הוביל להחלפת משטר הצבירה שהוליד אותו. שלא כמו נטישת תקן הזהב בשנות השלושים והסכם ברטון וודס בשנות השבעים, הניאו ליברליזם התמיד. ניתן לראות זאת דרך החילוץ והשעתוק של ההון הפיננסי, הדרישה המחודשת לצנע במדיניות הפיסקלית, התלות במדיניות מוניטרית לתמריצים, והחמרה נוספת של חוסר שוויון בהכנסה ובעושר- כל אלה הפכו לאפשריים תודות לחולשתו הכלכלית והפוליטית של מעמד הפועלים הגלובלי לאורך תקופה זו.

כעת אנו עומדים בפני צומת חדשה. זוהי צומת שונה מאוד מזו שהובילה לתפיסה שהניאו ליברליזם, בשיא אימוצו על ידי הסוציאל דמוקרטיה של הדרך השלישית, היא "האידאולוגיה המצליחה ביותר בהיסטוריה העולמית".[3] בעוד שהפרקטיקות הכלכליות הניאו ליברליות שועתקו – כשם ששועתקה מרכזיותה של האימפריה האמריקאית בקפיטליזם העולמי- הלגיטימציה של הניאו ליברליזם עורערה. כשגלי ההדף של הקריסה הכלכלית בארה"ב הדהדו ברחבי גוש היורו ומדינות BRICS, הועמקו המשברים הכלכליים, האקולוגיים, וההגירתיים המאפיינים את צומת דרכים זו. בה בעת, בדה לגיטימציה לאידאולוגיה הניאו ליברלית מתעטפים מוסדות פוליטיים רבים אשר תומכים בפרקטיקות שלה, החל מהאיחוד האירופי וכלה במפלגות פוליטיות ברמה הלאומית. מה שהופך את הצומת הנוכחית לכה מסוכנת הוא הפתח אשר נפתח לימין הקיצוני, עם המגמות האולטרה לאומניות, גזעניות, סקסיסטיות והומופוביות שלו, לזכות בתמיכה פופוליסטית על רקע התסכול מהפוליטיקה הליברל-דמוקרטית בעידן הניאו ליברלי.

הדה לגיטימציה של הניאו ליברליזם השיבה מעט אמינות לטענה הסוציאליסטית בדבר חלופה לקפיטליזם כהכרח על מנת להגשים את שאיפותיה הקולקטיביות, הדמוקרטיות, השוויוניות והאקולוגיות של האנושות. היא הולידה תחושה הולכת וגוברת שלא ניתן להשאיר בסוגריים את הקפיטליזם כאשר מוחים כנגד הדיכוי המגוון והאיומים האקולוגיים של ימינו. וככל שמדיניות הצנע דחקה את הסחר החופשי, כך השתנתה גם רוח המחאה האנטי ניאו ליברלית. בעוד שהגלובליזציה הקפיטליסטית היוותה את המוקד העיקרי של כוחות האופוזיציה בעשור הראשון של המילניום החדש, העשור השני נפתח עם תנועת אוקיופיי והאינדיגאנדוס שהדגישו דרמטית את אי השוויון המעמדי של הקפיטליזם. יחד עם זאת, הטעם המרדני של מחאה ללא השפעה מהפכנית חשפה במהירות את המגבלות של עמידה נצחית מחוץ למוסדות המדינה.

תפנית ניכרת בשמאל ממחאה לפוליטיקה היא לפיכך זו שהגדירה את הצומת החדשה, כאשר ההתנגדות לגלובליזציה הקפיטליסטית נעה מהרחובות אל במות הפרקטיקה הניאו ליברלית של מוסדות המדינה. במידה רבה זה מה שסימלו בחירתה של סיריזה ביוון ועלייתה הפתאומית של פודמוס בספרד. בחירתו של קורבין כמנהיג מפלגת הלייבור הבריטית משכה מאות אלפי חברים חדשים עם ההבטחה לקיים אקטיביזם במקום לחתור תחתיו. ואפילו בלב ליבה של אימפריית הקפיטליזם הגלובלי, הגשרים שחיברו בין תנועת אוקיופיי להבטחותיו הפופוליסטיות של סנדרס למהפכה פוליטית ש:"תיצור ממשלה שתייצג את כל האמריקאים, ולא רק את האחוז האחד", השתקפה בסקרים שהצביעו על כך שמחצית מהמילניאלים לא תמכו בקפיטליזם, והיו בעלי דעות חיוביות בנוגע לסוציאליזם.

המעבר ממחאה לפוליטיקה היה מוכוון מעמד באופן ראוי לציון במובנים של התייחסות לאי השוויון בהכנסות וחלוקת העושר, כמו גם ביחסי הכוחות בכלכלה ובפוליטיקה. אך כפי שציין באופן נוקב אנדרו מארי: "הפוליטיקה החדשה הזאת היא לרוב יותר ממוקדת מעמד מאשר מושרשת מעמדית. זה אמנם ממקם סוגיות של אי שוויון חברתי ומוקדי כוח כלכליים גלובליים במרכז הבמה, אך זה לא צומח מתוך מוסדות מעמדיים אורגניים בפני עצמם, ולא מקדם את הפרספקטיבה הסוציאליסטית של המעמד כשלעצמה".[4] השאלות האסטרטגיות שהועלו נוגעות לא רק לקושי המסורתי של מפלגות השמאל בשמירה על מיקוד מעמדי מרגע שנבחרו; הן נוגעות גם לאופן שבו פוליטיקה מושרשת מעמדית – במובן הישן של הקשר בין גיבוש מעמד הפועלים וארגון פוליטי- יכולה להפוך למהפכנית כיום. בהתחשב בשינויים הרבים בהרכב ובזהות המעמדית, כמו גם במגבלות והכשלים של המפלגות והאיגודים הישנים של מעמד הפועלים לאור השינויים הללו, מה זה יכול לומר במונחים של צורות ופרקטיקות ארגוניות חדשות? ובמה כרוך למעשה שינוי המדינה הקפיטליסטית באופן ממוקד מעמדית ומושרש מעמדית?

בעוד שמנהיגים כמו ציפראס, איגלסיאס, קורבין וסנדרס כיוונו כולם אל מעבר לדרך השלישית הסוציאל דמוקרטית, מסוגלותם לבצע את הצעד הבא לשם כך היא שאלה אחרת. הדבר נוגע באופן חלקי למגבלותיהם האישיות, אך הרבה יותר למגבלות הספציפיות של כל אחת ממפלגותיהם הפוליטיות, כולל אפילו של הזרמים השמאליים החזקים ביותר בתוכן אשר אינם מוכנים כהלכה לאתגרים של שינוי מנגנון המדינה. הניסיון של ממשלת סיריזה ביוון מדגיש זאת, כמו גם כמה קשה זה עבור ממשלה לחלץ את מנגנוני המדינה שלה מתוך מנגנונים על-לאומיים.

כל זה מאלץ חשיבה מחודשת יסודית על היחסים שבין מעמד, מפלגה ושינוי המדינה. אם השיח המהפכני הבולשביקי נראה ארכאי מאה שנים לאחר 1917 אין זה רק בגלל שהמורשת של הדוגמא ההיסטורית לכך שהמהפכה אפשרית דעכה. זה גם בגלל שהמסגור מחדש שהציע גרמשי, זמן קצר לאחר 1917, בסוגיות הליבה של האסטרטגיה המהפכנית- בייחוד בנוגע לחוסר היתכנותו של מסלול ישיר לשלטון באמצעות הפיכה במדינות המוטמעות עמוק בתוך חברות קפיטליסטיות- אשר מוכיח עצמו כנכון מאי פעם. משמעות הדבר עבור סוציאליסטים, עם זאת, כאשר אנו ניצבים בפני מלחמה ארוכה על מיקום במאה העשרים ואחת, היא לא רק ההכרה במגבלות הלניניזם בן המאה העשרים. זה דורש, מעל לכל, לגלות כיצד להימנע מסוציאל-דמוקרטיזציה אפילו של אלו המחויבים להחלפת הקפיטליזם. זהו האתגר המרכזי של הסוציאליסטים בימינו.

מאבק מעמדי לפני מעמד: אז והיום

המניפסט הקומוניסטי מ-1848 הציג תיאוריה מהפכנית חדשה. כנגד מזימותיהם של המעטים ונסיונותיהם של החולמים, הפרולטריון המתהווה הוכתר כבעל הפוטנציאל לחנוך את העולם החדש. הטענה לא הייתה כי פועלים מנושלים אלו נושאים מהפכנות גנטית; הטענה הצביעה על כך שהפוטנציאל הארגוני שלהם, שהתעצם בזכות השימוש באמצעי תקשורת מודרניים כמו גם בשל הדרך שבה לוכדו הפועלים על ידי בעלי ההון. למרות שארגון זה: "עלול להתנפץ בכל רגע לסלע ההתחרות שבקרב הפועלים עצמם", אכן הוכח שלבסוף "התלכדות הפועלים ההולכת תמיד ומתפשטת" תוביל ל"ארגון זה של הפועלים בתור מעמד, ובזה גם כמפלגה מדינית".[5]

הייתה זו תחושה זאת של התעצבותו של המעמד שהובילה לטיעונו העוצמתי של אי. פי. תומפסון שהמעמד אינו קטגוריה חברתית סטטית, אלא שינוי של מערך היחסים החברתי, אשר מבחינה היסטורית החל להתעצב בתצורה של מלחמת מעמדות עוד טרם היה מעמד. מתוך מאבקם של הפועלים המנושלים כנגד הסדר הקפיטליסטי החדש באנגליה במחצית האחרונה של המאה השמונה עשרה והחצי הראשון של המאה התשע עשרה, צמחה הזהות הקולקטיבית והקהילתית של מעמד הפועלים ככוח חברתי.[6] יתר על כן, כפי שהדגיש לאחר מכן הובסבאום, היה זה רק בין השנים 1914-1870- כאשר הפרולטריזציה הגיעה לכדי מסה קריטית, ונוכחותם הארגונית של העובדים צמחה בהיקף הלאומי והבינלאומי דרך איגודים ומפלגות סוציאליסטיות המוניות-  שהפוטנציאל המהפכני של מעמד הפועלים שמרקס זיהה נראה היה כאילו הוא עשוי להתממש.[7] מוזר ככל שעצם המונח "מדינת פועלים" עשוי להישמע כיום, היה זה רעיון הגיוני עבור האנשים בשנת 1917, לא כל שכן לבורגנים המודאגים.

יחד עם זאת, דברים רבים הפכו זאת לבעייתי גם באותם ימים. העובדה שכה רבים מהאיגודים המקצועיים ומפלגות הפועלים שצצו לא ראו ביצירת הסוציאליזם כמטרה שיקפה עד כמה רחוק ניצב הפרולטריון התעשייתי, שאך עתה התארגן, משאיפות מהפכניות. וגם היכן שהייתה מחויבות למטרות סוציאליסטיות, כפי שלכאורה היה המקרה במפלגות הסוציאל דמוקרטיות של האינטרנציונל השני, הפשרות שנעשו היו משמעותיות. לקבלת זכות ההצבעה עבור הפועלים הייתה את ההשפעה הסותרת של שילובם בתוך מדינת הלאום, בעוד שהפער המתרחב בין מנהיגים למונהגים בתוך ארגוני העובדים ערער לא רק את אחריותם אלא גם את יכולתם לפתח את הפוטנציאל המהפכני של הפועלים. הנושא היה כמובן שנוי במחלוקת בארגונים אלו, עוד לפני שנתייחס לנטיות האוליגרכיות שלהם שהודגשו בספרו המפורסם של רוברטו מייקלס.[8] אולם שילובם של שני גורמים אלו- לאומיות על מעמדית ויחסים בלתי מהפכניים בין מנהיגים למונהגים בארגונים מעמדיים- היה זה שקבע למה התוצאה הקטסטרופליות של היריבות הבין אימפריאלית עליה הכריזו  התותחים באוגוסט 1914, לא רק שלא הביאה איתה את המהפכה הפרולטרית הבינלאומית, אלא שארבה לסוציאל דמוקרטיה האירופית ומשכה אותה להצטרף למלחמה הפטריוטית הגדולה, תוך הכרזת הפסקת אש מעמדית מקומית.

מי שהותירה את הרעיון על מהפכה פרולטרית שתוליד מדינת פועלים כרעיון אמין, אולי אמין מאי פעם, הייתה המהפכה הרוסית. אולם מה שרוזה לוקסמבורג הבחינה בו בתוך שנתה הראשונה של המהפכה הפך בסופו של דבר לסממן של תוצאותיה: תהליך מהפכני שבעת התנתקותו מהדמוקרטיה הליברלית מצמצם במהירות במקום להרחיב את היקף השתתפות הציבור, יסתיים כקליקה סגורה. לנין, היא ציינה, ראה במדינה הקפיטליסטית כ"מכשיר לדיכוי מעמד הפועלים, המדינה הסוציאליסטית-מכשיר לדיכוי הבורגנות", אך תפיסה זו "מתעלמת מן העיקר: שלטון המעמד הבורגני לא היה זקוק כלל להשכיל ולחנך חינוך פוליטי את כל המון העם, ועל כל פנים לא יותר מאשר בגבולות צרים מסויימים". הסכנה הגדולה הייתה בכך ש:

"בלי בחירות כלליות, בלי חופש בלתי בלום של הדפוס והאסיפות, בלי מלחמת דעות חפשית נפסקים החיים בכל מוסד ציבורי, נהפכים רק למראית של חיים, אשר הביורוקרטיה בלבד נשארת יסוד פעיל בתוכם. החיים הציבוריים משתקעים לאט לאט בתרדמה; עשרות אחדות של מנהיגי מפלגה המחוננים במעין לא אכזב של מרץ ובאידאליזם ללא גבול הם המכוונים והמושלים; לפקודתם עומדים בהנהלת העניינים תריסר מוחות מצוינים; ושדרה נרחבת מבין הפועלים נקראת מזמן לזמן לאספות, כדי למחוא כף לנאומי המנהיגים, להצביע פה אחד בעד ההחלטות המוצעות; והרי זה, בעצם, עסק של כנופייה".[9]

איזאק דויטשר, במבט לאחור שלושה עשורים מאוחר יותר, תיאר בתמציתיות את הדילמה שהובילה את הבולשביקים ליצור דיקטטורה שתייצג: "במקרה הטוב את רעיון המעמד, אבל לא את המעמד עצמו". הוא עמד על כך שבביסוס המשטר החדש הבולשביקים לא "דבקו בשלטון כמטרה בפני עצמה", אלא שזה ייצג דילמה עמוקה יותר. למרות שהאנרכו-סינדקליסטים נראו "פופולאריים בהרבה בקרב מעמד הפועלים", העובדה שהם "לא הציגו תכנית פוליטית קונקרטית, או ארגונים משמעותיים ברמה הארצית או אפילו המקומית", רק חיזקה את הזהות שנוצרה בקרב הבולשביקים בין גורל הרפובליקה החדשה לגורלם הם, "ככוח היחידי שביכולתו לבצר את המהפכה".

"מפלגתו של לנין סרבה לאפשר למדינה המורעבת והבלתי יציבה רגשית להורידה מהשלטון בבחירות, ובכך להתדרדר אל תוך כאוס עקוב מדם. להמשך המוזר הזה לניצחונם, לא היו ערוכים הבולשביקים מבחינה מנטאלית. הנחתם המוסווית תמיד הייתה כי רוב מעמד הפועלים, לאחר שגיבה אותם במהפכה, יוסיף לתמוך בהם בהתלהבות עד שיוציאו לפועל את תוכניתם לסוציאליזם במלואה. תמימה ככל שהנחה זו הייתה, היא נבעה מהתפיסה שהסוציאליזם הוא הרעיון המובהק של הפרולטריון ושהפרולטרים, מרגע שדבקו בו, לא יזנחוהו…מעולם לא עלה בדעתם של המרקסיסטים לבחון האם ייתכן או קביל לנסות לבסס את הסוציאליזם ללא קשר לרצונו של מעמד הפועלים".[10]

ההשפעות ארוכות הטווח של מה שרוזה לוקסמבורג הבינה כה מהר יתרמו ליצירת משטר דיקטטורי ללא קשר לרצונו של מעמד הפועלים- ובאותו הקשר, גם לפערים ב"הכשרה הפוליטית וחינוך כל המוני העם"- הועברו באופן מצמרר בדברים שאמר לנו מנהיג של אחת מוועדות האיגודים המקצועיים במפעל הרכב וולגה בראיון בשנת 1990, ממש לפני התמוטטות המשטר שהוקם ב-1917: "ככל שהיו העובדים מפגרים ובלתי מפותחים, הסיבה היא שלמעשה לא היה חינוך פוליטי ממשי מאז שנת 1924. הפועלים נהפכו לשוטים על ידי המפלגה".[11] יש להתייחס לדברים כאן באופן מילולי: הפועלים לא רק שוטו על ידי המפלגה, הם נהפכו לשוטים; הבנתם ויכולתם המהפכנית עורערה.

המרץ ש-1917 נתנה לתדלוק שאיפותיהם המהפכניות של הפועלים ברחבי העולם, נבלם עם כשלון המהפכה בגרמניה והתגובה הסטאליניסטית לברית המועצות המבודדת והנצורה שלאחר מותו של לנין, על כל ההשלכות השליליות שהיו לכך. אף שרוח הבלהות של הבולשביזם לא דעכה, הייתה זו רוח הבלהות של הפאשיזם ששלטה בשינוי הרדיקאלי בשנים שבין מלחמות העולם. יחד עם זאת, התפשטה גם ההכרה בפוטנציאל של מעמד הפועלים ככוח החברתי בעל היכולת הגדולה ביותר לשנות את פני המדינה והחברה. תפיסה זו התבססה לא מעט על התארגנויות הפועלים וההתגבשות המעמדית בארצות הברית בתקופת השפל הגדול. היות שארה"ב הייתה כבר אז המרכז העולמי החדש של הקפיטליזם, אפילו בטרם מלחמת העולם השנייה, זה תרם לתחושה מצד ראשי מדינה ובעלי הון אמריקאיים מובילים כי מבין החסמים שניצבו בפני הפיכת הקפיטליזם הליברלי לסדר העולמי החדש: "התקוממותו של הפרולטריון הבינלאומי הייתה העובדה המשמעותית ביותר בעשרים השנים האחרונות".[12]

כוחו של מעמד הפועלים המאורגן כפי שהתעצב עד לשנות החמישים ניכר במיסודם של החוזים הקיבוציים ורפורמות הרווחה. לכך היו השפעות סותרות. הרווח החומרי מבחינת הצריכה האישית והמשפחתית, לה זכו הפועלים ישירות או בעקיפין תודות לתרומת החוזים הקיבוציים להעלאת השכר, כמו גם מקצבאות רווחה שנועדו לעודד את אותה צריכה, באו על חשבון פרקטיקות מפלגתיות ואיגודיות, שהחלישו את הזהות והקהילתיות של מעמד הפועלים- במיוחד לאור הארגון מחדש של תחום התעסוקה, הדיור והחינוך שנלוו להתפתחויות הנזכרות.  למען הסר ספק- הבולטות של ארגוני מעמד הפועלים הוסיפה להיות ממשית. יותר ויותר במגזר הציבורי, אך גם במידה ניכרת במאבקים מעמדיים במגזר הפרטי, במחאה כנגד ארגונם מחדש של מקומות העבודה, כמו גם כנגד אינפלציה בעקבות עליית השכר שתרמה למשבר הרווחיות הקפיטליסטי בשנות השבעים. אולם הכשלון בחידוש והרחבת תחושת הזהות והקהילתיות של מעמד הפועלים תוך מאבקים אלו פתחו את הדרך בפני פתרונות ניאו ליברליים למשברי שנות השבעים באמצעות מתקפה רבתי על האיגודים המקצועיים ומדינת הרווחה, והאינטרפולציה של הפועלים ל"משלמי מסים".

עד לראשית המאה העשרים ואחת, תודות למימוש הקפיטליזם באופן גלובלי מלא, ומבני הייצור, המימון והצריכה המרושתים שהרכיבו אותו, היו על פני כדור הארץ יותר פועלים מאשר אי פעם. ההתפתחויות הטכנולוגיות אמנם הגבילו את צמיחת התעסוקה בענפים מסוימים, אולם גם יצרו ענפים חדשים לחלוטין הן בתחומי הייצור ובעיקר בתחום ההיי-טק. למרות שהדבר החליש את כוח המינוף של מאבקים מעמדיים בדרכים חשובות, זה גם הציג נקודות חדשות בעלות פוטנציאל אסטרטגי: שביתות במפעלי רכיבים או שיבושים של שרשרת האספקה במחסנים ובנמלים יכולים להוביל לשיתוקן של רשתות ייצור משולבות גלובליות, וחושפי שחיתות יכלו לחשוף היקפי מידע נרחבים שהוסתרו על ידי תאגידים או מדינות.

התנאים המפוקפקים איתם נאלצים הפועלים להתמודד כיום, אפילו המאוגדים מביניהם, מלמד לא על חלוקה מעמדית חדשה בין פרקריאט לפרולטריון. חוסר היציבות התעסוקתי משקף כיצד התהליכים הקודמים של גיבוש וארגון מעמד הפועלים נפרמו. חוסר היציבות התעסוקתי הוא לא משהו חדש בקפיטליזם: המעסיקים תמיד שאפו לכך שיוכלו להשיג עובדים כשיחפצו בכך, יוכלו להיפטר מהם כפי שירצו, ובין לבין להשתמש בהם עם כמה שפחות מגבלות. מבחינה זו יש ערך מוגבל בשרטוט של רשתות סוציולוגיות חדשות של מי נכלל או לא נכלל במעמד הפועלים. במקום לקטלג עובדים לשכבות שונות- אחיות או בריסטות, מורים או מפתחי תוכנה, עובדי חקלאות או נהגי משאיות, אנשי מכירות או פקידי בנק- מה שצריך להעסיק את דמיוננו ולהחכים את החישובים האסטרטגיים שלנו זה איך לתכנן וכיצד לפתח את הפוטנציאל של סוגים חדשים של התגבשות והתארגנות בקרב מעמד פועלים במאה העשרים ואחת.

אכן, ישנם המוני מאבקי עובדים המתרחשים בימינו אל מול קפיטליזם נצלני וכאוטי יותר ויותר. אך אין להכחיש שהסיכוי לסוכנות מהפכנית ממעמד הפועלים נראה עמום. היו אלו גורמים פנימיים למוסדות המעמדיים, הסתירות והחולשות שלהם, שאפשרו, גם במדינות המתפתחות וגם במדינות המפותחות, למעבר לסחר חופשי, ליברליזציה כלכלית, מדיניות צנע, הרחבת מסחורו של כוח העבודה, והבנייה מחדש של כל ממדי החיים הכלכליים והחברתיים בקפיטליזם הגלובלי של היום. חוסר היכולת של מעמד הפועלים להתחדש ולגלות צורות ארגוניות חדשות לאור הדינמיות של ההון והיכולות של המדינה להכיל מחאות פועלים אפשרה לימין הקיצוני של ימינו לנסח ולקשור מערך רגשות נפוצים הקשורים למשבר- תסכול כתוצאה מחוסר הביטחון וחוסר השוויון, וכעס כלפי מפלגות שפעם התיימרו לייצג את האינטרסים של הפועלים. ההתגברות על המשבר הנוכחי של מעמד הפועלים אינו בראש ובראשונה שאלה של מדיניות או טקטיקות טובות יותר. מדובר בראש ובראשונה על אתגר ארגוני שנועד לסייע לתהליכים חדשים בגיבוש מעמדי שיהיו מושרשים בממדים המרובים של חיי הפועלים, אשר מקיפים קהילות וזהויות כה רבות.

האתגר הארגוני הזה ידרוש את פיתוחן של מפלגות סוציאליסטיות מסוג חדש. כפי שניתן יהיה לראות משתי הדוגמאות אליהן ניגש כעת, המעבר העכשווי ממחאה לפוליטיקה כבר הראה כמה תהודה עממית יכולה להיות למשיכה סוציאליסטית מחודשת כיום, גם אם היא רק החלה לבדוק במה כרוכה פוליטיקה סוציאליסטית עקבית ומהם החסמים בהם היא תתקל.

 

מהפכה פוליטית כיום? מסנדרס לסיריזה

"ימי בחירות באים והולכים. אבל מהפכות חברתיות ופוליטיות שמנסות לשנות את החברה שלנו לא יסתיימו לעולם". הנאום אתו נעל ברני סנדרס את הקמפיין שלו בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית נפתח במשפטים אלה; הוא הסתיים בהפנייה אל ההיסטוריונים העתידיים אשר יציינו כנקודת הפתיחה של המאמץ הארוך והמוצלח למען הפיכת פני החברה האמריקאית מאוליגרכיה לצדק חברתי "במהפכה הפוליטית של 2016".[13] זה מפתה לבטל את הרטוריקה המהפכנית המוצגת כאן כמלאכותית, לוקחת את משמעות המילה מהנשגב למגוחך, או מהטרגדיה לפארסה. הפעם האחרונה בה פוליטיקאי אמריקאי המתמודד על הנשיאות פרסם קריאה למהפכה פוליטית זה הגיע מרונלד רייגן. אך חרף כל המגבלות של הקמפיין הפופוליסטי של סנדרס, תשומת הלב הלאומית והתמיכה המסיבית שנצברה על ידי סוציאל דמוקרט לכאורה, שקישר באופן חיובי את המונחים מהפכה עם מאבק כנגד אי שוויון מעמדי, ייצג למעשה תפנית משמעותית בשיח החיים הפוליטיים האמריקאיים, שיכולה להיות משאב עבור התארגנויות סוציאליסטיות נוספות.

כמובן, אמצעי המדיניות הספציפיים אותם קידם סנדרס היו, כפי שהוא עצמו ציין בעקביות, רפורמות שנוסו בשלב זה או אחר בחברות קפיטליסטיות אחרות. אולם כאשר הקריאה לרפואה ציבורית לכל, או לשכר לימוד חינם, או חידוש תשתיות על ידי העסקה ציבורית ישירה, צורפו במפורש לביקורת על המעמדות השליטים, שמפעילים כוחות תאגידיים ופיננסיים באמצעות שליטה ישירה במפלגות, בבחירות ובתקשורת, הדבר חרג מעבר למה שניתן לפטור כרפורמיזם גרידא, אף אם הדרישות לא מעוררות את מה שעוררו הדרישות ללחם, אדמה ושלום ב-1917. זו תפנית משמעותית לא פחות, במיוחד בארצות הברית, להפוך את אי השוויון המעמדי לנושא המרכזי של קמפיין פוליטי באופן שנועד לפרוץ ולחדור מבעד לחלוקות גזעיות או מגדריות בדרך שמעלה במפורש את השאלה למי יש יותר להרוויח משירותי בריאות וחינוך ציבוריים באיכות גבוהה והזדמנויות תעסוקה מתגמלות מאשר אפרו-אמריקאים ולטינים, תוך הצבעה על הצורך לצאת מהגטו הזהותי אל עבר בניית כוח מעמדי קוהרנטי.

שאלת המפתח היא האם הקמפיין של סנדרס באמת יכול להניח את היסודות עבור תנועה פוליטית מתמשכת המסוגלת לבצע את אותה "מהפכה פוליטית". הטענה של סנדרס במהלך הקמפיין לפיה הוא יוכל להתקיים בבית הלבן בין הקונגרס העוין למנגנון המדינה האימפריאלי בעזרת "תנועת המונים" שתצעד אל עבר וושינגטון לא הייתה משכנעת במיוחד. משמעותית בהרבה הייתה קריאתו לאחר ההפסד בבחירות המוקדמות למעבר ממחאה לפוליטיקה בכל הרמות, בכלל זה "מועצות בבתי הספר, מועצות עירוניות, ועדות מחוזיות, בתי מחוקקים ומושלים". אולם גם אם זה היה קורה, מעורבות שכזו צריכה להיות מופנית כלפי מוסדות בהם כבר היו הפועלים מאורגנים מבעוד מועד.

עצם העובדה שהקמפיין של סנדרס היה ממוקד מעמדית ולא מושרש מעמדית עשויה להיות יתרון כאן. זה פותח מקום לפוליטיקה חדשה שיכולה להפוך ל"מושרשת" במובן של היותה נטועה בתוך מאבקים מעמדיים אך מחוייבת לשינוי קיצוני של המוסדות המותשים על פי רוב של תנועת העבודה. זה נע בין הפיכת סניפים של איגודים למרכז של חיי מעמד הפועלים, הובלת המאבק למען שירותים ציבוריים קולקטיביים, שבירת היחסים האוליגרכיים בין המנהיגים למונהגים, תרומה לבניית חברות רחבה ככל האפשר, הדגשת החשיבות של מודעות מעמדית ברורה יותר, ואפילו להפוך למספיק שאפתניים כדי להציג רעיונות סוציאליסטיים. זה תקף גם למרכזי פעולה לעובדים, אשר התפשטו ברחבי ארה"ב, אך לעתים קרובות כורעים תחת הצורך להחזיק את עצמם כלכלית על מנת להוסיף ולספק שירותים חיוניים עבור פועלות ופועלים שחורים, לטינים ומהגרים. ההפיכה ליותר מושרשים מעמדית ויעילים תדרוש בניית יכולות מוסדיות לארגון יצירתי של עובדים מסקטורים שונים לארגונים כלל עירוניים חדשים, כמו גם לפתח ולתאם תשתית ברמה הלאומית.

אתגרים דומים יש להציב בפני קואופרטיבים צרכניים וקואופרטיבים לאשראי, המזוהים באופן כללי כשמאליים, אבל הפעילות הכלכלית הצרה שלהם צריכה לעבור פוליטיזציה, מעל לכל במובן של פתיחת המרחב שלהם לחינוך רדיקלי בנוגע להקשר הקפיטליסטי שבו הם פועלים, השתתפות פעילה בקמפיינים שמאליים, ותרומה של אחוז מהכנסותיהם למימון מארגנים עבור ביצוע המשימות הללו. ובכדי להימנע מהתסכולים הנשמעים לעתים תכופות מתנועות סביבתיות ביחס לפועלים שמעדיפים לשמור על משרותיהם, להפוך את המיקוד המעמדי הזה לדבר חיובי במקום שלילי, על ידי דיבור על כך ש"מעבר צודק" למשק אנרגיה נקייה משמעותו גם העלאת ההכרח לתכנון כלכלי להתמודדות עם משברים סביבתיים וחברתיים כאחד, כשהתוצאה הישירה היא אתגור הפררוגטיבות של רכוש פרטי ומבני כוח קפיטליסטיים.

יחד עם זאת, פוליטיקה מעמדית חדשה לא יכולה להיווצר יש מאין. הקמפיין של סנדרס, יוזמתו של אאוטסיידר במפלגה הדמוקרטית, אישר למעשה את זה שאם אינך נשמע בתקשורת, אינך נשמע לקהל הרחב. אך לא משנה מהם היתרונות של התנעת התהליך מתוך מוסדות מבוססים מבחינה זו, יש להתמודד ישירות עם חוסר האפשרות של מהפכה פוליטית שתתרחש תחת חסותה של המפלגה הדמוקרטית (אפילו במפלגת הלייבור, קשה מספיק לדמיין שמה שקורבין מייצג יוכל להתקיים ללא כיול מוסדי משמעותי). כשהתחוור שהוא לא יזכה במועמדות, סנדרס והתנועה שהחלה להתגבש סביבו ניצבו בפני הסכנה ליפול בקוצר רואי אל תוך אסטרטגיה של שינוי מבפנים ודמוקרטיזציה של המפלגה הדמוקרטית. במובן מסוים, זו אחת הסתירות שבבחירתו של סנדרס להתמודד כדמוקרט. בעוד שהקמפיין של סנדרס הראה כי מוסדות המפלגה הדמוקרטית מאפשרים בסיסים מסוימים מהם ניתן לקדם פוליטיקה שמאלית- שמקנים לקמפיין לגיטימציה ואמינות בתוך שיח המיינסטרים- בטווח הארוך יהיה הכרח לבנות קוטב פוליטי אלטרנטיבי בכדי שמאבקים חברתיים יוכלו להתרכז סביבו.

לא הייתה זו הפתעה שהאלפים שתמכו בסנדרס והתכנסו ב"פסגת העם" (People's Summit) בשיקגו לאחר סיום קמפיין הבחירות המוקדמות לא החליטו להקים מפלגה חדשה. מה שקרה, כפי שדן לה בוץ תיאר זאת, "היה נוגע לחזון, לא לארגון או אסטרטגיה", כך שבמקרה הטוב ניתן היה לשמוע שם "את קולותיה של רוח הזמן בחולפה בין חדרי הישיבות והאולמות, משתפשפת בנו, עושה את דרכה, עתים בחינניות, עתים במגושמות, אל עבר העתיד".[14] מבחן מפתח אחד יהיה לראות האם, "בעודה עושה את דרכה" הלקחים יופקו מפרוייקט מפלגת הלייבור האמריקאית של שנות התשעים, כשקישורים נעשים עם ניסיונות שכבר יצאו לדרך להוליד מערכים פוליטיים סוציאליסטיים חדשים, כשקנאות בולשביקית ורומנטיקה של "עולם שלישי" נמנעות בזמן שאף על פי כן נזנחת גם ההערצה הנאיבית לסוציאל דמוקרטיה הקנדית והאירופאית שאפיינה זה מכבר חלקים גדולים מהשמאל האמריקאי.[15]

כעת נעבור מסנדרס לסיריזה, המפלגה היחידה משמאל לסוציאל דמוקרטיה המסורתית באירופה שהצליחה לנצח בבחירות מאז החל המשבר הכלכלי הנוכחי. שורשיה של סיריזה נמצאים בהקמת סינאספיסמוס, ראשית כרשימת בחירות משותפת בשנות השמונים, ואז כמפלגה עצמאית חדשה, אם כי סיעתית, בראשית שנות התשעים. זה היה חלק מתהליך רחב יותר של בנייה מוסדית מחדש כחלק מהאוריינטציה האסטרטגית באירוקומוניזם, שחיפש אחר דרך קדימה אל מול אובדן תפקידן ויכולתן ההיסטוריות של המפלגות הקומוניסטיות והסוציאל דמוקרטיות לשמש כסוכן מייצג פוליטי עבור מעמד הפועלים ושינוי חברתי. ראשיתו של חיפוש זה בשנות השישים, והוא הואץ לאחר קריסת הגוש הסובייטי ואימוץ "הדרך השלישית" על ידי הסוציאל דמוקרטיה. ביוון במיוחד, התאפיינה האוריינטציה האירוקומוניסטית באימוצה המתמשך של המסורת של המהפכנות הפוליטית בה התנסתה במלחמת האזרחים לאחר 1945, לצד ניסיון ליצור ריחוק מהמשטר הסובייטי; והיא התאפיינה יותר ויותר על ידי ההשראה שהיא שאבה, והנכונות שלה לעבוד עם תנועות חברתיות חדשות.

למרות שלאורך שנות התשעים הביעה סינאספיסמוס תמיכה נלהבת בהשתלבות באירופה, כאשר צורתה הניאו ליברלית של הכלכלה והאיחוד המוניטרי החלו לקבור את ההבטחות בדבר האמנה החברתית האירופאית, הבשילה הקרקע ביוון, כמו גם במקומות אחרים בשמאל הרדיקלי האירופי,  לאוריינטציה יותר "יורוסקפטית".[16] גישה ביקורתית זו כלפי הזן האירופאי של הקפיטליזם היוותה גורם מכריע בכך שסינאספיסמוס הגדירה במפורש, החל מסוף המילניום, את מטרתה האסטרטגית כ"חלופה סוציאליסטית לחברה היוונית", תוך עידוד של "דו שיח ופעולה משותפת" לא רק עם תנועות האנטי גלובליזציה, אלא גם עם קבוצות אקולוגיות רדיקליות וקבוצות פוליטיות בעלות ייחוס טרוצקיסטי או מאואיסטי. מטרתה של הקואליציה השמאלית הרדיקלית, שנודעה בראשי התיבות סיריזה, והופיעה כרשימה משותפת לקראת הבחירות, הייתה, כפי שאמר מיכאליס ספורדלאקיס: "לא כל כך לאחד כמו שלחבר באופן גמיש את הפעולות, היוזמות והתנועות המגוונות…ולדאוג לפתח יכולות פוליטיות עממיות לא פחות מאשר לדאוג לשינוי מדיניות המדינה". אולם להפוך בפועל את סינאספיסמוס, ודרכה את סיריזה, למפלגה שכזו היה, כפי שהוסיף ספורדלאקיס מיד: "משאלת לב יותר מאשר אפשרות של ממש".[17]

עם זאת, כאשר פרץ משבר היורו, ויוון מצאה את עצמה במרכזם של הניסיונות להציל את היורו באמצעות כפיית מדיניות צנע קשה כשהיא בנקודת השפל שלה, כל הגורמים בסיריזה השליכו את מלוא עוצמתם לגל המחאות, השתלטויות ושביתות של שנת 2011, תוך תמיכה בכ-400 רשתות סולידריות קהילתיות ברחבי המדינה על מנת לסייע לאלו שנפגעו הכי קשה מהמשבר להתמודד. כל זה הכין את הקרקע לפריצה האלקטורלית של סיריזה ב-2012. כניסתה האקטיבית של סיריזה להתפרצות האדירה של מחאות חברתיות מלמטה בכל רחבי יוון בשנה קודם לכן, הייתה מקור לאנרגיה דמוקרטית רדיקלית שהגיעה הרחק מעבר למה שניתן להפיק מתוך קמפיין בחירות, מוצלח ככל שיהיה. משמעות הדבר בוטאה ברהיטות בקונגרס של סיריזה ב-2013, בו היא הפכה סופית מרשימה משותפת לצרכי בחירות לארגון פוליטי מפלגתי אחיד. בסיכום ההחלטה המכוננת שלה הייתה קריאה ל"משהו יותר" מהמסגרת הפרוגרמטית שההחלטה הציגה. היות ו"עבור ממשלת שמאל, רוב פרלמנטרי- לא משנה מה גודלו- אינו מספיק", המשהו יותר עליו דובר היה "יצירה והבאה לידי ביטוי של תנועה פוליטית מיליטנטית וקטליטית רחבה ככל האפשר של חתרנות רב ממדית".

"רק תנועה שכזו יכולה להוביל לממשלת שמאל ורק תנועה שכזו תוכל להגן על הנתיב אותו תתווה כזו ממשלה…[אשר] תבצע שינויים רדיקאליים, תיקח על עצמה יוזמות פיתוח ויוזמות נוספות בעלות אוריינטציה סביבתית ומעמדית ברורה, תפתח את הדרך בפני אפשרויות והזדמנויות להתערבות עממית, תעזור ליצור צורות חדשות של דרכי ביטוי ודרישה עממיים…על כתפיה של סיריזה הוטלה האחריות לתרום באופן מכריע לעיצובה של התנועה הגדולה הזו של חתרנות דמוקרטית שתוביל את המדינה אל חלופה עממית, דמוקרטית ורדיקלית חדשה".[18]

סוג כזה של שפה, המבטא סוג כזה של הבנה, היה נדיר בשמאל הרדיקלי האירופי, לא כל שכן בשום מקום אחר. אולם כשהרהרה הנהגת סיריזה בדילמות בפניהן ניצבה כשהייתה על סף השלטון, רצונה להיראות כממשלה ברת קיימא בעיני התקשורת הובילה אותם להתמקד, כפי שהיה ניכר במניפסט סלוניקי שהוכרז שנה מאוחר יותר, בעידון וצמצום ההצעות המדיניות ממצע המפלגה של 2013. הדבר נעשה תוך מעט התייעצות פנים מפלגתית, כשההנהגה הייתה מודאגת בעיקר מכך שלא יהיה די כוח אדם מנוסה ויעיל במפלגה שניתן יהיה להכניס לתוך מנגנון המדינה על מנת לשנות את מה שהיה ידוע לשמצה כמנגנון קליינטיסטי ומושחת. מעט תשומת לב הוקדשה למי יישארו במפלגה כדי לפעול בתוכה כקאדר מארגן בחברה. הגידול במספר החברים במפלגה היה לא פרופורציונאלי ביחס לזינוק האלקטורלי שלה, ואפילו כאשר פעילים רדיקלים חדשים כן הצטרפו, ההנהגה עשתה בדרך כלל מעט מאוד על מנת לתמוך באלה מקרב המנגנון המפלגתי שרצו לטפח את יכולותיהם של אותם אקטיביסטים על מנת להפוך את סניפי המפלגה למרכזים של חיי מעמד הפועלים ולעסוק איתם באופן אסטרטגי, רצוי תוך שיתוף פעולה עם רשתות הסולידריות, בתכנון דרכים אלטרנטיביות של ייצור וצריכה. כל הנ"ל הראה כמה רחוקה הייתה עדיין סיריזה מלגלות כיצד להימלט ממגבלותיה של הסוציאל דמוקרטיה.

סיריזה ובעיית שינוי המדינה

1. "[זו] איננה 'בגידה'. זה לא שייך לתסריט המוכר של 'הם מכרו את עצמם'. ראינו שהיה פה עימות אמיתי. ראינו את כמות הלחצים, את הסחיטה של הבנק האירופי המרכזי. ראינו שהם רוצים להוריד את ממשלת סיריזה על ברכיה. והם צריכים לעשות זאת מפני שהיא מהווה איום ממשי, לא איזו אשליה מהסוג הרפורמיסטי. המציאות של המצב היא שנציגי ממשלת יוון עשו כמיטב יכולתם. אבל הם עשו זאת במסגרת הלא נכונה, ובאסטרטגיה הלא נכונה, ובמובן הזה התוצאה לא הייתה יכולה להיות שונה…האנשים שחושבים ש'הרפורמיסטים ייכשלו' ושאיכשהו מהאגפים יגיע האוונגרד המהפכני שמחכה להשתלט איכשהו ולהוביל את ההמונים לניצחון, נמצאים לעניות דעתי מחוץ לטווח המציאות".[19]
2. דברים אלו נאמרו בתוך חודש מבחירתה של סיריזה בסוף ינואר 2015 על ידי סטתיס קובלאקיס, שפרשנותו להתפתחות הדרמטית של האירועים בארצו זכתה לתשומת לב נרחבת בשמאל הבינלאומי. הוא עצמו, שהיה חבר בוועד המרכזי של סיריזה כנציג הפלטפורמה השמאלית, דיבר בישיבה בלונדון והתייחס לאכזבה שהורגשה כבר אז כשהממשלה החדשה הסכימה לגשת למשא ומתן מחודש עם האיחוד האירופי ועם קרן המטבע הבינלאומית. פחות מחמישה חודשים מאוחר יותר, כשהמשא ומתן הגיע לשיאו הידוע לשמצה, הוא היה, יחד עם עוד רבים אחרים, מאלו שעזבו את סיריזה בתגובה למה שתיאר כ"כניעתה" של הממשלה, תיאור שהפך להיות הנפוץ ביותר בקרב השמאל הבינלאומי. אולם הצורך לשאול האם התוצאה יכלה באמת להיות שונה היה עתה גדול מתמיד. ובעוד שהתשובה אכן הייתה תלויה בהתאמת האסטרטגיה של סיריזה ביחס לאירופה, לשאלה זו יש בתורה קשר לנושאים עמוקים יותר של ארגון מפלגות, בניית יכולות ושינוי המדינה- כמו גם להתאמתן של אסטרטגיות בשמאל האירופי הרחב יותר, לפחות מבחינת הסטת מאזן הכוחות הכללי.
3. הביקורת הנפוצה ביחס לסיריזה, אשר קודמה בחוזקה על ידי "הפלטפורמה השמאלית", הייתה שהיא מעולם לא פיתחה "תכנית ב'" לעזיבת גוש היורו ואימוץ מטבע חלופי כתנאי מפתח לדחיית הצנע הניאו ליברלי וביטול החוב. מה שהביקורת הזו נרתעת מלהודות בו זה שההון והבקרה על הייבוא שזה היה דורש היו מובילים לכך שיוון הייתה נדחקת אל מחוץ לאיחוד האירופי בכללותו. אחרי 35 שנים של שילוב, ההגנה המוסדית עבור הקפיטליזם ביוון סופקה על ידי הדרכים השונות והמגוונות בהן נקשר מנגנון המדינה עם האיחוד האירופי. ניתוק היה מחייב את סיריזה כמפלגה וכממשלה להיות מוכנים לשבר מערכתי מיידי. אפשר בהחלט להגיד שסיריזה הייתה נאיבית להאמין שהיא תוכל לעצור את העינוי הכלכלי האירופי תוך שהיא נשארת בגוש האירו, לא כל שכן באיחוד האירופי. לכל הפחות, זה הציב בעת ובעונה אחת שני אתגרים גדולים: האם מדינה כמו יוון תוכל להשתנות באופן יסודי בזמן שהיא נותרת בתוך האיחוד האירופי, והאם ניתן לשנות את האיחוד האירופי באופן יסודי מבפנים ביוזמתה של אותה מדינה?
4. עבור מדינה קטנה, ללא משאבי נפט משמעותיים, עזיבת האיחוד האירופי הייתה כרוכה בבידוד כלכלי (בדומה לזה שבו עמדה המהפכה הקובנית, אך בלי שום סיכוי למשהו בדמות שותפותה הגיאו-אסטרטגית והכלכלית עם ברית המועצות לשעבר). ממשלת סיריזה עמדה בפני סתירה בלתי ניתנת לגישור בכך שעל מנת לממש את הבטחתה לעצור את העינוי מצד האיחוד האירופי, היא תצטרך לעזוב את האיחוד האירופי- דבר אשר בהתחשב במאזן הכוחות הגלובלי וכן האירופי והעדר יכולות ייצור וצריכה חלופיות, יוביל לסבל כלכלי נוסף למשך תקופה בלתי צפויה. למרות ההתגייסות העממית העצומה שעוררה הממשלה עם ההכרזה על משאל העם ביולי כדי לגבות את עמדתה כנגד עמדת האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית, הדילמה הבלתי פתירה נותרה כשהייתה מרגע שנכנסה למדינה. העובדה שממשלה זו הצליחה לנצח בבחירות החוזרות בסתיו בעודה נכנעת ומיישמת את התכתיבים של "המוסדות" הצביעה על כך שאבחנותיו של קובלאקיס בעת שהיא שבה לשולחן המשא ומתן בפברואר עדיין הייתה שרירה וקיימת: "אנשים תומכים בממשלה בגלל התפיסה שלהם שהיא לא יכלה לפעול אחרת במצב הספציפי ההוא. הם באמת ראו שמאזן הכוחות היה מאוד לא מאוזן".
5. קוסטאס דוזינאס, עוד אינטלקטואל יווני בולט היושב בלונדון אשר נבחר לפרלמנט היווני בסתיו 2015, מקווה שהסיפור עדיין לא נגמר. הוא מדגיש את "שלושת הזמנויות (Temporalities) השונות" בהן על השמאל הרדיקלי "לחיות בו זמנית" מרגע שבו הוא נכנס אל תוך השלטון במדינה.[20] ישנו "זמן ההווה": התקופה העמוסה והקשה בה ממשלת סיריזה "הוחזקה כבת ערובה" על ידי הנושים כ"מעין ממשלת חסות" של האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית- נדרשת "ליישם את מה שהיא לחמה כנגדו", ובכך "לחוקק וליישם אמצעים דוחפי מיתון ובלתי צודקים חברתית להם היא מתנגדת אידאולוגית". זה מוביל ל"סוגיות קיומיות ובעיות מצפוניות" אותן אי אפשר להעלים, אבל אפשר "להרגיע, על ידי הפעלת שתי הזמנויות האחרות שקיימות כעקבות עתידיים ב'זמן ההווה'". ראשית ישנו "טווח הזמן הבינוני של בין שלוש לחמש שנים", כאשר הזמן עבור הממשלה נראה "איטי וארוך יותר" כשהיא מגששת אחר מרחב שהיא צריכה על מנת ליישם את "התכנית המקבילה" כדי שלא רק "לרכך את השפעותיו של התזכיר", אלא גם לקדם "מדיניות עם כיוון שמאלי מובהק…בקשר הדוק עם המפלגה והתנועות החברתיות". זהו הגשר אל הזמניות השלישית והארוכה ביותר, "זמנו של החזון השמאלי הרדיקלי", אשר יושג "רק על ידי כך שברציפות ובמקביל תיושם ותיפגע מדיניות ההסכם". כאשר מתחילה להתרחש הזמניות השלישית, משוחררת מההלקאות הניאו ליברליות, "התכנית המלאה של השמאל של המאה העשרים ואחת" תצא לפועל. "זהו מקרה של בריחה אל העתיד, פעולה בהווה מתוך פרספקטיבה של עתיד מושלם (FUTURE PURFECT), של מה יהיה. במובן זה, העתיד הופך להיות גורם פעיל בהווה שלנו".
6. זה אכן משמעותי שהדחייה האידאולוגית המתמשכת של ההגיון הניאו ליברלי על ידי ממשלת סיריזה- אפילו כשהיא מיישמת את הצעדים שנכפו על ידו- היא בדיוק מה שמייחד את סיריזה מממשלות סוציאל דמוקרטיות בעידן הניאו ליברלי. התנאי המכריע על מנת ששלושת הזמנויות יוכלו להתקיים במקביל, עם זאת, הוא בדיוק אותו "קשר הדוק עם המפלגה והתנועות החברתיות", אותו דוזינאס רק מזכיר על הדרך. אפילו מבחינת יחסה למפלגה, לא כל שכן לתנועות החברתיות, לא הצליחה ממשלת סיריזה להימלט מאותם דפוסים סוציאל דמוקרטיים מוכרים בהם היא הרחיקה את עצמה מלחצי המפלגה, ונראתה בלתי מסוגלת להעריך את הצורך בהפעלת הקאדרים המפלגתיים למען יצירת יכולות חברתיות לטובת הזמניות השנייה ולבסוף השלישית. ההזנחה של המפלגה הפכה לביטולה כלאחר יד כשהממשלה קראה לבחירות שניות ב-2015. היות שכה רבים מקרב הקאדר המוביל של המפלגה עזבו אותה לאור זאת- בכלל זה המזכיר הכללי, שהתפטר אף הוא במקום לבסס את עצמאותה של המפלגה ביחס לממשלה- הסיכוי שסיריזה עשויה להימלט מגורלן של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות בתוך הקפיטליזם הניאו ליברלי נראה בכי רע. ישנם עדיין אלו בסיריזה, בתוך ומחוץ לממשלה, אשר, תוך שהם פועלים מתוך הלך מחשבה דומה מאוד לזה של שלושת הזמנויות, מנסים להחיות את המפלגה בנפרד מהממשלה בתור סוכן מפתח לשינוי. אך האם הם יוכלו להצליח ליצור את התנאים בהם "סיריזה תוכל להיות שוב סיריזה" נתון לויכוח.[21]
7. אולם הבעיה היא רחבה ועמוקה בהרבה מאשר אלה שעדיין יש להם תקוות עבור סיריזה. באופן אירוני עושה רושם שדווקא אלו שקידמו את "תכנית ב'" הרדיקלית יותר לכאורה, הם אלו שמתייחסים לכוח המדינה בצורה האינסטרומנטלית ביותר. למעט התייחסות, אם בכלל, זכתה מצדם השאלה איך לנתק קשת רחבה מאוד של מנגנוני מדינה מהתלות התקציבית במימון האיחוד האירופי, לא כל שכן לשינוי שמנגנון המדינה היווני נאלץ היה לעבור ולו על מנת לנהל את הבקרה והקיצוב הנדרשים להתמודדות מול השווקים השחורים והאפורים שהיו מתרחבים מתוך המדינה ומחוצה לה אם יוון הייתה יוצאת מגוש האירו. עובדה זו הייתה הופכת לבעייתית במיוחד בהינתן האופי הקליינטיסטי והמושחת הידוע לשמצה של מנגנוני המדינה אשר סיריזה כמפלגה הייתה מחויבת באופן קולני לשנות, אבל מרגע שעלתה לשלטון לא היה לה את הזמן לשם כך, גם אם הנטייה לעשות זאת הייתה עדיין קיימת. כאשר עומתו עם השאלה כיצד להתמודד עם זה, אחד מחברי הפרלמנט של סיריזה שהיה מתומכיה הבולטים של תכנית ב' הגיב באופן פרטי כי ברגע כזה של משבר, יהיה צורך לירות באנשים. אולם זה רק מעלה את השאלה הגדולה יותר למי יותר סביר להניח שמנגנון המדינה היווני הידוע לשמצה כריאקציונרי וכוחני, ואשר נותר ללא שינוי, יקשיב, ובמי יותר סביר שהוא ירה.
8. אולי מה שמספר את הסיפור טוב ביותר הוא העובדה שתומכי תכנית ב' לא הראו עניין מיוחד, ולפעמים להיפך, בדמוקרטיזציה של מנגנוני המדינה על ידי קישורם לתנועות חברתיות. זה עמד בניגוד לדעת השרה לשירותים חברתיים, שהייתה בעצמה דמות מפתח בייסודה של פדרציית רשתות הסולידריות,Solidarity4All , שדיברה בגלוי על התסכולים שלה שחברי הפרלמנט של סיריזה, אפילו שהם משלמים חלק ניכר ממשכורותיהם לרשתות, התעקשו שהם לבדם צריכים להיות הצינור לקשר עבור פעילי הסולידריות בקהילותיהם. שר החינוך ביקר בבית ספר אחד לשבוע ואמר למורים, הורים ותלמידים שאם ברצונם להשתמש בבית הספר כבסיס לשינוי היחסים החברתיים בקהילותיהם, הם ייהנו מתמיכתו. אולם, משרד החינוך עצמו לא הפך לפעיל באופן אקטיבי בקידום השימוש בבתי הספר כמרכזי קהילות, בין אם באמצעות אספקת מרחבים עבור אקטיביסטים המתארגנים סביב שירותי מזון ובריאות, או על ידי חינוך טכני הנוגע לכך, או על ידי תכניות מיוחדות להכשרת התלמידים להעביר תקופה בקהילות, בעזרה בשיעורים למבוגרים ועבודה על פרוייקטים קהילתיים.
9. יחד עם זאת, יש לציין כי התנועות החברתיות עצמן היו במידה רבה פאסיביות ונייחות במובן זה, כאילו שחיכו לממשלה שתספק את הסחורה. אקטיביסטים מרשתות מזון סולידריות היו מתוסכלים בצדק מכך שלא הצליחו לקבל משר החקלאות החדש את המידע שהם ביקשו על המיקום של גידולים מסוימים על מנת שיוכלו לפנות לקשת רחבה יותר של חקלאים. אך הם לא ראו זאת כאחריותם לפתח ולקדם הצעות בנוגע לאיך מנגנון המדינה ניתן לשינוי, ולו מינימלי, באופן בו יוכל להתמודד עם המשבר הכלכלי. איך, לדוגמא, משרד החקלאות יכול היה לעסוק בזיהוי קרקעות ריקות שיימסרו לידי קואופרטיבים לייצור מזון קהילתי, ובתיאום של זה בין אזורי משנה; או איך משרד הביטחון יכול היה להפנות משאיות צבאיות (לפחות אלו שישבו בצד בין הפגנה להפגנה) על מנת שיסייעו בחלוקת המזון על ידי רשתות הסולידריות.
10. הנקודה היא כזאת: ככל שממשלת סיריזה נכשלה במבחן הדמוקרטי, לא כל שכן המהפכני, של קישור בין הממשל לבין כוחות עממיים- לא רק לצורך מענה על צרכים בסיסיים אלא גם לשם תכנון ויישום של הארגון מחדש של החיים החברתיים והכלכליים- היו מעטים מדי בשמאל הרדיקלי הפועל מחוץ למסגרת המדינה אשר באמת ראו זאת כעדיפות גם מבחינתם.

 

תמרורים לקראת דמוקרטיה סוציאליסטית

11. לא משנה מה תהיה התוצאה הסופית ביוון, ניתן להפיק תועלת ממבט לאחור אל עבר מאמרו "לקראת סוציאליזם דמוקרטי" של ניקוס פולנצס, בייחוד לאור השפעתו המכוננת על מייסדי סינאספיסמוס בשנות השמונים (מכון המחקר של סיריזה נושא את שמו עד ימינו).[22] במאמר, שנכתב בשנת 1978 כאפילוג עבור ספרו האחרון, ביטא שפולנצס תפיסה ששיקף אוריינטציה רחבה יותר בתוך השמאל האירופי, שכבר הייתה מיוצגת על ידי גורץ, מגרי, בן, מיליבנד, רובות'ם, סגל, ווינרייט ואחרים אשר ניסו למצוא כיוונים אסטרטגיים חדשים מעבר למודלים הלניניסטיים או הסוציאל דמוקרטיים גם יחד, אשר למרות שפנו לדרכים שונות, בכל זאת הראו בפרקטיקות שלהם חוסר אמון משותף ביכולות העממיות לדמוקרטיזציה של מבני המדינה.[23] כפי שאמר פולנצס: "השאלה כבר איננה זו של בניית 'מודלים' מכל סוג שהוא. כל מה שהיא כוללת זה קבוצה של תמרורים אשר, בהתבסס על לקחי העבר, מצביעים על המלכודות לכל מי שמעוניין להימנע מיעדים ידועים מסוימים". לדעתו, "מנגנון מדינה טכנו ביורוקרטי של מומחים" היה התוצאה לא רק של אסטרטגיה אינסטרומנטלית של הפרלמנטריזם הסוציאל דמוקרטי, אלא גם של "אסטרטגיית כוח דואלי מהסוג הלניניסטי, אשר רואה כמטרתו כהחלפה ישירה של מנגנון המדינה במנגנון של מועצות…".
12. "שינוי מנגנון המדינה לא נתפס כחלק מהעניין: ראשית נלקח הכוח המנגנוני הקיים ואז מוחלף באחר. לא ניתן לקבל עוד את דרך ההשקפה הזאת. אם תפיסת השלטון מסמנת שינוי ביחסי הכוחות בתוך המדינה, ואם אנחנו מכירים בכר שזה יהיה כרוך בתהליך ארוך של שינוי, אז תפיסת השליטה על מנגנוני המדינה תכלול במקביל גם שינוי של אותם מנגנונים…בנטישת אסטרטגיית הכוח הדואלי, אנחנו לא נוטשים, אלא מציגים באופן אחר, את שאלת מהותה של המדינה כמנגנון מסוים".[24]
13. חשוב לציין שביקורתו של פולנצס חוזרת על הביקורת שהשמיעה לוקסמבורג על לנין בשנת 1918, המדגישה את חשיבות בניית הסוציאליזם על גבי הדמוקרטיה הליברלית, אפילו תוך התעלות מעבר אליה, במטרה לספק את המרחב עבור מאבקי המונים שיוכלו "לשנות את יחסי הכוחות בתוך מנגנוני המדינה, שהם עצמם היעד האסטרטגי של המאבק הפוליטי". עצם רעיון תפיסת הכוח של המדינה "חסר בבירור את החזון האסטרטגי של תהליך מעבר לסוציאליזם- שלב ארוך אשר במהלכו יפעלו ההמונים על מנת לכבוש את מוקדי הכוח ולשנות את מנגנוני המדינה". במילים אחרות, על מנת שמעמד הפועלים ידיח את המעמדות השליטים הקודמים, הוא חייב לפתח יכולות לדמוקרטיזציה של מנגנון המדינה שתתבסס על "התערבות מוגברת של המוני העם במדינה…בוודאי באמצעות האיגודים המקצועיים וצורות הייצוג הפוליטיות שלהם, אך גם באמצעות יוזמות משלהם בתוך המדינה עצמה". לצפות שמוסדות דמוקרטיה ישירה אשר פועלים מחוץ למסגרת המדינה יוכלו פשוט להחליף את מסגרות המדינה במהלך מהפכני אחד מונעת למעשה כל דיון בשאלות המורכבות של ייצוג פוליטי ובכך פותחת את הדרך למנגנון מדינה ריכוזי חדש.[25]
14. ואכן, כפי שכבר טען אנדרה גורץ במאמרו פורץ הדרך על "רפורמה ומהפכה" עשור קודם לכן, הרצון להשתמש בדמוקרטיה הליברלית כנקודת מוצא אל עבר "סוציאליזם בדרכי שלום" איננה עניין של אימוץ "אפריורי של האפשרות לפעולה הדרגתית; או של שלילה אפריורית של מהפכה אלימה או התקוממות חמושה. זה תוצאה של חוסר ההתכנות של האופציה השנייה לצאת לפועל בהקשר האירופי".[26] קידום של מה שגורץ תיאר כ"אסטרטגייה סוציאליסטית של רפורמות מתקדמות" אין משמעותו "התקנת איים סוציאליסטיים באוקיאנוס קפיטליסטי", אלא כוללת סוגים של "רפורמות מבניות" או "רפורמות לא רפורמיסטיות" שלא היה ניתן למסד בצורה שתחסום מתח מעמדי, אך יאפשרו אתגרים נוספים למאזן הכוחות ולהגיון של הקפיטליזם, וכך להכניס דינמיקה שתאפשר לתהליך להתקדם. בקריאה ליצור "מרכזים בשליטה חברתית ודמוקרטיה ישירה" מחוץ לתחום המדינה, היה גורץ מרחיק רואי מבחינת מה יוכל הדבר לתרום לתהליך רחב של התגבשות מעמדית חדשה בעלת פוטנציאל מהפכני, לא פחות על ידי פנייה ל"עבודה של המחקר האידאולוגי", ובאופן כללי יותר ליכולת השינוי של "עבודה תרבותית שמכוונת להפיל נורמות וסכימות של תודעה חברתית". דבר זה יהיה חיוני כדי להבטיח ש"יכולתה של התנועה המהפכנית לפעולה ולהגמוניה תועשר ותאושר על ידי יכולתה לעורר השראה… לפעולה אוטונומית של מתכנני ערים, אדריכלים, רופאים, מורים ופסיכולוגים".[27]
15. עם זאת, מה שזה השאיר בצד היו השינויים במבני המדינה שיצטרכו לטפל בתהליך הזה. פולנצס ניגש ללב הסוגייה, עשור מאוחר יותר, והדגיש כי "הדרך הדמוקרטית לסוציאליזם, התהליך הארוך של נטילת הכוח מורכב למעשה מהתפשטות, פיתוח, תיאום וכיוון של אותם מוקדי התנגדות מפוזרים שנמצאים תמיד בידי ההמונים ברשתות המדינה, באופן כזה שבו הם יהפכו למוקדי כוח אמיתיים בשטח האסטרטגי של המדינה". אפילו גרמשי, כפי שציין פולנצס, "לא הצליח להציב את בעיה זו במלוא המשרעת שלה", מפני ש"מלחמת העמדות" שלו נתפסה כיישום של המודל/האסטרטגיה הלניניסטית ל"תנאים הקונקרטיים השונים של המערב", מבלי להתייחס בפועל כיצד יש לשנות את מנגנוני המדינה.[28] יחד עם זאת יש לציין כי גם פולנצס עצמו, אפילו שהדגיש את הצורך בהתמודדות עם האתגר של שינוי המדינה, לא הרחיק בפירוט של מה כרוך בפועל בשינוי מהותם של מנגנוני המדינה במקרים ספציפיים. ארבה כאן הבעיה התיאורטית שזיהה מיליבנד של לא להבדיל בין כוחה של המדינה לכוחו של המעמד, ולכן לא לפרט באופן מספק כיצד המודלים והיכולות הכרוכים בהפעלת מנגנון המדינה הקפיטליסטית ישונו למודלים שונים עם יכולות טרנספורמטיביות מבניות.[29] וכפי שגוראן תרבורן ציין, אם שואפים לשייך תפקיד חשוב לאיגודים של עובדי המדינה בתהליך של שינוי מנגנוני המדינה, חיוני להתייחס לבעיה ש"המנהלים והביורוקרטים של מנגנון המדינה לא ייעלמו על ידי כך, ובעיות של שליטה עממית יישארו", ובזאת יוסיפו להציב "שאלות רציניות ומורכבות" בנוגע לשינוי המדינה באמצעות הדמוקרטיה הסוציאליסטית.[30]
16. מאז הוקדשה מצד סוציאליסטים מעט מדי תשומת לב לאתגרים שהוצבו בפניהם.[31] בעוד שההכרה שלא פוליטיקה של התקוממות שנועדה "לרסק את המדינה" ולא האשליה הסוציאל דמוקרטית של השימוש במנגנון המדינה הקיים להנהיג מדיניות פרוגרסיבית הפכה ליותר ויותר נפוצה, הדבר לווה בנטייה לפיתוח מודלים של "סוציאליזם שוק" בשנות השמונים המאוחרות, אשר הוחלפו לאחר מכן בשטף של ספרות שמאלית רדיקלית- שבתמונת ראי של ההגנה של הניאו ליברליזם על תאגידים פרטיים וחברות עסקיות קטנות כנגד המדינה- הצביעה ברפות על הקואופרטיבים ומפעלים המנוהלים על ידי עצמם כמי שנושאים ישירות בפוטנציאל סוציאליסטי.[32] משוכפלת כאן בדיוק התפיסה אותה זיהה פולנצס של מי שעבורם" הדרך היחידה להימנע ממדיניות של שלטון ריכוזי היא למקם את עצמך מחוץ למדינה. הדרך להתקדם תהיה אם כן, בלי ללכת לקיצוניות מסוג כוח דואלי, פשוט לחסום את הנתיב של המדינה מבחוץ". עם זאת, על ידי ההתמקדות הבלעדית ב"ביזור הכוח ופיזורו בין אינסוף של מיקרו-כוחות", התוצאה היא ש"מהתנועה נמנעת התערבות בשינויה הממשי של המדינה, ושני התהליכים פשוט ממשיכים להתקיים לאורך קווים מקבילים".[33]

מסקנות

תקוות פוליטיות הן בלתי נפרדות מהמושגים שלנו לגבי מה אפשרי. ואפשרות בעצמה קשורה באופן אינטימי לגיבוש מעמד, תפקידן של המפלגות בכך ופיתוח אמון במוסדות מעמדיים, ובמיוחד לשאלת האפשרויות לשנות את המדינה. הבריתות אליהן יהיו מפלגות סוציאליסטיות חייבות להכנס, על אחת כמה וכמה בשל האיום הגובר מהימין הקיצוני של הספקטרום הפוליטי, צריכות לא להיות רק בין אליטות אלא להיות מוכוונות להרכבים של מעמד הפועלים מהסוג הרחב ביותר; ובהינתן היכולות הלא אחידות בקרב המעמד, צריכות גם לפעול לפיתוח הפוטנציאל האמיתי שלו להפוך לסוכן של שינוי במעבר לסוציאליזם. אולם על המפלגות הסוציאליסטיות החדשות אסור לראות בעצמן, לעומת זאת, כמעין "דאוס אקס מכינה" יודע כל בחברה. בדיוק על מנת שלא להירתע מ"ההיקף האדיר של מטרותיהם שלהם", כפי שכתב מרקס בצורה מבריקה בשמונה עשר בברימר של לואי בונפרט, הן חייבות "לעסוק בביקורת עצמית תמידית" ולזלזל "בחסרונות, נקודות התורפה וההיבטים מעוררי הרחמים של ניסיונותיהם הראשונים".[34] פיתוח מחויבויות לסוציאליזם- לשים את הסוציאליזם ברצינות כחלק מהאג'נדה, דורש כתוצאה מכך לא רק התייחסות לשאלה של סוכנות פוליטית, אלא גם להתגבר על התחושה הגוברת שאפילו ממשלות אוהדות יתקלו במנגנוני מדינה עוינים לפרויקט הסוציאליסטי, ו/או שבעולם הגלובאלי הסוגייה הזאת נמצאת כבר ממילא מעבר למדינת הלאום.

להדגיש את חשיבותה של אסטרטגיה סוציאליסטית דמוקרטית לצורך כניסה למוסדות המדינה באמצעות בחירות במטרה להביא לשינויה של המדינה זה היום פחות מאי פעם- בתוך הסתירות הפוליטיות, החברתיות וכן הכלכליות של העידן הניאו ליברלי-  עניין של גילוי דרך חלקה והדרגתית לסוציאליזם. משבר, או סדרת משברים מורחבת בעוצמות שונים, הם בלתי נמנעים. זה כך בגלל הסתירות המובנות בהגעה מעבר לקפיטליזם בעוד שעדיין נמצאים בתוכו. והמצב הבלתי נמנע למעשה שבו התנאים יהיו מוקדמים מדי בזמן שבו הפרויקט מקודם ב"נסיבות לא לבחירתנו". הסתירות עבור כל ממשלה רדיקלית שתנסה לבצע תהליך שכזה יכללו אחריות על ניהול כלכלה קפיטליסטית שנמצאת ככל הנראה במשבר ובמקביל לנסות לרצות ציפיות עממיות להקלה המובטחת, ויחד עם זאת לצאת לדרך אל עבר ההתחייבות לטווח הרחוק יותר לטרנספורמציה של המדינה, כלומר, לא לדחוף אותה אל עבר עתיד בלתי מוגדר.

מתח זה בין תחומי האחריות הממלכתיים החדשים השונים הוא זה שעושה את תפקידן של המפלגות הסוציאליסטיות החדשות שיביאו להקמת ממשלות שכאלו להיבחר לכל כך יסודי. בהתחשב בלגיטימציה  ובמשאבים שבאופן בלתי נמנע יצטברו בקרב מנהיגי המפלגה שירכיבו את הממשלה, האוטונומיה של המפלגה היא מכרעת בכדי להתמודד עם משיכתם של אותם מנהיגים אל עבר סוציאל דמוקרטיזציה. על המפלגה יותר מאי פעם לשמור על רגליים נטועות בשטח, כשאמנם היא ממש לא מנסה לכוון אותו, אלא נותרת הגורם המרכזי לדיון אסטרטגי דמוקרטי לאור פעולותיה המגוונות. זו הסיבה שהכנות אסטרטגיות שנערכות הרבה לפני הכניסה לתפקיד המדינה בנוגע לאיך להימנע משחזור החוויה הסוציאל דמוקרטית חשובות כל כך. אבל אפילו עם זה, תהליך שינוי המדינה לא יכול שלא להיות מורכב, לא בטוח, רדוף משברים, עם הפרעות שבות ונשנות ואולי אפילו תהפוכות. התחלה בבחירות ברמות מקומיות או אזוריות של המדינה תאפשר לפתח יכולות עבור טרנספורמציה של המדינה עוד טרם ההגעה לשלטון ברמה הלאומית. פיתוח אמצעים חלופיים לייצור וחלוקת מזון, שירותי בריאות וצרכים אחרים תלויה בתנועות אוטונומיות אשר נעות בכיוונים אלה על ידי השתלטות על אדמות, בניינים נטושים, מפעלים בסכנת סגירה ורשתות תחבורה. כל זה בתורו יצטרך להיתמך ולהיות מקודם על ידי שינויים קיצוניים אף יותר במדינה, שתנוע לאורך זמן בין קידוד זכויות נכס קולקטיבי חדשות, לפיתוח ותיאום של סוכנויות לתכנון דמוקרטי. בנקודות מסוימות בתהליך זה, יוזמות דרמטיות יותר או פחות של הלאמה וסוציאליזציה של התעשייה והכלכלה יצטרכו לקרות.

על מנת שמנגנון המדינה ישתנה במידה שיוכל למלא את התפקידים הללו, המודלים המוסדיים שלהם יצטרכו לעבור טרנספורמציה מהותית, בהתחשב באופן בו הם מובנים כעת כדי לשעתק יחסים חברתיים קפיטליסטיים. עובדי מדינה יצטרכו להפוך לסוכנים מפורשים של טרנספורמציה, שיזכה לסיוע והמשכיות מהבחינה הזאת על ידי האיגודים שלהם ועל ידי תנועת העבודה הרחבה יותר. במקום פרטיקולריזם מתגונן, האיגודים עצמם יצטרכו להשתנות באופן יסודי כדי להיות מעורבים באופן פעיל בפיתוח יכולות הטרנספורמציה של עובדי המדינה, כולל על ידי הקמת מועצות המקשרות אותם למקבלי שירותי המדינה.

כמובן שהאפשרות לשינוי מדינה שכזה לא יוכרע על ידי מה שמתרחש באותה מדינה בלבד. בעידן הניאו ליברלי, מנגנוני המדינה הפכו לשזורים עמוקות בתוך מוסדות, הסכמים ותקנות על לאומיים שנועדו לנהל ולשעתק את הקפיטליזם הגלובלי. אין לכך שום קשר לכך שההון עקף את מדינת הלאום ועבר להסתמך על מדינה רב לאומית. גם טבעו של המשבר הנוכחי וגם התגובות אליו הוכיחו שוב עד כמה המדינות עדיין חשובות. אפילו בהרכב המוסדי הטרנס-לאומי המפורט ביותר, האיחוד האירופי, מרכז הכבידה הפוליטי טמון לא במנגנון העל לאומי שבסיסו בבריסל. אלו למעשה יחסי הכוח הכלכליים והפוליטיים הא-סימטריים בין מדינות אירופה שבאמת קובעים מהו האיחוד האירופי, ומה הוא עושה. כל פרויקט עבור דמוקרטיזציה בקנה מידה בינלאומי, כמו אלו שמקודמים על ידי רבים בשמאל עבור האיחוד האירופי בעקבות המקרה של סיריזה, עדיין תלוי במאזן הכוחות המעמדיים והמבנים הספציפיים שבתוך כל מדינת לאום. שינוי במוסדות בינלאומיים מותנה אפוא בשינוי המדינות ברמה הלאומית. והשינויים במנגנוני המדינה הבינלאומיים, שצריכים להיות מטרתם של הסוציאליסטים, הם אלו שיאפשרו יותר מרחב תמרון בתוך כל מדינה. משמעותו של  האינטרנציונליזם הסוציאליסטי היום צריכה להיות היא אוריינטציה לשינוי  מאזן הכוחות במדינות אחרות ובגופים בינלאומיים כך שייווצר מרחב לכוחות טרנספורמטיביים בכל מדינה. זה היה אחד מלקחי המפתח של 1917, וזה נכון אפילו יותר מאה שנים מאוחר יותר.

תרגום: אדם אלי

 

[1]                      כפי שהמניפסט הקומוניסטי מנסח בהרחבה, מילאה הבורגנות "תפקיד מהפכני חשוב מאוד" מבחינה היסטורית, שכן: "הבורגנות אינה יכולה להתקיים מבלי הפך תדיר את מכשירי היצרנות, וממילא- את יחסי היצרנות, וממילא- את כל היחסים החברתיים […] היא יוצרת לה עולם בצלמה". Karl Marx, Later Political Writings, edited and translated by Terrel Carver, Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1996, pp. 3-5 (תרגום בעברית מתוך: קרל מרכס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, תל אביב, הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז, עמ' 33-30 א"א). לדיון בהשפעות המתמשכות של הנושא, ראו: Leo Panitch, 'Capitalism, Socialism and Revolution', in Ralph Miliband, Leo Panitch and John Saville, eds., The Socialist Register 1989, London: Merlin Press; and Renewing Socialism: Transforming Democracy, Strategy and Imagination, London: Merlin Press, 2009.

[2]                      בין קריסת שוק המניות האמריקאי ב-1987 וקריסת הבנקים להשקעות שני עשורים מאוחר יותר, היו למעלה ממאה משברי בנקאות ומטבע כתוצאה ישירה מניוד הון גלובלי. מדינות כבר לא עסקו ב"מניעת משברים" באמצעות רגולציה שעלולה הייתה לעכב את זרימת ההון החופשית; תחת זאת הן עסקו ב"הכלת משברים", כפי שמחלקת האוצר האמריקאית עצמה הגדירה כשהסבירה מדוע תפקידה המרכזי הפך להיות "כיבוי שריפות". ראו: Leo Panitch and Sam Gindin, The Making of Global Capitalism: The Political Economy of American Empire, London: Verso, 2012, Chapters 10-12.

[3]                      Perry Anderson, 'Renewals', New Left Review, 1(January/February), 2000, pp.7, 13. "לא משנה אילו מגבלות מוטלות על הפרקטיקה שלו, הניאו ליברליזם כסט עקרונות שולט ללא עוררין בכל רחבי העולם. האידאולוגיה המצליחה ביותר בהיסטוריה העולמית".

[4]                Andrew Murray, 'Jeremy Corbin and the Battle for Socialism', Jacobin, 7 February 2016.

[5]                Marx, Later Political Writings, pp.9-10 (בעברית: מרכס ואנגלס, המניפסט הקומוניסטי, עמ' 42-41 א"א).

[6]                ראו: E.P Thompson, The Making of the English Working Class, New York: Pantheon, 1964, pp. 9-11; and 'Eighteenth Century English Society: Class Struggle Without Class', Social History, 3(2), May 1978, pp.133-65.

[7]                E. H. Hobsbawm, 'The Making of the Working Class, 1870-1914', Uncommon People: Resistance, Rebellion and Jazz, New York: The New Press, 1999, pp.58-9. See especially, Geoff Eley, Forging Democracy: The History of the Left in Europe, 1850-2000, New York: OUP, 2002.

[8]                Robert Michels, Political Parties: A Sociological Study of the Oligarchical Tendencies of Modern Democracy, New York: Free Press, 1962.

[9]                Rosa Luxemburg, 'The Russian Revolution', in Peter Hudis and Kevin Anderson, eds., The Rosa Luxemburg Reader, New York: Monthly Review Press, 2004, pp. 304-6 (תרגום בעברית מתוך: רוזה לוקסמבורג: כתבים נבחרים, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1943, עמ' 225-222 א"א).

[10]              Isaac Deutscher, The Prophet Armed, London: OUP, 1954, pp. 505-6.

[11]              צוטט אצל: L. Panitch and S. Gindin, ‘Moscow, Togliatti, Yaroslavl: Perspectives on Perestroika’ in Dan Benedict et al., eds., Canadians Look at Soviet Auto Workers’ Unions, Toronto: CAW, 1992, p. 19.

[12]              'An American Proposal’, Fortune, May 1942. See L. Panitch and S. Gindin, The Making of Global Capitalism: The Political Economy of American Empire, London: Verso, 2012, pp. 67-8.

[13]              Bernie Sanders, ‘Prepared Remarks: The Political Revolution Continues’, 16 June 2016. Available at: https://berniesanders.com/political-revolution-continues.

[14]              Dan La Botz, ‘Life After Bernie: People’s Summit Searches for the Movement’s Political Future’, New Politics, 21 June 2016. Available at: http://newpol.org.

[15]              See Steve Williams and Rishi Awatramani, ‘New Working-Class Organizations and the Social Movement Left’, and Mark Dudzic and Adolph Reed, Jr., ‘The Crisis of Labour and the Left in the United States’, in Leo Panitch and Greg Albo, eds., Socialist Register 2015: Transforming Classes, London: Merlin Press, 2014.

[16]              See Costas Eleftheriou, ‘The Uneasy “Symbiosis”: Factionalism and Radical Politics in Synaspismos’, paper prepared for 4th Hellenic Observatory PhD Symposium, n.d.

[17]              Michalis Spourdalakis, ‘Left Strategy in the Greek Cauldron: Explaining Syriza’s Success’, in Leo Panitch, Greg Albo, and Vivek Chibber, eds., Socialist Register 2013: The Question of Strategy, London: Merlin Press, 2012, p. 102.

[18]              Available at: https://left.gr/news/political-resolution-1st-congress-syriza.

[19]              'Syriza and Socialist Strategy’, International Socialism, No. 146, April 2015 (transcript of a debate between Alec Callinicos and Stathis Kouvelakis, London, 25 February 2015).

[20]              Costas Douzinas, ‘The Left in Power? Notes on Syriza’s Rise, Fall and (Possible) Second Rise’, Near Futures Online, March 2016. Available at: http://nearfuturesonline.org.

[21]              Michalis Spourdalakis, ‘Becoming Syriza Again’, Jacobin, 31 January 2016.

[22]              Nicos Poulantzas, ‘Towards a Democratic Socialism’, State, Power, Socialism, London: NLB, 1978.

[23]              Andre Gorz, ‘Reform and Revolution’, in Ralph Miliband and John Saville, eds., The Socialist Register 1968, London: Merlin Press, 1968; Lucio Magri, ‘Problems of the Marxist Theory of the Revolutionary Party’, New Left Review, 60(March/April), 1970; Tony Benn, The New Politics: A Socialist Reconnaissance,  Fabian Tract 402, September 1970; Ralph Miliband, ‘Moving On’, in Ralph Miliband and John Saville, eds., The Socialist Register 1976, London: Merlin Press, 1976; Ralph Miliband, Marxism and Politics, Oxford: OUP, 1977; Sheila Rowbotham, Lynne Segal, and Hilary Wainwright, Beyond the Fragments: Feminism and the Making of Socialism, London: Merlin, 1979.

[24]              Poulantzas, ‘Towards’, pp. 257-8, 260-1.

[25]              Poulantzas, ‘Towards’, pp. 256, 258, 261.

[26]              Gorz, ‘Reform and Revolution’, p. 112.

[27]              Gorz, ‘Reform and Revolution’, pp. 132-3. לוסיו מרגי קרא באופן דומה להקמת מועצות פועלים חדשות "לאורכה ולרחובה של החברה (מפעלים, משרדים, בתי ספר), עם מבנים משלהם כארגונים מתווכים בין המפלגה, האיגודים ומוסדות המדינה, שבעבור כולם כל מה שהאחרונים צריכים לעשות זה לפעול כגורם של תמרוץ וסינתזה". ואף על פי שהוא הציג זאת במונחים של "הצורך בהחייאה יצירתית של נושא הסובייטים כחיוניים לפתרון הבעיות התיאורטיות והאסטרטגיות של המהפכה במערב", זה כוון לאיזון הדומיננטיות המוחלטת של המפלגה, וחד משמעית לא יועד על מנת לחזור לאסטרטגיית הכוח הדואלי לניפוץ מנגנון המדינה. Magri, ‘Problems’, p. 128.

[28]              Poulantzas, ‘Towards’, pp. 256, 258.

[29]              Ralph Miliband, Class Power and State Power, London: Verso, 1983, esp. Chapters 2-4.

[30]              Goran Therborn, What Does the Ruling Class Do When it Rules? State Apparatuses and State Power under Feudalism, Capitalism and Socialism, NLB: London, 1978, pp. 279-80.

[31]              לעומת זאת, ראו: Greg Albo, David Langille and Leo Panitch eds., A Different Kind of State: Popular Power and Democratic Administration, Toronto: OUP, 1993.

[32]              ראו ביקורת על ספרים בעלי הלך רוח דומה מאת אלפרוביץ', וולף ו-רייט ב: Sam Gindin, ‘Chasing Utopia’, Jacobin, 10 March 2016.

[33]              Poulantzas, ‘Towards’, p. 262.

[34]              Marx, Later Political Writings, p. 35.

 

 

מסקנות: האתגר הסוציאליסטי היום

א. הדילמה הפוליטית העמוקה איתה ספר זה ניסה להתמודד היא זו: עבור ממשלה בהנהגה סוציאליסטית במצב העניינים הנוכחי, צעדים מרחיקי לכת לכיוון שינוי טרנספורמטיבי יהיו בלתי-אפשריים, בעוד שצעדים קטנים מסתכנים בהיבלעות לתוך הלוגיקה של המערכת. אפילו עמידה בתנאי הראשון עבור הסתמכות על הצלחה אלקטורלית – דהיינו, סיפוק מידי של הישגים חומריים למעמד העובדים – משמעה היות כנים בנוגע למכשולים שבדרך. מיסויו של המאיון העליון – או של 5 או 10 האחוזים העליונים – הוא רעיון טוב מסיבות ברורות שונות. ההישגים הפוטנציאליים ממיסוי הכנסות בתת-מיסוי או בלתי-ממוסות של תאגידים ונכסים – שלא לדבר על מיסי עושר פרטי, מס ירושה, מס מותרות, וכן הלאה – הם אדירים. אך האפשרות לעשות זאת ללא בקרות הון יעילות צריכה להישקל באופן מפוכח. יתרה מזאת, הרעיון לפיו מיסוי של "מעמד המיליארדרים" יספיק כדי לשלם בעד המגוון הרחב של אסטרטגיות המדיניות המוצעות על-ידי סוציאליסטים היום הוא בבירור דמיוני, ונוטה להערכת חסר של הצורך לגמול את מעמד העובדים עצמו מהתעמולה נגד מיסוי המאפיינת את העידן הניאו-ליברלי.

ב. בנוסף למיסוי, הלוואות מדינה דרך הנפקת שטרות-חוב עשויה למממן הוצאות של הטווח הקרוב. אך בהיותו מנגנון של גיוס סכומים בלתי קבועים בטווח הארוך, הוא מוגבל על ידי תשלומי הריבית ששטרות אלו משלמות לנותני-אשראי (באופן כללי אלו עם הכנסות גבוהות), והוא משאיר תוכניות חברתיות חשופות לפגעי שווקים כלכליים או העלאה של שיעורי ריבית על-ידי בנקים-מרכזיים. שליפה מתוך הקופות המשותפות העמוקות של קבוצות פנסיוניות היא אפשרות נוספת שנשמעת לעתים, אך העובדים המסוימים שמשכורתם הופרשה לתוך קופות אלו לא יראו בעין יפה את מה שלדעתם נדמה כתשלום באמצעות כספם על הטבות אוניברסליות ללא אותם החזרים ברווח הנהוגים בנכסים דומים. לכל הפחות, יהיה צורך להשלים את הקופה עם היטלים על כלל המוסדות הכלכליים (לא רק קרנות פנסיוניות, אלא גם בנקים וחברות ביטוח). באופן דומה, "הקלות כמותיות עבור הרוב" על בסיס הסתמכות על כוחם של הבנקים המרכזיים לייצר אשראי כספי נשמע כרעיון אטרקטיבי, אך כזה שנמנע מהשאלות הקשות בנוגע לצעדים הנדרשים כדי לשנות את המבנים וצורות הפעולה של הבנקים המרכזיים, לא כל שכן בנוגע להגבלות ששווקים כלכליים בינלאומיים ישיתו דרך ההשפעה על תעריפי חליפין ועל יצוא הון.[1]

ג. גבול עליון בכל הצעדים אל עבר לקיחת השליטה על החיים הכלכליים, אפילו במקרה של הרחבות צנועות יחסית את התנאים החברתיים, הוא הכוח של ההון לצאת ולהיות מושקע בחו"ל (יחד עם סירובו של ההון להמשיך ולהיכנס פנימה). התגברות על איום זה והשגת שליטה על המשאבים הנחוצים להשלמת הפרויקט הסוציאליסטי מחייבים, בשלב כלשהו, להדגיש את ההכרח בהשתת בקרות על ממון. חשוב ביותר, עם זאת, לראות זאת לא רק בתור "השארה של ההון בבית" בהתאם לקו של "פטריוטיזם כלכלי". כדי שבקרות כאלו יהיו משמעותיות, עליהן לחול על מה שקורה לאותו הון גם אם הוא מאולץ להישאר.

ד. זהו המקום שבו התנאי השני להסתמכות על הצלחות אלקטורליות סוציאליסטיות כלשהן נכנס לתמונה, בדורשו פתיחה של נתיבים חדשים לרפורמה מבנית דרך התרחבות כלכלית דמוקרטית, השקעה ציבורית, וגם – באופן קריטי – תכנון כלכלי. אין לחמוק מן העובדה שעדיפויות שונות רדיקלית מרמזות לא רק על חלוקה-מחדש של הכנסות ובקרה על כסף, אלא גם חלוקה-מחדש ממשית של האופן שבו העמל החברתי, הציוד, והמשאבים מנוצלים, ולטובת אילו מטרות. ועלינו להיות מודעים לחלוטין כי חלוקה-מחדש זו מערבת לא רק היטלים על ההון, אלא כוללת גם היסט תרבותי בתוך מעמד העובדים מצריכה אישית אל צריכה קולקטיבית גדולה יותר. על שינוי שכזה יהיה להתרחש לצד פיתוח של יכולות פוליטיות חדשות, במסגרתן פועלים ילכו מעבר להרחבת שליטתם במקומות העבודה "שלהם" אל הגדלת השליטה הדמוקרטית בכלכלה. הגבולות שזיהינו בהצעות עכשוויות עבור כלכלה דמוקרטית ותכנון השקעה משקפות את היכולות המוגבלות של מעמדות העובדים להיאבק על רפורמות רחבות ועמוקות יותר.

ה. על אף שעבור אנשים עובדים "הגרין ניו דיל" כמו גם "הטעמה סביבתית הוגנת" נעשו חלקים מרכזיים בלקסיקון העכשווי של השיח הסוציאליסטי, הקריאות הללו לפעולה, שכוונותיהן טובות, וההבטחות למעברים בטוחים נשארות, עבור "הרבים", סיסמאות מופשטות בעיקרן, המשקפות את המרחק בין מדיניות לבין השתתפות מקורקעת. ועדיין יחסי הכוחות בהבניה מחדש הקפיטליסטית יוצרים אפשרויות חדשות לקשר את הצורך להתייחס למשבר הסביבתי עם מאבקים מעשיים ומידיים. זיהוי התיפוף השגור של סגירות [מפעלים או מוסדות] בתור הפסד של יכולות יצרניות קולקטיביות מהותיות מעלה את האפשרות להפיכת מתקנים אלו לחברתיים ולהמירם כך שהם ייצרו מוצרים ותשתיות "ירוקים". המטרה של המרות שכאלו תהיה לשלב כישורי עובדים עם הציוד שההון דחה כדי לייצר מוצרים בעלי ערך חברתי ואקולוגי.

ו. התגייסות של מעמד העובדים ברמת הקהילה והמפעל עשויה להיקשר ליוזמות של ממשלה בהנהגה סוציאליסטית למסד מגוון רחב של תמיכה מונהגת על ידי "סוכנות המרה ציבורית". הצבת מתקנים נטושים וציוד בחזקת המרחב הציבורי, במקום השארתם לקבוצות עובדים שמקום עבודתם "בבעלותם", תאפשר הקמה של יחידות מחקר בכל קהילה או אזור, מאוישות בצוותי מחקר שעיסוקם סקירה של הממדים הטכניים והחברתיים של ההמרה, זאת עם סטנדרטים סביבתיים גבוהים יותר, שבתורם יעלו את הביקוש לטובין "ירוקים". מועצות המרה מקומיות ייקחו על עצמן את המשימה של פיתוח אוריינות סביבתית/תעשייתית וחיזוק מעורבות קהילתית. ככל שיכולות כאלו יתפתחו, המתקנים המסומנים להמרה יוכלו להתרחב מאלו שהתאגידים לא מעוניינים בהם יותר אל מתקנים חדשים או קיימים שיכולים לתרום תרומות חשובות ביותר להתמודדות עם המשבר הסביבתי, ובסופו של דבר – ובאופן אורגני – לטיפול ב-"עמודי התווך"[2] של הכלכלה. מרכזי לכך הוא הקשר בין מאבקים קונקרטיים של היומיום בקהילות לבין פוליטיקה של המרה סביבתית.

ז. הדבר אליו ממשלה בהנהגה סוציאליסטית תצטרך להתייחס אסטרטגית, לפני הכל, יהיה איך להמיר באופן קונסטרוקטיבי מוסדות ציבור – לא רק כדי להופכם לכאלו המסוגלים לתמוך באופן מלא ברפורמות מסוג זה, אלא כדי להמשיך לבנות במקביל מעמד פועלים עקבי מבחינה פוליטית. במילים אחרות, האתגר האסטרטגי המרכזי יהיה לקשר בין מדיניות של רפורמה לבין פיתוח סוגי היכולות המדינתיות והמעמדיות אשר יחד יוכלו לממש אפשרויות סוציאליסטיות. הדבר דורש הליכה מעבר לתכנון תוכניות-מדיניוּת חלופיות אל עבר פוליטיקה חלופית, שעניינה פיתוח שותפות פועלים וקהילה, עקביות אסטרטגית, והתחייבויות סוציאליסטיות המשתקפות בהבטחה-העצמית – העולה באהדה שלה – לדחוף קדימה.

ח. עד תחילת המאה העשרים-ואחת – בעזרת התממשותו של קפיטליזם עולמי באופן מלא, כמו גם המבנים הרשתיים של הייצור, הממון, והצריכה המרכיבים אותו – היו יותר עובדים על פני-האדמה מאשר בכל זמן אחר. טכנולוגיות חדשות בוודאי הגבילו צמיחת מקצועות במגזרים מסוימים, אך מגזרים חדשים נוצרו בתחום הייצור ובמיוחד בתחום שירותי ההיי-טק. על אף שפיתוחים אלו הנמיכו את כוח המנוף של מאבקים מעמדיים באופנים חשובים, הם גם הביאו עמם נקודות חדשות של פוטנציאל אסטרטגי: שביתות במפעלי רכיבים או הפרעת שרשרות ספקים במחסנים ונמלים מאפשרות סגירות ברחבי רשת ייצור מוטעמת עולמית, וחשיפת-שחיתויות עשויה לחשוף מאגרי מידע עצומים המוחבאים על-ידי תאגידים ומדינות.

ט. התנאים הרופפים [precarious] איתם פועלים מתמודדים היום, אפילו כאשר הם משתייכים לאיגודים, לא מצביעים על חלוקה מעמדית חדשה בין פרקריאט [precariat] ופרולטריון. רופפות משקפת כיצד תהליכים קודמים של התגבשות וארגון מעמד העובדים נעשו בטלים. רופפות איננה דבר חדש בקפיטליזם: מעסיקים תמיד ניסו לקבל גישה לכח-עבודה מתי שהם רוצים, להיפטר ממנו איך שהם רוצים, ובאמצע – להשתמש בו תחת הגבלות פחותות ככל האפשר. בהקשר הזה ישנו ערך מוגבל בפריסת רשתות סוציולוגיות חדשות הנוגעות לשאלה מי נמצא במעמד העובדים ומי לא. יותר מסיווגם של עובדים לכדי שכבות שונות – אחיות או בריסטות, מורות או מפתחות-תכנה, חקלאיות או נהגות-משאית, נשות-מכירות או פקידות-בנק – מה שצריך להעסיק את דמיוננו ולידע את חישובינו האסטרטגיים הוא האופן שבו יש לחזות ולפתח צורות חדשות של התארגנות והיווצרות מעמד עובדים במאה העשרים ואחת.

י. ישנם בהחלט רבבות מאבקי עובדים המתרחשים היום למול קפיטליזם נצלני וכאוטי באופן גובר. אולם אין להכחיש כי תחזיות בדבר סוכנות טרנספורמטיבית של מעמד העובדים נדמות קלושות. גורמים פנימיים למוסדות מעמד העובדים, סתירותיהם וחולשותיהם, אפשרו – במדינות המתפתחות כמו גם המפותחות – את המעבר של מסחר חופשי, הליברליזציה של הממון, ההמשכיות של הצנע, המסחור של כוח העבודה, ואת ההבניה מחדש של כל הממדים של החיים הכלכליים והחברתיים בקפיטליזם העולמי של היום. חוסר היכולת של מעמד הפועלים לחדש עצמו ולגלות צורות ארגון חדשות לאור הדינמיות של ההון והיכולת של המדינה להכיל התנגדות פועלים, אפשרה לימין הקיצוני של היום לנסח ולקשור סדרת סנטימנטים משותפים המחוברים למשבר – תסכול ביחס לחוסר ביטחון וחוסר שוויון, וכעס על מפלגות שפעם טענו שהן מייצגות אינטרסים של עובדים. היחלצות ממשבר זה של מעמד העובדים איננה בראשית עניין של מציאת דרכי-פעולה או דרכי-מדיניות טובות יותר. היא בבסיסה אתגר ארגוני לקידום תהליכים חדשים של גיבוש מעמדי המושרשים בממדים הרבים של חיי עובדים המקיפים מספר כה רב של זהויות וקהילות.

יא. עמידה באתגר זה דורשת כי ממשלה בהנהגה סוציאליסטית תיתן עדיפות לחיזוק איגודים באופן ממוסד. רפורמות בחוקי עבודה מקודמים כדי לבסס מחדש ולהרחיב את ההכרה החוקית באיגודים ואת ניקוים של דמי-החבר האיגודיים ממשכורות [באופן גלום]. [ברני] סנדרס הלך כה רחוק עד שהבטיח כי הצעותיו הרדיקליות בהתאם לקווים אלו יגרמו להכפלת כוחם של האיגודים בתוך ארבע שנים.[3] אך תמיכה מדינית שכזו לשחזור כוחם של האיגודים – בניגוד להסרת מחסומים על איגודים קיימים המארגנים באופן פעיל חברים חדשים – מעלה שאלות קשות אודות סוג האיגודיות שתצמח. איגודים חזקים מספרית יהיו בוודאי מהותיים להזנת הצעות המדיניות המשמעותיות ביותר של כל ממשלה בהנהגה סוציאליסטית. אך ההרחבה של איגודים בצורתם הנוכחית לא בהכרח תוליד איגודים המכוונים לבניית המעמד וקידום הסוציאליזם, זאת בניגוד להשגת הישגים מסוימים בתוך הקפיטליזם. זיהוי של עניין זה אמור להוביל להדגשת סוגי ההצעות בתוך "תכנית הדמוקרטיה של מקום-עבודה" של סנדרס[4] המקדמות את סוגי השינויים שיאפשרו היווצרות מעמד-פועלים: ריכוך חרמות משניים למטרת חיזוק הסולידאריות, מתן גישה למידע תאגידי כאלטרנטיבה עבור הענקת מושבים בדירקטוריונים תוך סיכון שלמות העצמאות המעמדית, והעלאה של שכר המינימום והסטנדרטים של העבודה עבור החלקים החלשים ביותר של המעמד – לא רק מכיוון שזהו הדבר השוויוני לעשות, אלא גם מכיוון שהפחתת חוסרים בשוויון בתוך המעמד היא תנאי להקלת מתחים העומדים בדרך לאחדות.

יב. פרקטיקות הדמוקרטיה הפנימית, היכולות הארגוניות, והשאיפות הפוליטיות של איגודים היום – כולן מוגבלות להפליא – מדגישות מה צריכה להיות מסקנת מפתח אסטרטגית: קידום דמוקרטיה כלכלית כמו גם תכנון דורשים המרות בארגוני מעמד העובדים עצמם. העלייה של כוחות סוציאליסטים חדשים הן במפלגה הדמוקרטית, הן במפלגת הלייבור, לא יכולה להיות מובנת אלא ביחס לקישורים הוותיקים בין האיגודים ומפלגות אלו, קישורים שהיו מהסוג שחותר תחת כוחות סוציאליסטים על-פני קידומם. יש לקוות, עם זאת, שניסיון זה יעזור להניח את עבודת ההכנה לגילוי המיוחל של סוגי האיגודים והמפלגות המסוגלים להעניק לכידות לפרויקט הסוציאליסטי במאה העשרים ואחת.

יג. הדגשת החשיבות של אסטרטגיה סוציאליסטית דמוקרטית שמטרתה כניסה למוסדות המדינה דרך בחירות כדי לשנות את המדינה היא היום, פחות מאי-פעם, עניין של מציאת דרך חלקה והדרגתית לסוציאליזם. היפוכים, ברמות שונות של עוצמה, הינם בלתי-נמנעים. לאנשי ממשלות שידן מושטת מעבר לקפיטליזם לעולם לא יהיו המותרות של "נסיבות שבחרו לעצמם".[5] יתרה מזאת, הבעיה הבסיסית לכל ממשלה המכוונת להגשמת הפרויקט הסוציאליסטי היא שעצם הערעור על ההגמוניה של ההון עלולה להצית, או להחמיר, משבר כלכלי שיעשה את סיפוק הציפיות הפופולריות להקלה המובטחת בחוסר השוויון והחסר לקשה מתמיד. הדרך שבה יש להתמודד עם עניין זה מבלי לדחות לעתיד הבלתי מוגבל את הצעדים הנחוצים כדי להתחיל את ההמרה של המדינה הוא האתגר הפוליטי-סוציאליסטי המהותי.

יד. המתיחות הזו בין תפקידי המדינה החדשים השונים היא שעושה את התפקיד של מפלגות סוציאליסטיות, אשר יביאו ממשלות שכאלו לשלטון, לכה יסודי. בהינתן הלגיטימיות והמשאבים שיצטברו באופן בלתי נמנע בידי אותם מנהיגי מפלגה המרכיבים את הממשלה, עצמאותה של המפלגה [הסוציאליסטית], שצריכה יותר מתמיד לשמור על מדרך בתוך התנועות בשטח, היא הכרחית לשם יצירת תגובת נגד למשיכה מתוך המדינה לכיוון סוציאל-דמוקרטיזציה. זו הסיבה שבעטיה הכנות אסטרטגיות, המבוצעות זמן רב לפני הכניסה למדינה, למניעת החלפת הניסיון בסוציאל דמוקרטיה הן כה חשובות. אך גם בהינתן מוכנות שכזו, התהליך של המרת המדינה לא יכול שלא להיות מסובך, בלתי וודאי, רצוף משברים, ומלווה בהפרעות חוזרות ונשנות. המרות של האפרטוס המדינתי ברמות המקומיות או האזוריות, היכן שהנסיבות ומאזן הכוחות נוחים יותר, עשויות לנחול הצלחה גדולה יותר, כולל בפיתוח אמצעי ייצור וחלוקת מזון אלטרנטיביים, מערכות בריאות, ושאר צרכים ברמת הקהילה. לכך עשויה להיות התועלת הנוספת של קידום ועידוד המעורבות של קבוצות רבות המודרות באופן מסורתי, כמו גם עירור תנועות עצמאיות הנעות בכיוונים אלו על-ידי השתלטות על קרקעות, מבנים נטושים, מפעלים בסכנת סגירה, ורשתות תחבורה. קידמה זו עשויה בתורה להנביט פיתוחים ברמות הגבוהות יותר של כוח מדינתי, שיתנשאו עם הזמן מקידוד זכויות רכוש-קולקטיבי חדשות עד פיתוח ותיאום סוכנויות של תכנון דמוקרטי. בשלב מסוים בתהליך הזה, יוזמות דרמטיות יותר או פחות של הלאמה וסוציאליזציה של התעשיה והממון יצטרכו להתרחש, תוך זהירות "ושמירת מרחק" של פוליטיקה סוציאליסטית השתתפותית מגרסאות קודמות של בעלות מדינתית.

טו. בהינתן האופן שבו אפרטוסים מדינתיים בנויים כיום, כך שהם מייצרים מחדש יחסים חברתיים קפיטליסטיים, מופעיהם המוסדיים יצטרכו לעבור המרות יסודיות. עובדי ציבור יצטרכו בעצמם להיעשות סוכנים מובהקים של המרה, כשהם נתמכים במובן הזה על ידי האיגודים שלהם ותנועת העבודה הרחבה יותר וניזונים מהם. במקום להביע פרטיקולריזם הגנתי, האיגודים עצמם יצטרכו להשתנות באופן יסודי כך שהם יוכלו להירתם באופן פעיל לפיתוח היכולות הטרנספורמטיביות של עובדי מדינה, כולל על ידי ביסוס מועצות המקשרות אותם למשתמשים בשירותים ציבוריים.

טז. הסוגייה הרחבה היא שרפורמה מול מהפכה איננה דרך מועילה למסגר את הדילמות שסוציאליסטים ניצבים מולן כיום. תקוות פוליטיות הן בלתי נפרדות ממחשבה על האפשרי. ואפשרות בעצמה מקושרת באופן אינטימי להתגבשות מעמד העובדים – ולמעשה, התגבשות-מחדש מהסוג הרחב ביותר שבאפשר – ולתפקיד של מפלגות סוציאליסטיות בהתגבשות זו. השמה של הסוציאליזם על סדר היום באופן רציני דורשת התייחסות לשאלה של סוכנות פוליטית באופן רחב ועמוק יותר כדי לכלול פיתוח של יכולתה של סוכנות זו להמרה ברמה המדינתית, כך שממשלות בעלות פרויקט סוציאליסטי לא יוכשלו על ידי אפרטוסים מדינתיים נורשים. במובן הזה, מפלגות סוציאליסטיות של המאה העשרים-ואחת חייבות שלא לראות בעצמן סוג של דאוס-אקס-מכינה כל יכול. בדיוק כדי להימנע מנסיגה "מפני עצימותן הסתומה של מטרותיהן-הן", כפי שמרקס ניסח זאת פעם, עליהן "למתוח ביקורת עצמית בתמידות" ולשים ללעג "את הפגימוּת, החולשות והדלוּת של ביכּוּרי ניסיונותיהן".[6]

[1]                      ראו הביקורות על הצעות כאלו המגיעות מידי "תאורטיקנים מוניטריים מודרניים" מאת דאג הנווד וג'יימס מידווי:

Doug Henwood, “Modern Monetary Theory Isn’t Helping,” Jacobin, February 21, 2019; James Meadway, “Against MMT,” Tribune, March 6, 2019.

[2] הערת המתרגם: המושג командные высоты או "commanding heights" לקוח מנאום שנשא לנין לאחר שלב הקומוניזם המלחמתי. הכוונה היא לעמודי תווך של הכלכלה – כמו תחבורה, תעשייה כבדה, משאבי-טבע ומסחר – שעליהם המדינה צריכה לשלוט לפי תאורטיקנים מסוימים כשלב מקדים לסוציאליזם או קומוניזם.

[3] Thomas Kaplan and Noam Scheiber, "Bernie Sets a Plan: Double Union Membership in Four Years," New York Times, August 21, 2019, https://www.nytimes.com/2019/08/21/us/politics/2020-democrats-iowa-labor-unions.html

[4] “The Workplace Democracy Plan,” https://berniesanders.com/issues/workplace-democracy/

[5] מארקס, "השמונה-עשר בברימר של לואי בונפרטה" מתוך: ק. מארקס, פ. אנגלס – כתבים נבחרים כרך א'; ספריית הפועלים, 1955. עמ' 167

[6] שם, 170

• המהפכה האקולוגית – ג'ון בלמי פוסטר