המהפכה האקולוגית – ג'ון בלמי פוסטר

The Ecological Revolution: Making Peace with the Planet \ John Bellamy Foster

המהפכה האקולוגית: עושים שלום עם כדור הארץ/ ג׳ון בלמי פוסטר

הקדמה עמ׳ 11-35

תרגמו זוהר אלון ועדן לומרמן

 

אנחנו צריכים את הקונספט של ״מספיק״.

–       ניילס אלדרג׳, חיים במאזן

 (1)

אנחנו חיים בזמן בו העימות בין מציאות להיגיון דורש מאיתנו לשאול שאלות אפוקליפטיות: האם כדור הארץ עומד בפני משבר אקולוגי עצום? האם הציוויליזציה עומדת על קצה תהום? האם הישרדות המין האנושי עצמו נמצאת בספק? מה שהופך את העלאת השאלות האלו לרציונלית והכרחית בימינו, הוא שהמחקר המדעי אומר לנו ללא הרף שאם המגמה הנוכחית תמשיך, אפילו למאה שנים נוספות, התוצאה תהיה קריסת כדור הארץ והחיים על פניו כפי שאנחנו מכירים אותם.

(2)

בפחות מדור, אולי עשור, נקודות שינוי אקולוגיות הקשורות לתהליכים שונים כמו: דיסאינטגרציה מהירה של משטחי קרח במערב אנטרקטיקה וגרינלנד, היעלמות הים הארקטי, המסת המישורים הקפואים, והיעלמות הקרחונים בהימלאיה ובמקומות אחרים, יושגו. נקודות האל-חזור הללו יזרעו שינויים אקלימיים אדירים במערכות האקולוגיות. שינויים אלו יסכנו אין ספור בני אדם ומינים של בעלי חיים. לכן, בזמנים אלו נפוצה ההכרה שמהפכה אקולוגית—שינוי אדיר ומידי ביחס של האנושות לכדור הארץ—היא הכרחית.

(3)

בספרה מהפכות אקולוגיות קרוליין מרצ'נט הגדירה את המושג "מהפכות אקולוגיות" כך: ״טרנספורמציות משמעותיות ביחסי האדם עם הטבע הלא אנושי. העולות מתוך שינויים, מתחים וסתירות המתפתחים בין צורת הייצור החברתי והאקולוגיה שלה ובין צורות הייצור והייצור מחדש.״ החברה בימינו עומדת בבירור בפני טרנספורמציה משמעותית בצורת הייצור והמשטר האקולוגי בתגובה למשבר העכשווי של כדור הארץ. 

(4)

ובכל זאת, זה מוביל אותנו לשאלה נוספת: איזה סוג של מהפכה אקולוגית? כמובן יש מספר רב של תשובות. אבל הנחה מרכזית של הספר יכולה להתחלק לשתי גישות מרכזיות: הראשונה מתוארת בניסוח הטוב ביותר כמהפכה אקו-תעשייתית—מהפכה תעשייתית חדשה המתבססת כמעט לחלוטין על אמצעים טכנולוגיים, כמו מערכות אנרגיה יעילות יותר שיהוו את הבסיס להתפתחות קפיטליסטית בת קיימא. המהפכה התעשייתית הירוקה נתפסת על ידי מקדמיה כסוג של ״מודרניזציה אקולוגית״, שבה המדינות העשירות מובילות את הדרך לפיתוח וחדשנות אקולוגית הפותחת שוק חדש של אפשרויות. היכן שפיתוחים טכנולוגיים כמו הגדלת התועלת האנרגטית נחשבים, אין חסם שהוא משמעותי מדי. מלבד לטכנולוגיה שום דבר לא ישתנה במבנה החברתי לפי חזון זה. המחויבות לצבירת הון בלתי מוגבל ולסדר חברתי המתעדף רצונות פרטיים על פני צרכים אינדיבידואלים וחברתיים נשאר עומד על כנו. אכן, "לעבור לירוק" (“going green”) נראה לעיתים כמו דרך להגדלה של ייצור הסחורות ואפשרויות המכירה במרוץ תחרותי ולאומי לצמיחה כלכלית ולדומיננטיות פוליטית. לכן, ״לעבור לירוק״ נשאר בתוך ההנחות "האינדיבידואליסטיות –רכושניות" של הסדר החברתי הנוכחי. 

(5)

הגישה השנייה—זו שאני מקדם בספר זה—היא רדיקלית ואקו-חברתית. גישה זו נעזרת באלטרנטיבות טכנולוגיות היכן שיש צורך, אבל מדגישה את הצורך בשינוי היחסים בין האדם לטבע וכינון החברה ויסודותיה הנטועים בתוך יחסי הייצור החברתיים. ניתן להשיג זאת רק על ידי תהליך פיתוח בר קיימא אנושי. זה אומר מעבר באופן החלטי לכיוון צורות שיווניות וקהילתיות של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה ששוברת מהלוגיקה הדומיננטית של הסדר החברתי. במקום להגדיל את הקרע המטבולי בין האדם\טבע "metabolic rift" שמאפיין את הכלכלה העולמית העכשווית, המטרה היא לעבור ליחסים אקולוגיים אורגניים חברתיים ברי קיימא. שינוי כמו זה טומן בחובו מפנה ציוויליזציוני  המבוסס על מהפכה תרבותית, כלכלית וחברתית. 

(6)

העומד על הפרק באופן אולטימטיבי הוא מציאת דרך מעבר למערכת הייצור הקפיטליסטית או השלב ההרסני הנוכחי של הציוויליזציה האנושית והחלפתה לבסוף "אבן על אבן" באופן בסיסי במבנה אחר. למרות שזה, כולל בהכרח שינויים טכנולוגיים רדיקליים, הדגש כאן הוא על שינוי רחב של יחסי הייצור החברתיים, כיוון שאילו, ולא הטכנולוגיה הם הבעיה. כפי שלואיס ממפורד, האקולוגיסט החברתי הגדול ביותר שנוצר בארה"ב, הדגיש כי אנחנו מתמודדים עם בעיה של "טכניקות והתפתחות אנושית", עם האחרון העומד כסימן שאלה של התפתחות ברת קיימא של בני אדם והיחסים החברתיים הרחבים יותר. 

(7)

גישה חברתית זו, בניגוד לגישה תעשייתית יותר, היא לפי ספר זה, הגישה האמיתית למהפכה אקולוגית. הניסיון לפתור את הבעיות שלנו רק על ידי אמצעים טכנולוגיים, תעשייתיים ואמצעי שוק חופשי, מנותקים מיחסים חברתיים פונדמנטליים, הוא נסיון עקר. הנקודה המכרעת של הבעיה האקולוגית בימינו היא קפיטליזם כפרויקט ציוויליזטורי שהגיע למבוי סתום. למרות ששיטת הצבירה הקפיטליסטית מייצגת קידמה גדולה על פני שיטור ייצור קודמות, כולל האקסטרנליזציה של ההוצאות על מחסורי כל, מדינות פחות מפותחות וכדור הארץ בכללותו, באופן ההולך יחד עם מערכת הצבירה ובאופן בולט הפך למפרע להתפתחות אנושסורירית ואפילו לשרידות המין האנושי (יחד עם המינים "המתקדמים"). 

(8)

בהינתן הטבע המצער של הבעיה האקולוגית שכעת היא רחבה מאוד אבל אינה מוכרת באופן אוניברסלי עדיין, הקונפליקט בין שתי הגישות המנוגדות למהפכה אקולוגית כעת יכולים להיחשב לבעיה המרכזית העומדת בפני המדע הסביבתי כיום. זה אינו דיון על טכנולוגיה או לא טכנולוגיה, אינדוסטריאליזציה או לא אינדוסטריאליזציה, להפך זו מחלוקת לגבי האם קפיטליזם יכול להתאים עצמו לשינויים האקולוגיים הנדרשים או לפחות באופן חלופי האם המערכת שהיא קומבינציה של הגיון מטריאלי (כלכלי, חברתי וסביבתי) הגיע לקצה גבול היכולת. 

(9)

הטיעון בזכות מהפכה חברתית אקולוגית אמיתית, בהתאם לתפישתו המרכזית של מארקס לגבי הרגע המצב המהפכני, מושתת על העובדה כי "כל הכוחות היצרניים" שבעבורם אופן הייצור "מספק" ושתואמים לעקרונות הקיימות כבר פותחו – ולכן נדרשת תזוזה מהפכנית ביחסי הייצור החברתיים – ובחברה כולה. 

מהפכה תעשייתית ירוקה

(10)

כפי שציינתי לעיל, מקובל בימינו להצביע על כך שאנו נמצאים תחת איום של קריסה אקולוגית, ואפילו מות הציוויליזציה. "התחממות גלובלית קיצונית עלולה לא להיות מקרה אותו האנושות תצליח לשרוד כמין" כתב מארק לינס "בשש מעלות", "אבל זה בהחלט יהיה מקרה הישרדות עבור רוב בני האדם שלא יהיו ברי מזל מספיק לאכלס כדור ארץ שמתחמם בקצב מהיר, והמצב בהחלט גרוע מספיק" זה עכשיו ברור "שקפיטליזם עסקים כרגיל" כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא האשם המרכזי בהאצה הקטסטרופלית המהירה של האסון על פני כדור הארץ. 

(11)

יחד עם זאת אנחנו עדיין מאמינים בעקבות המומחים הנמתחים בין הקצוות הפוליטיים (ימין ושמאל) כי הבעיה אינה עמוקה יותר מצורות האפיוניים הטכנולוגיים המוכרים. הגברת היעילות היא "ארוחת חינם", המאפשרת צמיחה אקספוננציאלית אין סופית של הכלכלה, ללא הרחבת הניצול של כדור הארץ. 

(12)

המצב המחשבתי המבולבל שלעיתים קרובות מלווה לעניין יכול להיות מוצג באמצעות פסקה זו של ההיסטוריון דיוויד כריסטיאן "מפות הזמן": מבוא להיסטוריה גדולה, הכרה בחומרת המשבר האקולוגי העומד בפני העולם, והתורם להתרחבות הזו של הקפיטליזם, כך רואה זאת כריסטיאן:

(13)

 "ראינו כי קפיטליזם הוא כוח המניע חדשנות בעולם המודרני, וכלכלות קפיטליסטיות נשענות על ייצור ומכירה. האם הצמיחה הכלכלית אינה עולה בקנה אחד עם קיימות? התשובה אינה ברורה, אבל יש סיבות לחשוב כי הקפיטליזם יצליח למצוא דרך לחיות יחד עם לפחות אחד מהשלבים הראשונים של קיימות. האחד הוא כי כלכלות קפיטליסטיות צריכות גידול ברווח יותר מגידול בייצור – ורווחים יכולים להיווצר במגוון דרכים, חלק מדרכים אלו עולות בקנה אחד עם קיימות.. אין סתירה מוחלטת בין קפיטליזם לקיימות".

(14)

דעות כאלו מציעות כי קיימות, בשלביה הראשונים לפחות, יכולה להיות בהישג יד בהווה הכלכלי הקיים ובסדר החברתי הקיים. עדיין, הם מזיזות הצדה את הבעיות המרכזיות, ומפעילות אלימות כלפי מדעי החברה שהתפתחו במשך מאות שנים. 

(15)

לטעון במעורפל כי הקפיטליזם "יכול למצוא דרך להתקיים במקביל לשלבים הראשונים של המעבר לקיימות" הוא לחמוק מהשאלה האם הרעיון המסדר את הקפיטליזם כמערכת, מסייע או חותר תחת המעבר הנדרש –  והאם הוא תואם, איפוא, את השלבים המאוחרים של אותו מעבר. לטעון כי "כלכלות קפיטליסטיות צריכות גידול ברווחים יותר משהן צריכות גידול בייצור"  הוא להצביע כי ניתן להפריד את השניים – ולהתעלם מהתוצאות המצערות כלפי מרבית אוכלוסיית העולם במעבר לגידול ברווחים שאינו מלווה בגידול בייצור. במונחים של הסדר הקיים, זה יבשר אינטנסיפיקציה של המצב הניאו-ליברלי של ההתפתחות הקפיטליסטית: סטגנציה כלכלית מלווה בחלוקה מחדש של הכנסות המדינה לעשירון העליון (הדרך היחידה בה רווחים יכולים לגדול אם עוגת הרווחים אינה תגדל) באופן שיבוא לידי ביטוי בהרחבת הניצול, אי השוויון, האבטלה והעוני. לטעון כי רווחים יכולים לגדול באמצעות מידע שהוא איכשהו נפרד מייצור הוא מה שידוע "כמיתוס של המשרד נטול המסמכים" – שהוכח שוב ושוב כמוטעה. 

(16)

לקשר באופן בלעדי בין הדחף לחדשנות לבין הקפיטליזם הוא לקשר באופן מוטעה לצורה כלכלית ספציפית את הדחף היצרתי האנושי, את התרבות האנושית ואת הציוויליזציה באופן כללי. 

(17)

אחרון, ההצעה כי אין "סתירה מוחלטת בין קפיטליזם לסביבתנות" זה נכון רק במובן הצר מאוד כי לא קיים מחסום בלתי עביר, בכל מובן שהוא, בין השוק הקפיטליסטי ומעבר לקיימות באזורים מסוימים. הדברים כולם יחד שונים, יחד עם זאת "הקפיטליזם כמערכת מתפשטת, נצפית כנגד המערכת הפלנטרית" קפיטליזם ככלכלה עולמית, מכילה לוגיקה שאינה מקבלת כל גבול להתרחבות העצמית שלה עצמה ואופן ניצול הטבע שלה. כדור הארץ ככוכב, בניגוד, להגדרתו מוגבל. זו סתירה מוחלטת שאין היא מכילה בריחה ארצית. אלו שרוצים להכחיש כל סתירה קיימת בין הכלכלה הקיימת, לסדר החברתי ולאקולוגיה מבטיחים נס טכנולוגי המקושר לשוק. 

(18)

"הקופסה השחורה" של הטכנולוגיה, כפי שכלכלנים אוהבים להתייחס אליה, מוצגת כתשובה קסומה המגדירה גם את מדעי החברה (מה שאנחנו יודעים על קפיטליזם כמערכת חברתית) ומדע (פיזיקה ומדע סביבתי עצמו). מטרות שיכולות להיות מושגות די במהירות על ידי התרחקות מעטה מהיעדים הצרים של צבירת הון, שגשוג תוצרי הלוואי הכלכליים, וקידום אינדיבידואליזם – רכושני יכולים להיות מושגים על ידי "כדורי כסף" טכנולוגיים (silver bullets במקור) שעדיין לא פותחו. אנחנו מודרכים לחשוב כי הנדסה משופרת יכולה לפתור את כול הבעיות ללא שינוי המבנה החברתי או ההתנהגות האנושית. אסטרטגיות כאלו מעוצבות כדי להדריך את החברה באופן מתמיד במצבי קיצון (edge of cliff במקור) בד בבד עם גידול הסיכון הפלנטרי הכללי, במקום למשוך אחורנית לגמרי מפני נפילה לתהום. צמיחה מקיימת הופכת להנדסה עם העזרה של טכנולוגיה משופרת, מקסימום ניצול כדור הארץ (ובני האדם) שיכולה להיות מושגת בהווה ללא מתיחת היכולת האקולוגית הסופית והמוגבלת של כדור הארץ. הצבר הון נראה כמיזם מבוסס סיכון, וזה נכון יותר מתמיד ללוקחי סיכונים המהמרים על העתיד הביוספרי שלנו, המייצרים חברת סיכון עולמי. זהו אפיון מרכזי של הטיעון של המהפכה התעשייתית הירוקה שכורכת את גבולות השינוי באופק של הקפיטליזם. 

(19)

המנוע הקפיטליסטי עצמו וההרסניות הפנימית שלו לעיתים רחוקות נמצאים בספק. חששות מוגבלים באופן רחב לאיכות ולכמות (ולניקיון) הדלק, היעילות שלו כמנוע ופליטות החממה שהוא פולט. הטבע הטכנוקרטי הצר של תשובות עוסק פחות ביעילות בפתירת הבעיה מאשר ביסוס הלגיטימציה של מערכת הייצור עצמה וההבטחה כי פתרונות רחבים, לא טכנוקרטים תמיד ידחקו לשוליים. 

(20)

נקודת מבט זו זוכה לעדנה לרוב על ידי ליברלים המעוניינים בפעולה ממשלתית נחושה ועל ידי שמרנים של השוק חופשי. ואכן, מעודדים מובילים של הגלובליזציה והניאו ליברליזם, כמו תומס פרידמן מה"ניו יורק טיימס", והפוליטיקאי השמרן ניוט גינגריץ' שילבו לאחרונה כוחות על מנת לקדם את רעיון המהפכה התעשייתית הירוקה. פרידמן טוען ברב המכר שלו "חם, שטוח וצפוץ: למה אנחנו צריכים מהפכה תעשייתית ירוקה – וכיצד היא יכולה לחדש את אמריקה" כי העולם עומד בפני גידול בביקוש למשאבים האקולוגיים. אלו עולים כתוצאה של גידול אוכלוסין עולמי יחד עם מה שהוא קורא לו "המעבר להשטחה" (flatness במקור) – המתאר את הגלובליזציה כמעמידה את העולם כולו באותו מעמד תחרותי, הנטוע בתוך הצמיחה של המעמדות התעשייתיים בסין, הודו וכלכלות מתפתחות אחרות. 

(21)

עבור פרידמן שני הפקטורים הדמוגרפים האלו "גידול אוכלוסין ושיטוח", העמיסו באופן ניכר על האקולוגיה העולמית, המתבטאת באופן ניכר בהתחממות הגלובלית (האלמנט "החם" בכותר ספרו). הוא אומר כי כבר עכשיו "יש יותר מידי אמריקאים", כלומר יותר מידי אנשים העולים לרמת הצריכה האמריקאית. התשובה הוא אומר היא מכניזם לשליטה על גידול אוכלוסין בעיקר בקרב המדינות העניות יחד עם מהפכה תעשייתית ירוקה (לא להתבלבל עם המהפכה החקלאית – תעשייתית) שהתעצבה במאה ה18 במסגרת המהפכה התעשייתית, אבל עכשיו עם דגש על אנרגיה נקייה ויעילות אנרגטית. 

(22)

עבור פרידמן זהו הגרעין של התחרותיות הגלובלית היום, אם ארה"ב והתאגידים האמריקאים יכולים להתוות את הדרך בפיתוח טכנולוגיות כאלו, הוא טוען,כי זה יבסס מחדש את הדומיננטיות האמריקאית העולמית ובאותו אופן גם יפתור את הבעיות הבאות: (1) חיזוק הצמיחה והשגשוג (2) בניית צבא חזק (3)ריסון את אילי הנפט (4) ריכוך שינוי האקלים. לכן "מהפכה תעשייתית ירוקה" מבטיחה פתרון לבעיות העולמיות הדחופות ביותר, עשיית שלום בין הגלובליזציה לכדור הארץ נוסף לביסוס מחדש של הדומיננטיות האמריקאית. "המהפכה הירוקה" של פרידמן, הוא אומר לקוראיו "היא כבר לא התנועה הירוקה של סבך". זהו קוד ירוק. המסמל "עוצמה לאומית" (קראו גם על אימפריאליזם ירוק), יתרה מכך "טכנולוגיה ירוקה" מייצגת את "אם כול השווקים". 

(23)

תמצית הפנטזיה של פרידמן על מהפכה טכנולוגית ירוקה היא ריבוי "אלקטרונים נקיים", "אין פתרון" יחיד הוא כותב, שינטרל את בעיות עידן האנרגיה – אקלים בבת אחת יותר מפיתוח מקור זמין, נקי, אמין וזול של אלקטרונים, ואני אתן לכם את כל העולם אם תצליחו לצמוח בלי לעורר שינוי אקלים בלתי נשלטים. תנו לי שפע של אלקטרונים זולים, נקיים ואמינים ואני אעצור את חיסול היערות של קהילות הנואשות לאנרגיה, ואני אחסל כול סיבה לקדוח בקתדרלות של אמא טבע. תנו לי שפע של אלקטרונים זולים, נקיים ואמינים ואני אאפשר למיליונים של האנשים העניים ביותר בעולם להתחבר לחשמל, לקרר את התרופות שלהם, ללמד את נשותיהם ולהעיר את לילותיהם. 

(24)

טיעונים טכנוקרטים דומים ופטישיסטים של השוק market -fetishizing קודמו על ידי ניואט גריניץ' וטרי מייפל "בחוזה עם כדור הארץ", בו הם טוענים כי טכנולוגיות חדשות העולות מהקפיטליזם היזמי יאפשרו משא ומתן והתאמה של שינויי האקלים, ויספקו את הבסיס לעידן שלם חדש של קידמה כלכלית אמריקאית מבוססת טכנולוגיות ירוקות. דחיית הן רגולציות ממשלתיות והן פוליטיקה "אליטיסטית של תאגידים" הם טוענים יספקו את הדלק לאש תחרותית לקפיטליזם היזמי שיחולל מהפכה שמרנית לפיתוח בר קיימא. 

(25)

"חוזה עם כדור הארץ" נשען באופן ניכר על גישת "ההשקעה הכלכלית" לפתרון בעיות סביבתיות, המקודמות על ידי טד נורדהוס ומייקל שלנברגר בספרם בעל ההשפעה "לשבור דרך" "braking through". נורדהוס ושלנברגר טוענים כי "סביבתנות ישנה" המבוססת על "טיעוני יום הדין" מתה ומה שמחליף אותה היא סביבתנות "הדרך השלישית" או פוסט סביבתנות עם דגש על היכולת האקו – טכנולוגית. "המעבר לכלכלה המבוססת אנרגיה נקייה צריכה לקבל צורה" הם כותבים, "לא מאמצעים לשליטה על זיהום הסביבה כמו "גשם חומצי" אלא על השקעות עבר בפסי רכבת ודרכים מהירות", צמיחה כלכלית מקודמת כערך ראשי, והגנה על הסביבה כערך משני, שיכולה להיות מושגת בעיקרה על ידי פריצות דרך טכנולוגיות שהם גם מעודדי צמיחה. לכן הם מפנים את הזרקור הרחק מהאטת או עצירת שינויי האקלים אפילו מהתפקיד של ארה"ב ומעצמות על נוספות המייצגות את המקור העיקרי לפליטת גזי חממה. ניסיון רציני להגביל או לצמצם את פליטת ריכוז גזי החממה לאטמוספירה, הם מציעים, מייצג איום גדול מידי על אסטרטגיית צבירת ההון. במקום הם טוענים לשימת דגש רציני על "התאמה" באמצעות אמצעים כמו "בניית חומות ימיות גבוהות יותר או מציאת מקורות מים חדשים לאזורים היושפעו באופן ניכר מבצורת".

(26)

תחת מה שנורדהאוס ושלנברגר קוראים לו "אג'נדה ממוקדת השקעה" המטרה היא לגבור על "המשקל המת של פרדיגמת הזיהום" ופוליטיקת הגבולות ולהחליפם עם "כלכלת אנרגיה" טרנספורמטיבית. האובייקט המרכזי הוא "להביא את העלות האמיתית של אנרגיה ירוקה מתחת לזו של האנרגיות הפוסיליות" ולהשאיר אזורים אחרים של הכלכלה והסדר החברתי ללא שינוי. זה יכול להיות מואץ תחת חלק מהמשטר הניאו ליברלי הגלובלי, המיוצג על ידי הבנק העולמי, קרן המטבע העולמית וארגון הסחר העולמי. 

(27)

גרסאות מתוחכמות יותר של אותה אסטרטגיית מהפכה-תעשייתית-ירוקה הופצו בחוגים של סביבתנים סוציולוגים –  – הנציג הבולט ביותר הוא הסוציולוג ההולנדי ארתור מול – הפועל תחת הכותרת של "מודרניזציה אקולוגית". הטענה המרכזית של גישה זו היא כי "הקיימות (sustainability) של הקפיטליזם" הינה ברת השגה –ולכן על המהפכה אקולוגית לעסוק במודרניזציה של המערכת הנוכחית ולא בשינוי קיצוני של אופני הייצור. הכלכלה הקפיטליסטית יכולה, לטענתם, לעבור תהליך של "דה-מטריאלזיציה", באמצעות צמצום  תפוקות האנרגיה והשימוש בחומרים גולמיים בתהליך הייצור. 

(28)

ועדיין, חרף העובדה כי השימוש באנרגיה ובמשאבים הפך ליעיל יותר במקביל להתקדמות בייצור – התוצאה הכוללת לא היתה הפחתה בשימוש באנרגיה ובמשאבים. דבר זה נובע מכך ששיפור היעילות תחת הכלכלה הקפיטליסטית הופך להצבר נוסף ולהתרחבות כלכלית. יתרה מכך, מה שנדמה כהישגים סביבתיים הם לרוב תוצאה של שליחת הבעיות למקומות אחרים מאזורים ומדינות עשירות לאזורים ומדינות עניות. מודרניזציה אקולוגית לא מנעה את העלייה הכללית בהרס הסביבתי. 

(29)

באופן אירוני, אחת הטעויות המרכזיות של גישה טכנולוגית טהורה למהפכה סביבתית היא שהיא צרה מדי בתפישה של את הטכנולוגיה, ומתקמקדת רק בפתרונות טכנולוגיים מצומצמים, כאלה שיאפשרו להתרחבות הכלכלית ולהצבר ההון להמשיך באין מפריע, מבלי להתחשב במגבלות של כדור הארץ. המטרה העיקרית של "מודרניזציה" טכנולוגית זו היא הנצחת שיטת הייצור הנוכחית ולא פתרון בעיות אקולוגיות.

(30)

לכן, במידה שחידושים אקו-סוציאליסטיים כאלה – היעילים באנרגיה וחוסכים משאבים – מגיחים למרכז הבמה, הם נמחצים במהרה על ידי אותה התרחבות של המערכת הכלכלית שהם עצמם מאפשרים – התרחבות שהיא המטרה המרכזית של אותה מערכת.

(31)

יתרה מזאת, בהינתן האספירציות הבלתי מוגבלות של צמיחת הון ועליית הנטל על כדור הארץ, הטכנולוגיות החדשות שאמורות לגבור על הסתירות הקיימות, למעשה מנסות לשנות את הפיזיקה עצמה (חוק האנטרופיה). 

(32)

אולי, אחד נשאר עם המדע הבדיוני של פרידמן על אלקטרונים נקיים אינסופיים שבאופן קסם יפתרו את כל הבעיות (לא מפתיע כי פרידמן הוא תומך נלהב של אנרגיה גרעינית כפיתרון, שאותה הוא מתאר "כאמין ונקי", וממעיט בכך בסכנות האקולוגיות והחברתיות הטמונות בכך). 

(33)

כל אלה לא לוקחים בחשבון שלל טכנולוגית – שרבות מהן לא חדשות ולא מתקדמות – שביכולתן לספק מענה לצרכים חברתיים ולהתחדשות אקולוגית אם המערכת הכלכלית-פוליטית הקיימת לא היתה מגבילה את הטכנולוגיה והשימוש בה למספר פרמטרים מצומצמים. "השימוש העכשווי במיכון", כתב מרקס, "נובע מהמערכת הכלכלית הנוכחית, אבל האופן בו אנו משתמשים במכונות מנותק לחלוטין מהמכונות עצמן. האבקה היא אותה אבקה – בין אן אתה משתמש בה על מנת לפצוע אדם או לחבוש את פצעיו". האופן בו אנו משתמשים – או לא משתמשים – בטכנולוגיות מסוימות, הקיימות בשפע, בתהליך הייצור והצריכה חשוב לפחות כמו גילויין של טכנולוגיות חדשות – ותלוי במידה רבה ביחסי הייצור הכלכליים-חברתיים. אנרגיות סולאריות חליפיות זמינות כבר שנים, איך שימושן מוגבל עקב העובדה שבמקרים רבים, הן רווחיות פחות (איך אפשר לשים מונה על השמש?) מחלופות פחות יציבות טכנולוגית.

(34)

במונחים של שינויי אקלים, הסכנה הטכנולוגית – תעשייתית הרצינית ביותר הם מפעלי מבוססי שריפת פחם, שבארה"ב פולטים יותר פחמן דו חמצני לאטמוספירה מבכל מערכת ההיסעים האמריקאית. 

(35)

פרידמן מתמודד עם הבעיה באמצעות הצבעה על טכנולוגיות של עיקול פחם שעדיין הנמצאות בפיתוח. כביכול "פחם נקי" מוצג כפתרון קסם, אסטרטגיה של דה קרבוניזציה של מערכת הכוח בעיקרה באמצעות עיקול פחם ופחם נקי לא יהיו מושגות בארה"ב לפני החצי השני של המאה במקרה הטוב – ואכן עלולות להיות גם לא פרקטיות תחת המערכת הקיימת של יחסים כלכליים בהם האקסטרנליזציה של עלויות סביבתיות קיימת במציאות. 

(36)

ובכל זאת, הפתרון האקולוגי הרדיקלי יותר שחותר לסגירה מיידית של מפעלי מבוססי שריפת פחם והחלפתם באנרגיה סולארית, רוח וצורות אחרות של אנרגיה מתחדשת – יחד עם שינויים בצד הביקוש דרך טרנספורמציה של סדר העדיפויות החברתי – נדמה בעיני בעלי אינטרסים רבים כבלתי רצוי. תנועת שינוי רצינית המעדיפה אלטרנטיביות אקלימיות אמיתיות איננה עולה בקנה מידה אחד עם המהפכה התעשייתית הירוקה של פרידמן. כיוון שקידום הצרכים של בעלי הכוח נמצאים במעלה הראשונה במהפכה התעשייתית הירוקה שלו, הוא לא רואה שום אלטרנטיבה לפחם (למעט אולי אנרגיה גרעינית). זה הכרחי, שיאמר לנו כי אנחנו שמים את כל אמונותינו בפיתוח טכנולוגיות חדשות לעיקול פחמן, בזמן שאנחנו מגשרים על הפער עם עלייה ביעילות. 

(37)

אין צורך לומר, מדיניות זו, מועדפת על ידי אובמה, מדיניות שבו בזמן משמרת את פעילות המפעלים העובדים על פחם והחלפתם רק לאורך זמן בטכנולוגיות "פחם נקי" (הדורשות מפעלים וטכנולוגיות חדשות לגמרי) וכאשר זה הופך לפרקטי מבחינה כלכלית, יש לכך חסרונות רבים. "היצרן היחיד הגדול ביותר של פחמן דו חמצני בארה"ב", לפי המדען סטיבן רנינג מאוניברסיטת מונטנה, כותב מוביל בדו"ח העדכני ביותר של הפאנל הבין ממשלתי של האומות המאוחדות "על מפעלים שורפי פחם". עוקב מכן אחר "נקודת מבט אקלימית – ללא לקיחת בחשבון שום תפיסה כלכלית – הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לסגור את מפעלי הפחם ברחבי המדינה במהירות האפשרית" יתרה מכך, טכנולוגיות עיקול פחם, גם אם אפשריות ברמה הנדרשת, ללא ספק עולה בעלויות סביבתיות כבדות הקשורות לדליפה אפשרית של פחמן מעוכל. כפי שג'יימס הנסן מנאס"א, האקלימיסט האמריקאי המוביל כותב: "התעלול המלוכלך ביותר שממשלות מפעילות על אזרחיהן הוא היומרה שהם עובדות על "פחם נקי" או שהם יבנו מפעלים בעלי יכולות טכנולוגיות לאיסוף כל המזהמים. הרכבות הנושאות פחם למפעל הם רכבות מוות. מפעלים העובדים על שריפת פחם הם מפעלי מוות". הנזכר לעיל מצביע על כך שהצעות טכנוקרטיות, המבוססות לעיתים קרובות על תפיסות עתידניות, הן לעתים קרובות תנאי הכרחי של מערכת-רווחים, יותר משהן נוגעות ליעילות הסביבתית של הטכנולוגיה עצמה. הצעות כאלה מנסות "לרבע את המעגל" ולהימנע מכל חשבון נפש הנוגע למציאות החברתית, כלכלית או סביבתית. 

הם לעיתים קרובות הדרישות של מערכות מבוססות רווח על היעילות של הטכנולוגיה עצמה. ההצעות כאלו כוללות ניסיונות לריבוע המעגל והימנעות מכל דיון חברתי, כלכלי או סביבתי מציאותי. "לומר כי המדע והטכנולוגיה יכולים, בטווח הרחוק, לפתור את כל הבעיות שלנו", כותב איסטבן מסרזוס ב"מעבר לקפיטל":  

(38)

"זה גרוע יותר מאמונה במעשי כשפים: הנטייה להתעלם מההטמעה החברתית הרסנית של הטכנולוגיה והמדע בימינו. במובן זה, גם, העניין הוא לא האם או שלא אנחנו משתמשים בטכנולוגיה ומדע לפתירת בעייתנו – שברור כי אנחנו מוכרחים – היא האם אנחנו מצליחים או לא לשנות באופן רדיקלי את הכיוון הצר הנקבע המתוחם על ידי צרכי מקסום רווח המנציחים את עצמם". 

כלכלת ההכחדה

(39)

ניתן לקשר את האופטימיות הטכנולוגית המופרזת בחברה בת-ימינו למה שאפשר לקרוא לו "הכלכלה של ההכחדה". במערכת הכלכלית הרווחת כיום, מערכת של הון-מונופוליסטי, סטגנציה כלכלית, צמיחת חוב וספקולציות הם האלמנטים המרכזיים של תהליך ההצבר, הטכנולוגיה נתפשת, בראש ובראשונה, כאמצעי לצבירת ההון. לפיכך, היא מוכוונת באופן חסר פרופורציות לצמצום עלויות העבודה ומקסום הרווח העודף. 

(40)

מערכת זו – בניגוד למערכת מוכוונת עבודה – מאופיינת באינטנסיביות אנרגטית גבוהה, גם על חשבון הסביבה, התעסוקה והרווחה האנושית. יעילות כלכלית במערכת הייצור הזו נתפשת כיעילה בייצור רווחים, ולא בתחזוק וקיום האנושות וכדור הארץ. יצר הצבירה של המערכת, כפי שהבחין ג'ון מיינרד קיינס, הופך את "הריבית והחמדנות… לאלים שלנו". בכלכלה שכזו, אי אפשר לבצע חשבונאות רציונאלית, כיוון שכל העלויות עברו סוציאליזציה – הן מושתות על הסביבה ועל רוב האנושות, על מנת למקסם רווחים פרטיים. החדירה של בזבוז למערכת הייצור, כפי שת'ורנסטון ובלן שם לב לראשונה, הופכת ל"רציונלית" רק במידה שמגדילה את השוק ואת כוח השוק של מוצרים וסחורות. הטבע והשוק, במידה ואינם משולבים בשוק, הופכים לחסרי ערך – ובמידה שהם משולבים במערכת הכלכלית הרווחת, הערך שלהם תלוי בלעדית בקיום המופשט שלהם כסחורות. 

(41)

גישת "היד רוחצת יד" האמורה להדגיש את מצב הייצור – זו הבטחה מופשטת של החלפה שוות ערך ותועלת הדדית לכלל – הנתפסת כך בכל מקום מלבד בהצדקה המופשטת עצמה. "קפיטליזם", כפי שהכלכלן האקולוגי וויליאם ק' קפ כתב "חייבת להיתפס ככלכלה של מחירים לא משולמים, לא משולמים עד הנתח האמיתי של עלויות הייצור שאינן נכנסות לתחשיב של התכנון היזמי: במקום, מעבירים אותם ובאופן אולטימטיבי נושאים אותם על צד שלישי או על הקהילה כשלם. 

(42)

כאשר מרוץ הצבירה הופך למטרה החברתית היחידה, שום דבר אינו חשוב מלבד צמיחה, וצמיחה היא צמיחה בעיקרה ברווחים ובהון של מעטים באופן רלטיבי. זה אינו מפתיע, מכך שכלכלה היא מדע חברתי דומיננטי, ושכלכלה וכלכלנים משבחים כול ניסיון לטפל בבעיות אקולוגיות, ובו זמנית יוצרים את המקור העיקרי לסקפטיות המכוונת נגד כול ניסיון ליצור אגליטריות ולהשיג מטרות אקולוגיות.

(43)

אמת, כי כלכלת הזרם המרכזי היא מעט יותר מהאידיאולוגיה הקפיטליסטית המחזקת את עצמה – או מה שג'ון קנת' גילברפ קרא לו בספרו האחרון "הכלכלה של מרמה תמימה". לגיטימציות אידיאולוגיות כאלו מקבלות קדימות על פני ההיגיון, המובילות לתוצאות אבסורדיות. המרדף האגואיסטי שאינו יודע שובע רוצה הצלחות שישמרו את הסביבה האקולוגית. כאן אנחנו נתקלים במשהו דומה לפרדוקס התשוקות הגדול של דיוויד יום "היכן שהתשוקה אינה נמצאת בהנחות המוטעות, או שאינה בוחרת אמצעים המתאימים למטרות, ההבנה אינה יכול להבין או לגנות זאת" . זה איננו סותר את ההיגיון המעדיף להרוס את העולם כולו עבור גירוד האצבע שלי. 

(44)

כדוגמה עכשווית של זה, כלכלנים ניאו קלאסיים מובילים המטפלים בשינויים האקלים, כמו וויליאם קלין, וויליאם נורדהאוס, לוראנס סאמרס, וניקולס סטרן, המציעים שוב ושוב לרסן הצעות למאבק נוקשה בהתחממות הגלובלית. הם הציעו רמות ריכוז פליטת גזי חממה לאטמוספירה  המתקבלות על הדעת (550-700 PPM או גבוה מכך) שעלו באופן ניכר מעל רמות המוגדרות כקטסטרופליות על ידי רוב האקלימיסטים – על הבסיס האינדיבידואליסטי-רכושני שניסיונות רציניים לייצוב שינויי האקלים ברמות נמוכות יותר על מנת להציל את חיי כדור הארץ כפי שאנחנו מכירים אותו יישא עלויות כלכליות גדולות מידי. 

(45)

זה הסתכם בתהום בלתי עבירה בין כלכלני הזרם המרכזי לאקלימיסטים. כלכלנים טוענים כי שינויים נרחבים באקלים כדור הארץ – במטרה שבעבר הייתה מקושרת לזמן גיאולוגי תפסה מקום במאה הנוכחית, תייצר שינוי זעיר בכלכלה שבקושי יפגע בתפוקה העולמית. בטיפול בעניין שינוי האקלים הם נוטים להישען לכיוון חוסר הפעולה או לפעולה איטית ביותר, מקדמים התאמה על פני גישור. הם טוענים באופן קריקטוריסטי כי טכנולוגיה והחלפת משאבי הטבע דרך "שווקים יעילים", באופן שגם יפעל לעידוד צמיחה, זו התשובה היחידה. 

(46)

רוב התומכים ברעיון מתבססים על פרקטיקה כלכלית אורתודוקסית המבטלת באופן ניכר את העתיד – גישה הרצה נגד באופן ישיר לקידום קיימות כדור הארץ והדורות הבאים. 

(47)

אי היכולת הכרונית של כלכלנים אורתודוקסים לדמיין את ההשלכות המלאות של הבעיה האקולוגית התפרסמה בחילופי דברים בין הכלכלן וויליאם נורדהאוס במגזין "מדע" ב1992-1993 שטען כי האובדן לתוצר העולמי ב2100 במידה והטרנדים הנוכחים ימשיכו איננו יהיה משמעותי (כאחוז אחד) –גם אם כי מצב "עסקים כרגיל" יכול להוביל לפי הפאנל הבין ממשלתי של האו"ם לשינוי אקלים לעלייה של 6 מעלות בטמפרטורה הגלובלית הממוצעת, שעבור מדענים היה לא פחות מהרסני. 

(48)

על בסיס המודל הזה של השפעות כלכליות על ההתחממות הגלובלית, נורדהאוס טוען כי ניסיונות "לייצוב הפליטה וייצוב האקלים הם גרועים יותר מאי פעולה". למרות זאת, אקלימיסטים באותו הזמן מתעקשים כי התנאים האפוקליפטיים מאוימים. מדען פיזיקלי אחד שהגיב לסקר שערכו כלכלנים ומדענים על ידי נורדהאוס ב1994 עבור מגזין "המדען האמריקאי", טען כי יש סיכוי של עשר אחוז תחת הנסיבות הנוכחיות של הרס מוחלט של הציוויליזציה. 

(49)

עמדות כאלו הם עכשיו, עשור וחצי מאוחר יותר, נשמעות בתדירות גבוהה הרבה יותר על ידי מדענים, המודאגים מאוד כי ההאצת הזמן והסכנות מביאות אותנו למצב של אובדן זמן. כפי שהביולוג ומדען הסביבה מאוני' סטנפורד סטפן שניידר כתב ב1997 בספרו "המעבדה של כדור הארץ", וסיכם את הסיטואציה: "רוב הכלכלנים הקונבנציונליים… למרות שינוי האקלים האדירים – שווי ערך למידה של השינוי מתקופת הקרח לתקופה בין גלקטית של מאה שנים, מאשר אלפי שנים – יהיו להם רק כמה אחוזי השפעה על הכלכלה העולמית. בתמצית הם מסכימים לפרדיגמה שהחברה היא כמעט עצמאית מהטבע". 

(50)

בניגוד לעובדה שנורדהאוס עצמו שילש את התחזיות שלו על אובדן התוצר העולמי ב2100 כתוצאה משינויי האקלים מאחוז אחד לשלושה אחוזים, זה נשאר באופן יחסי חסר משמעות בתפיסתו. על בסיס זה, הוא ממשיך לטעון כנגד כול ניסיון מאומץ לאזן את הפליטות במאה הזו. הוא מציע במקום מה שהוא מתייחס אליו "כנתיב האופטימלי" במונחים כלכליים שיאטו באופן פשוט את צמיחת הפליטות, אבל שיובילו לבסוף (במאה העוקבת) לריכוז פחמן של 700 PPM, באופן שיעלה את האפשרות של עלייה ב6 מעלות מעל הרמות הקדם תעשייתיות – 6 מעלות שליינס משווה למעגל השישי של הגיהנום באינפרנו של דנטה.  

(51)

אכן, ברמות פחמן נמוכות מכך בהרבה, 500PPM (היובילו לעלייה הטמפרטורות הגלובליות ב3.8 מעלות) "הערכה שמרנית של מגוון המינים שיכחדו (שיובלו להכחדה), לפי ג'יימס הנסן, מנהל תוכנית גודארד של נאס"א ללימודי חלל הוא אחד למיליון. 

(52)

כלכלנים שמרניים כמו נורדהאוס תומכים בעשיית משהו בנושא שינויי אקלים עד לגבול של ההעדפה העדיפה עליהם (בשונה מהקופסא השחורה של הטכנולוגיה) הוא "מכסה וסחר", או ניסיון מבוסס שוק להסדיר את פליטת הפחמן. 

(53)

תכסיסים כאלו, תמיד כוללים דרכים לקנות את צמצום הפליטות, ויש להם או מעט או שום אפקטיביות. לכן הייתה עלייה בפליטות פחמן במדינות שהן חלק "מתהליך קיוטו", המתבסס על מערכת "מכסה וסחר" השולטת בפליטות פחמן, זו אינו שונה מאוד מזו של ארה"ב, שנכשלה מללכת עם זו של קיוטו. תמיכה לצעדים כאלו על ידי כלכלנים יש יותר עם כך שהם יוצרים שווקים חדשים ואמצעי צבירה חדשים מאשר האפקטיביות האמיתית שלהם לטפל בהתחממות הגלובלית. הגישה היותר רדיקלית של "מס פחמן" בנקודת כניסה, עם מחזור של 100 אחוז המתחלקים באופן ציבורי וחודשי פר אדם (עם ילדים המקבלים חצי מההכנסות), כפי שהציע ג'יימס הנסן היא אנטי תמה לכלכלנים האורתודוקסים, כיוון שהיא מגדירה עדיפות אקולוגית קודם על חשבון העדיפות לצבירת הון. 

(54)

כלכלנים מהמיינסטרים נכשלים להבין או לקחת ברצינות גבולות אקולוגיים, ולכישלון הזה יש שורשים עמוקים. רוברט סולו, שהיה מועמד לקבלת פרס נובל במדעי הכלכלה מטעם בנק שוודיה, אמר American Economic Review: ״אם זה קל מאוד להחליף [באמצעים טכנולוגיים] פקטורים אחרים במשאבי טבע, אז למעשה אין באמת ׳בעיה׳. העולם יכול, למעשה, להסתדר בלי משאבי טבע, אז מיצוי משאבי הטבע זה רק אירוע, לא קטסטרופה.״ ידוע בתור ״היפותזת הקיימות החלשה״, ההנחה כאן היא שדרך הפיתוח של מוצרים טכנולוגיים חדשים זה אפשרי להחליף את כל השירותים הטבעיים. זה עומד בניגוד ל ״היפותזת הקיימות החזקה״ הנתמכת על ידי אקולוגים, הטוענת כי הטבע מציע שירותים אקולוגיים קריטיים ושהשירותים הללו הם לא ברי החלפה.

(55)

אין ספק שהיפותזת הקיימות החלשה, המועדפת על ידי רוב הכלכלנים, מזלזלת בסיכונים המתעצמים לכדור הארץ. גזים המחממים את מזג האוויר נפלטים בקצב הרבה יותר מהיר מההשערות של המדענים. כריסטופר פילד ממכון המדע של קרנגי (Carnegie Institute for Science) לאחרונה הכריז כי פליטות פחמן גדלו מאז שנת 2000 ב3.5 אחוז כל שנה, בהשוואה ל-0.9 אחוז על שנה בשנות ה-90. 

(56)

המגמה האקולוגית המסכנת את כדור הארץ מיוצגת על ידי גישת ה״עסקים כרגיל״, גישה שאליה בלתי אפשרי להתכחש. מגמה זו מצריכה את כל אלו שיש להם אינטרס מיוחד להמר על טכנולוגיות מהפכניות חדשות – מכיוון ששינוי חברתי מערכתי הוא מחוץ לתחום. לכן עכשיו אנחנו עדים לעלייתו של מערך גלובלי חדש של הנדסאים סביבתיים, המבטיחים להמציא טכנולוגיית ייצור חסכונית באנרגיה בלי לשנות את המאפיינים הבסיסיים של המערכת או, בדרך שאפתנית יותר, ״להנדס גיאוגרפית״ את כדור הארץ כולו. כמו ששניידר הסביר:

(57)

רוברט פרוש, מנהל לשעבר בנאס״א ואז סגן הנשיא של מחלקת המחקר בג'נרל מוטורס, הלך כל כך רחוק שהוא חישב כמה תותחים של אוניות מלחמה מכוונות לשמיים הטעונות עם פצצות אבק ממוקדות על האטמוספירה צריך כדי להחזיר מספיק אור שמש, וכדי להוריד את חימום כדור הארץ הנוצר מכפילות פחמן דו חמצני. המחיר השנתי של פרויקט ההינדוס הגיאוגרפי הזה הוא עשרות מיליארדי דולרים, אבל פחות מהמחיר של מס דלק, הוא טען.

(58)

באופן דומה, הפובליציסט המפורסם פרימן דייסון הציע להקל על הבעיה של התחממות גלובלית דרך החלפת רבע מהעצים ביערות העולם, בעצים מהונדסים גנטית לאכילת פחמן. 

(59)

תוך התמודדות עם הדילמות האמיתיות והעכשיוויות של תלות בנפט ושינוי האקלים, ג׳ון הולדרן, יועץ בכיר של אובמה למדע וטכנולוגיה, שאל: ״מה צריך להיעשות?״ התשובות של הולדרן הן לגמרי טכנולוגיות, מכיוון, הוא רומז, שהאטת הצמיחה הכלכלית או אפילו שינוי הסדר הכלכלי של החברה זה לא באמת אופציה בסדר הקיים. לכן הוא מתמחה בקידום פתרונות טכנולוגיים היפותטיים שבהם ״כולם זוכים״ שיהיו מונעים דרך סבסוד מדיני לעסקים פרטיים. פתרונות אלו כוללים: שיפור חקר אנרגיה; קידום חידושים מבטיחים והבטחת מימון כדי להפוך אותם לכדאיים מסחרית; לוודא שטכנולוגיות אנרגיה משופרות מפוזרות במשק; יצירת מסגרת ניהול גלובלית; והבטחת שיתוף פעולה בין הסקטור הפרטי והסקטור הציבורי. 

(60)

אין ספק שדגש על פיתוח של טכנולוגיות ירוקות הוא נחוץ. אבל מה שחסר מחזון המדיניות הזה הוא הכרה בכך ששינוי אקולוגי אמיתי ומהיר יכול להתקיים רק דרך שינוי של הסדר החברתי והכלכלי, ושאוכלוסיית כדור הארץ כולה צריכה לעצב מחדש את החברה כולה. רבות מהטכנולוגיות הנחשבות על ידי טכנוקרטיים עתידניים כמו הולדרן כמספקות פתרון, לא קיימות במציאות. ועדיין, פתרונות קיימים כמו שימור הסביבה ושינוי בסדר של ייצור וצריכה (לדוגמא, הקידום של תחבורה ציבורית על פני מכוניות פרטיות – או אפילו מידות יותר רדיקליות המגבילות את התפקיד של שיווק בקידום צריכה בזבזנית), לא נכללים בתשובה של הולדרן לשאלה ״מה צריך להיעשות?״, מכיוון שפתרונות אלו יפריעו למערכת צבירת ההון.

(61)

ב1980, ההיסטוריון המרקסיסט הבריטי אי. פי. תומפסון כתב מאמר מזהיר ב New Left Review תחת הכותרת ״הערות על קיצוניות (extremism), השלב האחרון של הציביליזציה״. הרקע למאמר היה הגידול במחסני הנשק הגרעיניים ובסכנה של שואה עולמית בתקופת שלהי המלחמה הקרה, אך התזה של תומפסון נגעה בתחום גדול יותר של אסון אקולוגי המחושל על ידי המערכת. האקולוג הגרמני רודולף באהרו הגיב על הרעיונות של תומפסון בספרו ״מתחמקים מאסון חברתי ואקולוגי״, והסביר: ״כדי לבטא את תזת הקיצוניות במונחים מרקסיסטיים, אחד יכול לומר כי היחס בין כוחות הייצור וכוחות ההרס הוא הפוך. מרקס ראה את עקבות הדם ביחס הזה, "ציביליזציות משאירות מדבריות מאחוריהן׳״. היום מגמת ההרס האקולוגי משתרעת על העולם כולו, והפתגם הקפיטליסטי ״הרס יצירתי״ נהפך ליצירתיות הרסנית המסכנת את האנושות והחיים עצמם.

(62)

״החלום שאדם יכול להפוך את עצמו לאלוהים דרך מרכוז האנרגיות שלו על הכיבוש של העולם החיצוני״, כתב לואיס ממפורד ב״התנאים של האדם״, ״הפך לחלום הריק מכולם: ריק ומרושע״. התוצאה היא סוג של ״כלכלה של קיצוניות״ בה המאפיינים הגרועים ביותר של ביולוגיה, כלכלה, טכנולוגיה, וסדר חברתי מרוכזים ביחד״. היום, מלחמות נלחמות בעיקר על ידי אמצעים טכנולוגיים, המצביעים על קיצוניות (extremism). בניגוד לכך, המשימה של לעשות שלום עם כדור הארץ היא לא רק שאלה של טכנולוגיה; היא שאלה של שינוי היחסים החברתיים והיא מצביעה לעבר קיימות והתפתחות משותפת.

 

מהפכה אקולוגית וחברתית

(63)

מה שמבדיל בין מהפכה אקולוגית אמיתית ומהפכה תעשייתית ירוקה זו בעיקר עצמאות חברתית. מהפכה תעשייתית ירוקה נתפסת, כמו שראינו, כניסיון כפוי ״מלמעלה״ לשינוי טכנולוגי, המובל על ידי אליטות המודרניזם האקולוגי, אבל בלי התקוממות פופולרית שתקרא תיגר על הנורמות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, והסביבתיות של החברה הקפיטליסטית. המטרה של אלה עם האינטרסים המיוחדים היא לרסן את השינוי החברתי ביחס לאתגר הסביבתי בתוך הגבולות של המערכת, אפילו אם זה מסכן את כדור הארץ כולו. כלומר, הגבלת מעורבות חברתית ישירה בשינוי הטכנולוגי, הגבלה שמותירה אותו בעיקר בידיים של הטכנוקרטים. 

(64)

בניגוד לכך, מהפכה אקולוגית אמיתית המסוגלת להפוך את היחס בין דרך הייצור והאקולוגיה, תהיה מקושרת למהפכה חברתית, לא רק תעשייתית, המגיעה מקהל רחב של אנשים. כמו כל המהפכות החברתיות, מהפכה כזו תשים בסימן שאלה את כל האספקטים של החברה עד לשורשיה. מהפכה כזו בהכרח תבנה מחדש את הכלכלה ככלכלה פוליטית, הנתונה למרד מעמדי והתערבות ציבורית, ויותר מזה, היא תהפוך אותה לכלכלה פוליטית אקולוגית. כמו שרוי מוריסון כתב ב״דמוקרטיה אקולוגית״, מהפכה אקו-חברתית היא: ״העלייה של כלכלה פוליטית חדשה, שתהיה מושרשת ב… כבוד לתלות ההדדית של התחום החברתי, הפוליטי, והכלכלי, והקשר של התחומים הללו לאקולוגיות החברתיות והטבעיות״.

(65)

זה בלתי אפשרי לספק תוכנית בנייה למהפכה חברתית ואקולוגית כזו. אך עדיין ישנם אלמנטים היסטוריים ועכשויים שיכולים לספק לנו תובנות עקרוניות. בספרו ״התנאים של האדם״ (1944),  ממפורד הגדיר חלק מהדרישות הקריטיות לשינויים אקולוגיים וחברתיים יהיו באופן הכרחי מושרשים במה שהוא קורא לו ״קומוניזם בסיסי״:

(66)

בזמן הדור האחרון היה מעבר עקבי מדרישות האינדיבידואל, המרוצה בעיקר מתעשיית המכונה כאירוע ביצירת רווח, לדרישות קולקטיביות המתבטאות במוצרים ושירותים המסופקים על ידי הקהילה לכל החברים בה. זה תהליך שקראתי לו במקום אחר קומוניזם בסיסי: הוא מיישם על הקהילה כולה את הסטנדרטים של משק הבית ומחלק הטבות לפי צורך, ולא לפי יכולת או תרומה תועלתנית. חינוך, בילוי, שירותי רפואה, היגיינה ציבורית, אומנות, התעצמו כולם בחשיבות בכל כלכלה לאומית: הם מייצגים צרכים קולקטיביים שלא יכולים להישאר במסגרת הפעולה האוטומטית – או הכישלון – של החוקים של היצע מסחרי וצריכה. שינוי כזה במטרות האנושיות של ייצור הוא הכרחי לשימוש המלא במשאבים טבעיים, טכנולוגיים, ומדעיים. 

(67)

ממפורד הצמיד את המושג של ״קומוניזם בסיסי״ למה שג׳ון סטיוארט מיל (בשלב שלו הוא קרא ״סוציאליסטי״) הציג כאתגר של ״מדינה נייחת״ (כלכלה ללא צמיחה). כלכלנים פוליטיים ליברליים קלאסיים, מריקרדו עד למיל, ראו את המדינה הנייחת כתוצאה בלתי נמנעת של האטה במשך הזמן של צבירת ההון, בעיקר בגלל חוסר בשטח ומשאבים. אבל בשביל מיל, זו לא הייתה טרגדיה. ״זה הכרחי לציין״, הוא כתב:

(68)

שהתנאים הנייחים של הון ואוכלוסיה לא משתמעת ממנה נייחות של התקדמות אנושית. יהיה מקום כמו תמיד לכל הסוגים של תרבות מנטלית וקדמה מוסרית וחברתית; כמו תמיד יהיה מקום לשפר את אומנות המחיה, ויהיה הרבה יותר סיכוי שאומנות המחיה תשתפר, כשהמוחות יפסיקו להיות עסוקים באומנות של לשרוד. אפילו אומנויות התעשיה יוכלו להתפתח בהצלחה, עם ההבדל היחיד, שבמקום לחפש את המטרה היחידה של הגדלת רווחים, העיסוק התעשייתי יפיק את התוצאות הלגיטימיות של הפחתת העבודה.

(69)

בפיתוח של הרעיון של ״קומוניזם בסיסי״ בתור המטרה של מהפכה אורגנית בחברה, ממפורד לקח בתור דוגמא את אדמיניסטרציית העבודה בתהליך (Works Progress Administration) בתקופת הNew Deal של רוזוולט, תוכנית העבודה הכי רדיקלית שאי פעם הייתה בארצות הברית, והקונספט הרחב יותר של יצירת הון שהתוכנית כללה. הוא כתב ״ארצות הברית יצרה פחות רווח בזמן הכלכלה הפורחת של שנות העשרים משהיא יצרה בזמן המשבר הכלכלי [של שנות השלושים], בזמן שתוכנית העבודה בתהליך ניקו את הסלאמס, שיקמו אדמות, שיקמו יערות, והציגו אמנות ודרמה לקהילות שהיו שקועות בעוני.״ בשביל ממפורד, כלכלה מאוזנת חברתית ואקולוגית לא תשים את הדגש על אגירת ממון אין סופית ובזבוז, אלא ״תתרגם את האנרגיה לפנאי ואת הפנאי לחיים״. 

(70)

כמו שממפורד הבחין, בהקדמה לגרסת 1973 של ״התנאים של בן האדם״, הגיע הזמן להתעלות על החלום המיושן של ״כלכלה מבוססת על עלייה שנתית של תוצר לאומי גולמי…  הנשמר רק דרך מלחמה או הכנות מוגברות למלחמה, אשר יספגו על ידי עודף מנופח שהכלכלה הקפיטליסטית מעולם לא למדה לחלק באופן שוויוני– או לחלק בלי להביא משבר כלכלי. בנוסף, פסאודו-יציבות על ידי ׳פיננסים, ביטוח, ומונופול תאגידים יכול לסכל מתודה חברתית יותר בת קיימא אשר יכולה להשיג איזון דינמי״. 

(71)

הכישלונות האקולוגיים של הקפיטליזם, ממפורד טוען, קשורים לכשלונות הכלכליים שלו. קשר זה נבנה על שלוש צורות של הרחבה (expansion): הרחבת שטח, הרחבת אוכלוסיה, והרחבת התעשייה. כל השלושה הסיגו את הגבולות שלהם בתור מרכיבים באסטרטגית יצירת ההון, ונפלו לסתירות אקולוגיות וכלכליות. בנוסף, הסגירה של חזיתות גלובליות והלחצים של גידול האוכלוסין על פני כדור הארץ הובילו לסוף הגל הגדול של קולוניזציה של שטחים והסביבה. ההמשך של הכלכלה הקפיטליסטית התעשייתית נעשתה אפשרית רק דרך כלכלת הבזבוז ובמחיר ישיר לחיים עצמם. ״פרק זמן של יציבות על כדור הארץ כולו״, הוא טען, ״עכשיו אפשרי״. בתחילת המאה הארבע עשרה, העולם נשלט על ידי ״עליית הקפיטליזם, המיליטריזם, סיינטיזם, ומיכון.״ עכשיו הוא היה צריך לפנות מקום לכוחות חברתיים ותרבותיים ששמו את החיים עצמם במרכז – או שהוא היה נופל לברבריות אקטיבית ופסיבית גרועה יותר מכל מה שהעולם ראה עד עכשיו. 

(72)

פתרון ל״משבר החיצוני״, בשביל ממפורד, דרש לבחון את ״המשבר הפנימי״ של החברה הקפיטליסטית: הניכור של האנושות. התשובה לכך הייתה הפיתוח של חברה המכוונת לעבר היצירה של ״האדם האורגני״, או מערכת של צמיחה אנושית בת קיימא. זה אומר יצירה של צורות חברתיות שייצגו את האפשרות לאיזון באופי האדם. במקום לקדם את התכונות הא-חברתיות של האנושות, הדגש הוא על היצירה של מאפיינים חברתיים וקולקטיביים. כל בן או בת אדם יהיו ״באינטראקציה דינמית עם כל חלק בסביבה שלו״. 

(73)

לסוציולוגיים סביבתיים מהפכנים התשובות ארוכות הטווח לבעיות של קיימות מערבות את הבנייה מחדש של החברה האנושית (וחברות של חברות), במטרה מודעת של הכלת היחס הדינמי וההדדי בין האנושות לטבע. מפרספקטיבה אקולוגית והומנית, הקונספט של נקודות קהילה, כמו שהרמן דיילי וג'ון קוב התעקשו ב״לטובת הכלל״, הוא סדר חברתי עם מאפיינים ״קהילתיים״ ברורים. המטרה היא דרך חיים בה אנשים הם לא אינדיבידואלים בודדים, אלא מזדהים עם וקשורים אחד לשני דרך יחסים של שכנות, חברות, תלות הדדית, ו״אנשים בקהילה״. זה כולל את ההשתתפות הקולקטיבית הרחבה בלקיחת החלטות. לכן זה דורש, ברמה המתפתחת ביותר, את מה שהקומוניסט הגדול פראנסווז לבוף קרא ״חברה של שווים״, מערכת של שוויון מהותי. חברה שהיא באופן אקטיבי קהילתית במובן הזה יכולה להתפתח רק מקשר חברתי חזק – בשורה אחת עם ״הקומוניזם הבסיסי״ של ממפורד והעיקרון המרקסיסטי של ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צורכו״ – קשר המביס את הסחר האינדיבידואליסטי הכלכלי. חברה בת קיימא מסוג זה דורשת את הפיתוח של תחושת שייכות למקום והרחבה של אתיקת הקהילה למה שאלדו לאופולד קרא ״אתיקת אדמה״, הכוללת את האקולוגיה הסובבת את הקהילה. קונספטואליזציה רחבה כזו של קהילה חברתית ואקולוגית היא באופן ברור מהפכנית בקונטקסט של החברה הקנאית-אינדיבידואליסטית של ימינו. 

 

המשולש הבסיסי של אקולוגיה

(74)

כמו שאני מסביר בספר זה, זה היה מארקס שראה באופן הברור ביותר איך הסתירות החומריות של הקפיטליזם – כלכליות ואקולוגיות – העולות מהדרך בה עבודה מאורגנת בחברה הקנאית-אינדיבידואליסטית. בהחלט, ״עבודה״, הוא הסביר, היא ״בראש ובראשונה תהליך בין אדם והטבע, דרך המעשים שלו, מתווך, מווסת ושולט במטבוליזם בין עצמו והטבע״. העיוות, ריחוק, וההרס האולטימטיבי של המטבוליזם הזה תחת הקפיטליזם יצר ״קרע״ במטבוליזם בין בני האדם והטבע, ״מטבוליזם שנקבע על ידי חוקי הטבע של החיים עצמם״. ניכור כזה של הטבע היה בלתי נפרד מהניכור של האנושות ומהפירוד החד בין עיר וכפר. בשביל מארקס סוציאליזם/קומוניזם הצביע לחברה של פועלים הקשורים זה לזה ״שמושלים במטבוליזם האנושי עם הטבע בדרך רציונלית… עם כמה שפחות בזבוז אנרגטי ובתנאים המתאימים ביותר לטבע האנושי״. 

(75)

הרעיון של הוגו צ׳אבס, ״המשולש הבסיסי של סוציאליזם״, שבו הוא השתמש כדי להסביר סוציאליזם חדש של המאה ה-21 בקונטקסט של המהפכה הבוליבריאנית בונצואלה, עוקב אחר הרעיון המארקסיאני של חברת פועלים קשורים. בשביל צ׳אבס המשולש הבסיסי של הסוציאליזם כולל: (1) בעלות חברתית; (2) ייצור חברתי המאורגן על ידי הפועלים; (3) מתן פתרונות לצרכים הקהילתיים. סוציאליזם מצריך את הפתרון של שלושת הבעיות הללו באופן סימולטני או שהוא יפסיק להיות בר קיימא. 

(76)

זה ברור שבבסיס של המשולש הבסיסי של הסוציאליזם, בשביל מארקס, היה מה שאפשר לקרוא לו המשולש הבסיסי של האקולוגיה (קשור באופן ספציפי לאקולוגיה אנושית) שנקבע על ידי חוקי הטבע של החיים עצמם: (1) שימוש חברתי, ללא בעלות, ובטבע; (2) הסדר רציונלי של המטבוליזם בין בני אדם והטבע על ידי הפועלים הקשורים זה לזה; (3) מתן פתרונות לצרכים קהילתיים – לא רק של ההווה אלא גם של דורות העתיד. ״אפילו החברה כולה, האומה, או כל החברות הקיימות ביחד,״ הוא כתב, ״לא מהוות בעלות על כדור הארץ. הם פשוט מהוות את המוטבות, והן חייבות להוריש אותו במצב יותר טוב לדורות הבאים כמו ראשי משק בית טובים.״ החזון המארקסיאני של העתיד, כמו שפול בורקט הציג, היה חזון של פיתוח אנושי בר קיימא, בו המשולשים הבסיסיים של הסוציאליזם והאקולוגיה מתאחדים והופכים לאחד. 

(77)

אם כלכלה קפיטליסטית היא באופן מושרש מכוונת לגדילה של רווח פרטי וצבירת הון, סוציאליזם הוא מההתחלה – גם אוטופי וגם מארקסיזם קלאסי– היה בראש ובראשונה מכוון לשליטה על הייצור על ידי הפועלים הקשורים זה לזה, לארגון רציונלי של ייצור כדי לספק את הצרכים החברתיים, וחלוקה שוויונית. הדגש הוא על ערך השימוש (לדוגמא צרכים קונקרטיים), ולא על הרחבה של ערך המסחר. ערכים של איכות וקהילתיות היו נראים כחלופה לרדיפת הבצע הממוסדת של ״היד הנעלמה״ של אדם סמית׳. למרות שהרחבת הייצור בהחלט הייתה חלק מאנליזה סוציאליסטית מוקדמת, היא תמיד לקחה מקום שני לשליטה בייצור על ידי הפועלים הקשורים והתפתחות אנושית. 

(78)

מבחינה זו, ברית המועצות – למרות שהייתה התוצאה של מהפכה סוציאליסטית וניתוק מהקפיטליזם– וסטתה באופן חד מהמטרות האופייניות של הסוציאליזם בכך שהיא שמה את הייצור למען ייצור בלבד כמטרה עיקרית של החברה, וכפתה סוג חדש של מערכת ניצול מעמדית שהתחילה בשנות ה-30. בדגש על גיוס כפוי של עבודה ומשאבים, סוג החברה הזה קידם את הנפילה של העבודה והסביבה, ולמעשה הכין את הקרקע לנפילת החברה כולה. למרות זאת, לכישלון של חברות סובייטיות היה את האפקט ארוך הטווח של החזרת הסוציאליזם לשורשים הקלאסיים שלו, ולחזון יותר שוויוני, רדיקלי, ואקולוגי. 

(79)

הדגש בתוך מארקסיזם קלאסי על פיתוח אנושי בר קיימא, ולא על הרחבה כלכלית לשם הרחבה בלבד, בתור המטרה של החברה איפשרה לכלכלן המארקסיסטי, כמו פול סוויזי, ללכת מעבר לכלכלנים האקולוגיים של ימינו וגם מעבר לטענות של רוב הסוציולוגיים האקולוגיים הרדיקלים. סוויזי טוען שמה שהיה נחוץ מבחינה אקולוגית היה "about-face" בתהליכים הכלכליים-אקולוגיים בכלכלות העשירות– כדי להפחית באופן כללי את טביעת הרגל הכלכלית על כדור הארץ וכדי ליצור מקום לכלכלות עניות יותר להמשיך את ההתפתחות הנצרכת שלהן. כמו שהוא אמר בכתבה שלו מ1989, ״קפיטליזם והסביבה״, ״מה שמחוץ הוא היפוך, לא רק האטה, של המגמות של המאות האחרונות״. ההיפוך הזה של מגמות קיימות יכול, הוא הציע, להיות מושג תוך כדי שיפור איכות החיים, בהתחשב בבזבוז, הניצול, והניכור המובנים לתוך הסדר החברתי הקיים. מהפכה אקולוגית אמיתית תהיה גם חברתית וגם תרבותית. היא תצטרך להוביל לשוויון בכל רמה של החברה הגלובלית ובו זמנית לארגן ייצור בצורה רציונלית לפי צורך אמיתי. 

(80)

כל זה מציע כי מהפכות חברתיות ואקולוגיות, אם הן נעשות עד לסיום ההגיוני שלהן, מהוות תנאי הכרחי ומספיק אחת לשניה. המטרה הסוציאליסטית להתעלות על הניכור האנושי היא בלתי אפשרית להשגה אלא אם כן היא נמצאת ביחד עם המטרה של התעלות על הניכור של הטבע. בצורה דומה, המטרה האקולוגית של התעלות על ניכור הטבע היא בלתי אפשרית להשגה בלי להתמודד עם הניכור החברתי. סוציאליזם הוא אקולוגי, אקולוגיה היא סוציאליסטית או שאף אחד מהם יכול להתקיים. 

(81)

הבנה עמוקה כזו של המהפכה החברתית ההכרחית חוזרת לשורשים הסוציאליסטיים האוטופיים של הסוציאליזם. אבל הקיום של חברות קיימות כיום שבו זמנית רוצות ליצור סוציאליזם למאה ה-21 וגם חברה אקולוגית חדשה, דוגמאות יכולות להמצא בפריפריה של העולם הקפיטליסטי– קובה, ונצואלה, בוליביה, אקוודור, קרלה בהודו, נפאל – כבר מראות לנו כי העולם האורגני נמצא במאבק מהפכני אמיתי לשחרור אקולוגי ואנושי. 

(82)

מהפכה אקולוגית אמיתית, ספר זה טוען, דורשת את סוף המטבוליזם ההרסני של הקפיטליזם, ומחבקת במקומו את המטבוליזם הקהילתי החדש הכולל את כל האנושות וכדור הארץ. היום, אני מאמין, אין חוכמה גדולה יותר, ואין צורך חשוב יותר. כמו שאוו מורלס, הנשיא הסוציאליסטי של בוליביה אמר ב28 בנובמבר 2008:

(83)

כל עוד אנחנו לא נחליף את המערכת הקפיטליסטית במערכת המבוססת על הדדיות, סולידריות, והרמוניה בין בני האדם והטבע, האמצעים שאנחנו נאמץ יהיו מקלים ויהיו מוגבלים ולא בטוחים. בשבילנו, מה שנכשל זה המודל של ״לחיות טוב יותר״ (living better), של פיתוח בלתי מוגבל, תעשייה ללא גבולות, מודרניות המפקחת את ההיסטוריה, של צבירה גוברת של הון על חשבון אחרים ועל חשבון הטבע. מהסיבה הזו אנחנו מקדמים את הרעיון של לחיות טוב (living well), בהרמוניות עם בני אדם אחרים ועם אמא אדמה. 

 

 

פרק 14, עמ' 265-277

תרגום: תומר שור

 

אקולוגיה והמעבר מקפיטליזם לסוציאליזם

 (1)

אחת הבעיות המורכבות ביותר של התיאוריה והפרקטיקה הסוציאליסטית היא בעיית המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. להוסיף על כך את שאלת האקולוגיה עלול להיראות כסיבוך מיותר. לעומת זאת, אטען כאן, בפרק החותם את הספר, כי היחס האנושי אל הטבע נמצא בליבו של המעבר אל הסוציאליזם. נקודת המבט האקולוגית היא נקודת מבט מכרעת להבנתנו את מגבלות הקפיטליזם, את הכישלונות של הניסיונות הסוציאליסטיים הקודמים, ואת המאבק הכולל להתפתחות אנושית שוויונית ובת-קיימא.

(2)

לטיעון שלי שלושה חלקים. ראשית, חיוני להבין את הקשר האינטימי בין המרקסיזם הקלאסי והניתוח האקולוגי. בניגוד לסברה הרווחת כי האקולוגיה היא אנומליה לסוציאליזם, האקולוגיה הייתה רכיב מכריע בפרויקט הסוציאליסטי עוד מראשיתו – וזאת על אף הליקויים בטיפול בנושא בידי חברות מן הסוג הסובייטי. שנית, המשבר האקולוגי הגלובלי שאנו עומדים בפניו מושרש עמוק בהגיון "ניכור העולם" של הצבר ההון – וזאת מראשיתו של הקפיטליזם כמערכת כלכלית. שלישית, המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם הוא מאבק למען פיתוח אנושי בר-קיימא שבמסגרתו חברות שנמצאות בשולי העולם הקפיטליסטי כבר מראות את הדרך.

מרקסיזם קלאסי ואקולוגיה

(3)

מחקרים שהתנהלו במשך שני העשורים האחרונים הראו כי במרקסיזם הקלאסי קיים מימד אקולוגי רב עוצמה. לפי מרקס, השינויים ביחס האנושי אל הארץ הם הנחת יסוד מהותית למעבר מפיאודליזם לקפיטליזם. בדיוק כך, הובנה גם הרגולציה התבונית של היחס המטבולי (חילוף-חומרים) אל הטבע כהנחת יסוד מהותית למעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. מרקס ואנגלס כתבו רבות על הבעיות האקולוגיות הנובעות מהקפיטליזם ומהחברה המעמדית בכלל, ועל הצורך להתגבר על בעיות אלה במסגרת הסוציאליזם. חיבוריהם כללו דיונים במשבר הקרקע של המאה התשע-עשרה, שהוביל את מרקס לפתח את התיאוריה על הקרע המטבולי בין הטבע ובין החברה. בניתוחו, שהתבסס על כתביו של הכימאי הגרמני לוסטוס וון-ליביג (Liebig), מרקס הצביע על כך שחומרים מזינים (חנקן, זרחן ואשלגן) הוצאו מן הקרקע ונשלחו מאות ואלפי מיילים אל הערים, שם הם זיהמו את המים והאוויר והזיקו לבריאותם הלקויה ממילא של העובדים. שבר זה במחזור חילוף-החומרים ההכרחי בין הטבע והחברה הוביל את מרקס לדרוש "שיקום" של הקיימות האקולוגית למען "הדורות הבאים", לא פחות.

(4)

בהתאם לכך, מרקס ואנגלס העלו את הבעיות האקולוגיות העיקריות של החברה האנושית: החלוקה בין עיר וכפר, דלדול קרקע, זיהום תעשייתי, התפתחות עירונית לקויה, הדרדרות בבריאותם של הפועלים והפיכתם לנכים, תזונה לקויה, רעלנים, גידור, עוני ובידוד כפרי, כריתת יערות, הצפות מעשי-ידי אדם, מִדְבוּר, מחסור במים, שינויי אקלים אזוריים, מצוי המשאבים הטבעיים (כולל פחם), שימור אנרגיה, אנטרופיה, הצורך למחזר את תוצרי הפסולת של התעשיה, החיבור ההדדי בין מינים וסביבתם, בעיות היסטוריות של עודף-אוכלוסיה, הסיבות לרעב, ושאלת השימוש הרציונלי במדע וטכנולוגיה.

(5)

תבונה אקולוגית זו נבעה מתפישה מטריאליסטית עמוקה של הטבע, תפישה שהייתה חלק מהותי מחזונו הבסיסי של מרקס. "לומר כי האדם חי מן הטבע", כתב, "פירושו כי הטבע הוא גופו של האדם, ועמו הוא חייב להישאר בתהליך חליפין מתמיד כדי שלא ימות. שחייו הגופניים והרוחניים של האדם תלויים בטבע – אין לכך משמעות אחרת אלא זאת, שהטבע תלוי בעצמו, שכן האדם הא חלק מן הטבע". לא רק שמרקס הכריז, בניגוד ישיר לקפיטליזם, כי לאף אחד אין בעלות על הארץ, הוא גם טען כי לאף אומה או עם אין בעלות כזו; הוא טען כי הארץ שייכת לדורות הבאים, וכי עלינו לדאוג ולטפל בה על פי העקרונות של כלכלת-בית מוצלחת.

(6)

מרקסיסטים מוקדמים אחרים הלכו בעקבותיו – אומנם לא באותה עקביות – בשילובם את הדאגות האקולוגיות בניתוחם, וביישומן של תפיסות מטריאליסטיות ודיאלקטיות של הטבע. וויליאם מוריס, אוגוסט בבל, קארל קאוטסקי, רוזה לוקסמבורג, וניקולאי בוכארין – כולם לקחו תובנות אקולוגיות ממרקס. ניסיונו המוקדם של הסוציאליסט האוקראיני סרגיי פודולינסקי לפתח "כלכלה אקולוגית" (ecological economics) שאב השראה ניכרת מהכתבים של מרקס ואנגלס. לנין הדגיש את חשיבות מיחזורם של חומרי הזנה בקרקע, ותמך הן בשימור הטבע (conservation) והן בניסויים חלוציים באקולוגיה קהילתית (חקר היחס בין אוכלוסיות בסביבה טבעית מוגדרת). דבר זה הוביל , בברית המועצות של שנות ה-20 וה-30, לפיתוח של אחת התפיסות המתקדמות ביותר באותה תקופה של אקולוגיה אנרגטית או דינמיקה תזונתית (הבסיס לניתוח מערכות אקולוגיות מודרניות). אותו בסיס מדעי-מהפכני הוביל לתיאוריה של ו.י.ורנדסקי על הביוספרה, לתיאוריה של א.י.אופרין על מקור החיים ולגילויו של נ.י.ווילוב את הריכוזיים העולמיים של גרמופלזמה (המקור הגנטי של צמחי היבול העולמיים). בשנות ה-30 במערב, ובפרט בבריטניה, מדענים מובילים שהושפעו מן המרקסיזם – כדוגמת ג'.ב.ס. הלדן, ג'.ד.ברנל, היימן לוי, לנסלוט הוגבן, וג'וזף נידהם – פרצו את הדרך בחקר הדיאלקטיקה של הטבע. אפשר לטעון כי ראשיתו של מדע האקולוגיה נמצא כמעט לחלוטין בעבודותיהם של הוגים שמאליים (סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים ואנרכיסטים).

(7)

כמובן שלא ניתן לראות את כל הדמויות המובילות או את כל הפיתוחים במסורת הסוציאליסטית כאקולוגיים. המרקסיזם הסובייטי נכנע לתפישה קיצונית של יעילות – התפישה שאפיינה את ראשית המודרניות במאה העשרים באופן כללי – דבר שהוביל לגרסה של הרס-טבע (ecocide). עם עליית המערכת הסטאלינסטית, רוב הפיתוחים האקולוגיים החלוציים נמחקו, וחלק מהמרקסיסטים מוכווני-האקולוגיה, דוגמת בוכארין ו-ווילוב, נרצחו. במקביל, מתוך השלילה הקיצונית של הפוזיטיביזם, צמחה עוינות עמוקה למדעי הטבע – עוינות שהובילה לזניחה של הניסיונות לתיאורתיזציה של דיאלקטיקת הטבע במרקסיזם המערבי, ולהחלשה משמעותית של החיבור שלו לאקולוגיה – אם כי השאלה של השליטה בטבע הועלתה על ידי אסכולת פרנקפורט כחלק מהביקורת שלה על המדע. אם בימינו שבנו להבין את הסוציאליזם והאקולוגיה כקשורים זה בזה מבחינה דיאלקטית – דבר זה נובע מהאבולוציה של הסתירות האקולוגיות בקפיטליזם ומהפיתוח של הביקורת-העצמית הסוציאליסטית.

 

קפיטליזם והניכור מן העולם

(8)

הסוד להבנת היחס של הקפיטליזם אל הסביבה הוא בבחינת ההתחלה ההיסטורית שלו – המעבר מהפיאודליזם אל הקפיטליזם. תהליך מסובך לאין שיעור זה, שהתרחש על פי מאות שנים – קצרה היריעה מלתארו כאן. אני אתמקד במספר גורמים. הבורגנות, שעלתה מבין החרכים של הכלכלה הפיאודלית – כפי שמרמז שמה, נקודת מוצאה כמעמד הייתה במרכזים עירוניים וסחר בסחורות. מה שהיה הכרחי, איפוא, על מנת שהחברה הבורגנית תעלה למרכז הבמה כמערכת כלכלית, היה המעבר המהפכני מאופן הייצור הפיאודלי, והחלפתו ביחסי ייצור קפיטליסטיים. כיוון שהפיאודליזם היה בעיקר מערכת חקלאית, משמעותו של מעבר זה היה טרנספורמציה של היחסים החקלאים – כלומר, היחס של הפועלים אל האדמה עצמה, בחזקת אמצעי ייצור.

(9)

לפיכך, עבור פיתוחו נדרש הקפיטליזם ליחס חדש אל הטבע – כזה שקטע את החיבור הישיר בין עבודה לבין אמצעי הייצור (הקרקע) – לצד פירוק כל הזכויות שהיו נהוגות עד אז ביחס לנחלת-הכלל (commons). המיקום הקלאסי של המהפכה התעשייתית היה בריטניה, היכן שתנועת הגידור נישלה את העובדים מאדמתם בין המאות ה-15 וה-18. תחת הקולוניאליזם והאימפריאליזם, טרנספורמציה אכזרית אף יותר התרחשה בשוליים ובאזורים החיצוניים של הכלכלה העולמית הקפיטליסטית. שם, כל היחסים היצרניים אל הטבע שקדמו לקפיטליזם נקרעו לגזרים תחת מה שמרקס קרא לו ה"הכחדה, שיעבוד וקבורה במכרות של האוכלוסייה הילידית" – הנישול האלים ביותר בכל ההיסטוריה האנושית.

(10)

התוצאה היתה פרולטריזציה (הפיכה לפרולטריון) במרכזה של המערכת, כשהמוני עובדים נזרקו מעבודתם ועברו לערים. שם פגש אותם הון שנצבר באמצעות שוד מאורגן, שהוליד את מה שמרקס קרא לו "התעשייה המודרנית". במקביל, צורות שונות של שעבוד ומה שאנו מכנים כיום עבודה לא יציבה (precarious work) הושתו על הפריפריה הגלובלית, היכן שהשעתוק החברתי תמיד היה משני לחמדנות של הניצול האימפריאליסטי. עודפי הייצור שחולצו באלימות מהפריפריה הזינו את התיעוש במרכזה של התעשייה העולמית.

(11)

מה שאפשר למערכת חדשה זו לעבוד היה ההצבר הבלתי פוסק של הון, במעגל אחד אחרי משנהו, כשכל שלב חדש של הצבר מתחיל במקום בו הקודם לו הסתיים. התוצר של התהליך הזה היה בני אנוש מפולגים יותר ויותר ומנוכרים יותר ויותר, יחד עם חילוף חומרים הרסני יותר ברמה הגלובלית בין האנושות והטבע. כפי שהבחין ג'וזף נידהאם, ה"כיבוש של הטבע" תחת הקפיטליזם הפך ל"הכיבוש של האדם"; ה"כלים הטכנולוגיים שבהם השתמשו בשעבוד הטבע" ייצרו "טרנזפורמציה איכותית (qualitative) במכניזם של השעבוד החברתי".

(12)

אין ספק שדיאלקטיקה זו של שעבוד והרס יוצאת כעת משליטה בקנה מידה עולמי. מבחינה כלכלית, שיעור האי-שוויון הכולל בין מדינות המרכז והפריפריה של המערכת הגלובלית נמצא בעלייה, יחד עם ההתעצמות של אי-השוויון המעמדי בליבה של כל מדינה קפיטליסטית גופא. מבחינה אקולוגית, תהליך זה של התחממות גלובלית משנה את האקלים העולמי ואת המערכות תומכות-החיים של כדור הארץ כולו.

(13)

בהתמודדות עם בעיה סביבתית זו, שימושי לפנות למושג "ניכור העולם", שטבעה חנה ארנדט לפני חמישים שנה בספרה המצב אנושי. עבור ארנדט, "ניכור העולם" החל עם "הניכור מן הארץ" בתקופתם של קולומבוס, גלילאו ולותר. גלילאו כיוון את הטלסקופ שלו אל עבר השמיים, ובכך הפך את בני האדם ליצורים של הקוסמוס, לא עוד יצורים ארציים גרידא. המדע הושלט על עקרונות קוסמיים על מנת למצוא את "הנקודה הארכימדית" באמצעותה יוכל להזיז את העולם, איך במחיר של ניכור עולם בלתי ניתן לשיעור. בני האדם חדלו מלהבין את העולם באופן מידי, באמצעות הקלט של חמשת החושים שלהם. האחדות המקורית של היחס האנושי אל העולם, כפי שהודגמה בעיר המדינה (polis) היוונית, אבדה.

(14)

ארנדט ציינה כי מרקס היה מודע מאוד לניכור העולם הנ"ל בכתביו המוקדמים, בהצביעו על כך שהעולם " מְפוּגָל" (denatured, שהתכונות הטבעיות שבו נעקרו) ממש כשם שכל העצמים הטבעיים הפכו לקניין פרטי ולצורת הסחורה האוניברסלית. כפי שמרקס תיאר, ההצבר הראשוני או הפרימיטיבי – הניכור של בני האדם מהקרקע – הפך לביטוי המהותי של ניכור העולם. עם זאת, לשיטתה של ארנדט, מרקס בחר להדגיש את הניכור העצמי האנושי שבסיסו בעבודה, ולא את ניכור העולם. בניגוד ישיר אליו, היא הסיקה כי "ניכור העולם הוא סימן ההיכר של העת המודרנית, ולא הניכור העצמי, כפי שחשב מרקס".

(15)

"התהליך של הצבר ההון כפי שאנו מכירים אותו", המשיכה ארנדט להבחין, תלוי בהרחבת ניכור העולם. זה "אפשרי רק במידה ומקריבים את העולם ואת העולמיות עצמה של האדם". תהליך זה של הצבר ההון בעת המודרנית "הגדיל בצורה משמעותית את כח ההרס האנושי", כך ש"אנו מסוגלים להרוס את כל החיים האורגניים על פני כדור הארץ, ולא מן הנמנע שיום אחד נוכל להרוס אפילו את כדור הארץ עצמו". ואכן, "תחת התנאים המודרניים", היא מסבירה, "לא ההרס אלא השימור הוא זה שמבשר על חורבן, כיוון שהעמידות של האובייקטים המשומרים היא המכשול העיקרי העומד בפני תהליך הרווח – תהליך שהעלייה העקבית במהירותו היא העקביות היחידה שנשארת היכן שהוא קונה לו אחיזה".

(16)

לארנדט לא היתה תשובה מוחלטת לבעיות החמורות שהיא העלתה. חרף החיבור בין ניכור העולם למערכת ההרס השוכנת בלבו של תהליך הצבר ההון, היא קישרה את ניכור העולם לפיתוחם של המדע, הטכנולוגיה והמודרניות, ולא למערכת הקפיטליסטית כשלעצמה. ניכור העולם לתפישתה היה הניצחון של 'האדם היוצר והחיה העמלה' (homo faber and animal laborans). לפי השקפה טראגית זו, קוראיה התבקשו להעלות בעיני רוחם את עיר המדינה היוונית האבודה, ולא את החברה החדשה המבוסס על שחזור חילוף החומרים של האדם עם הטבע ברמת התפתחות גבוהה – אליה שאף מרקס. בסופו של דבר, עבור ארנדט, ניכור העולם היה טרגדיה יוונית בקנה מידה עולמי.

(17)

אין ספק כי בימינו ניתן לחזות בביטויים המוחשיים של ניכור העולם הזה בכל מקום. הנתונים המדעיים העדכניים ביותר מצביעים על כך שפליטת הפחמן הדו-חמצני הגלובלית כתוצאה מדלקי מאובנים חוותה "האצה משמעותית… בתחילת שנות ה-2000", כשרמות הגידול מגיעות לרמות "גבוהות מכל התרחישים המחמירים שפיתחה הועדה הבין-ממשלתית לשינויי אקלים בסוף שנות ה-90'". יתרה מזאת, הריכוז החציוני של פחמן דו-חמצני באטמוספרה עלה בקצב מהיר יותר ויותר עם כל עשור שחולף. ההאצה המהירה ביותר בפליטה היתה במספר מדינות מתפתחות כדוגמת סין, אבל אין אזור בעולם שכרגע מבצע דה-קרבוניזציה של מאגרי האנרגיה שלו. כל המערכות האקולוגיות בעולם נמצאות בנסיגה, מחסורי מים נהיים נפוצים יותר ויותר, ומשאבי אנרגיה נתונים להשפעתם של מונופולים גלובליים, האוכפים את סמכותם באמצעות מלחמות.

(18)

ניתן לגלות את "טביעת האצבע האנושית בהתחממות הגלובלית בעשרה אספקטים שונים על פני כדור הארץ: טמפרטורות פני השטח, לחות, אדי מים מעל האוקיאנוסים, לחץ ברומטרי, כמות המשקעים הכוללת, שריפות-פרא, שינויים במיני צמחים וחיות, מי נגר, טמפרטורות באטמוספרה העליונה, ותכולת החום באוקיאנוסים". המחיר שאנו עלולים לשלם אם לא נשנה את מסלולנו באופן קיצוני הוא רגרסיה בלתי ניתנת-לתפישה של הציוויליזציה ושל החיים עצמם: הכלכלה והאקולוגיה של ההרס יגיעו סוף כל סוף לגבולם.

 

סוציאליזם ופיתוח אנושי בר-קיימא

(19)

כיצד נעמוד באתגר הזה – האתגר הגדול ביותר שאי פעם ניצב בפני הציוויליזציה האנושית? תשובה כנה לשאלה האקולוגית, כזו המתעלה מעל ההבנה הטראגית של ארנדט את ניכור העולם, דורשת מאיתנו תפישה מהפכנית של פיתוח אנושי בר-קיימא – כזו העונה הן לניכור האנושי (הניכור מן העבודה) והן לניכור העולם (הניכור מן הטבע). היה זה ארנסטו "צ'ה" גווארה שטען בספרו "האדם והסוציאליזם בקובה" כי הסוגיה הקריטית ביותר בבניית הסוציאליזם לא היו שאלת הפיתוח הכללי אלא הפיתוח האנושי. עלינו להרחיב תפישה זו על ידי כך שנכיר, בדומה למרקס, בכך שהשאלה האמיתית היא זו העוסקת בפיתוח אנושי בר-קיימא, והמתייחסת בצורה ישירה לחילוף החומרים של האדם עם הטבע בדמות עבודת אדם.

(20)

לעתים קרובות מדי, הניסיונות לעבור לסוציאליזם בוצעו בצורה מכנית, כהרחבה גרידא של אמצעי הייצור, ולא עסקו בשאלת הפיתוח של היחסים החברתיים והצרכים האנושיים. במערכת שצמחה בברית המועצות, הכלי ההכרחי שהוא תוכנן היה מוכוון בצורה מוטעית לטובת ייצור לשם הייצור בלבד, מבלי להתייחס לצרכים אנושיים אותנטיים – מה שהוביל בסופו של דבר לעלייתו של מבנה מעמדי חדש. חלוקת העבודה המפורטת, שהופיעה לראשונה בקפיטליזם, נשמרה תחת מערכת זו ואף הורחבה למען פרודוקטיביות גבוהה יותר. בחברה מסוג זה, כפי שביקר צ'ה, "התקופה של בניית הסוציאליזם… מאופיינת בהכחדת היחיד לטובת המדינה".

(21)

האופי המהפכני של הסוציאליזם באמריקה הלטינית בימינו שואב את כוחו מההכרה החריפה בשיעורים השליליים (כמו גם כמה חיוביים) של החוויה הסובייטית – באופן חלקי דרך הבנת הבעייה שהעלה צ'ה: הצורך לפתח אנושית סוציאליסטית. יתרה מכך, לחזון הבוליברי המוצהר של צ'אבס יש שורשים משל עצמו, הנמצאים במסורות סוציאליסטיות קדם-מרקסיניות. לפיכך, היה זה סימון רודריגז, מורהו של סימון בוליבר, שכתב ב-1847: "מטרתה היחידה  שלחלוקת העבודה בייצור סחורות היא להתאכזר לכוח העבודה. אם על מנת לייצר מספרי ציפורניים מצוינות וזולות עלינו להוריד את העובדים לדרגת מכונות – ייטב לנו אילו היינו גוזרים את ציפורנינו באמצעות השיניים". ואכן, העיקרון שאנו מערכים ביותר ביחס לבוליבר הוא ההתעקשות הבלתי מתפשרת על כך ששוויון הוא החוק העליון.

(22)

אותה מחויבות לפיתוח שוויוני ואוניברסלי של האנושות היה מהותי למרקס. עבורו, על האבולוציה של חברה מבוססת על יצרנים מאוגדים להיות מזוהה עם התעלות חיובית מעל הניכור האנושי. המטרה צריכה להיות פיתוח אנושי רב-צדדי. כשם ש"ההיסטוריה אינה דבר מלבד הטרנספורמציה המתמשכת של הטבע האנושי", כך "הטיפוח של חמשת החושים הוא עבודתה של כל ההיסטוריה שקדמה לנו". הסוציאליזם, לפיכך, מופיע כ"שחרור המוחלט של החושים", של היכולות החושיות של האנושות, ושל פיתוחם רחב ההיקף. "הקומוניזם, כנטורליזם מפותח לחלוטין," כתב מרקס, "הוא הומניזם, וכהומניזם מפותח לחלוטין הוא נטורליזם".

(23)

הניגוד בין חזון מהפכני, הומניסטי-נטורליסטי זה לבין המציאות העכשווית של ניצול מכני לא יכול להיות חריף יותר. אנו מוצאים את עצמנו בתקופה של פיתוח אימפריאליסטי שיש לו את הפוטנציאל להיות ההרסני ביותר בהיסטוריה. ישנן שתי דרכים בהם החיים על פני הכדור כפי שאנו מכירים אותם יכולים להיות מושמדים –  או באופן ספונטני בשואה גרעינית, או בתהליך של דורות באמצעות שינויי אקלים ובהתגשמויות אחרות של הרס הסביבה. הנשק הגרעיני ממשיך להיות נפוץ באקלים של חוסר ביטחון גלובלי – חוסר ביטחון המקודם על ידי המעצמה הגדולה בעולם. ברגע זה מתחוללת במזרח-התיכון מלחמה על שליטה גיאו-פוליטית במאגרי הנפט העולמיים, בזמן שפליטות פחמן משמני מאובנים וצורות אחרות של ייצור תעשייתי מייצרות התחממות גלובלית. עתידם של השמנים הביולוגיים, שכיום מוצגים לנו כאלטרנטיבה למחסורי הנפט הממשמשים ובאים, הוא רק להחריף את הרעב העולמי. משאבי המים עוברים מונופוליזציה בידי תאגידיים גלובליים. צרכים אנושיים נדחים בכל מקום בעולם: בצורה של מחסור קיצוני עבור מרבית אוכלוסיית העולם מחד גיסא, או, במדינות העשירות יותר, בצורה של ניכור-עצמי אינטנסיבי – כזה הפורץ את גבולות הייצור אל מחוזות של צריכה מנוהלת, ההופכת לתלות מוחלטת בשכר עבודה מנכר, מאידך גיסא. יותר ויותר, אנו רואים חיים שמתבזים בערבוביה של רצונות מלאכותיים המנותקים מצרכים אנושיים אותנטיים.

(24)

כל האמור לעיל משפיע על האופן בו אנו חושבים על המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. הסוציאליזם תמיד נתפש כמערכת חברתית שמטרתה להפוך את יחסי הניצול הקפיטליסטיים, ולהיפטר מאינספור החוליים החברתיים שצמחו מאותם יחסי ניצול. דבר זה מצריך את ביטולו של הקניין הפרטי על אמצעי הייצור, דרגה גבוהה של שוויון בכל הדברים, החלפתם של כוחות השוק העיוורים בתכנון מרכזי המבוצע על ידי יצרנים מאוגדים בהתאם לצרכים אנושיים אותנטיים, והכחדתה במידת האפשר של החלוקה הנצלנית בין עיר וכפר, בין עבודה מנטאלית ועבודת כפיים, חלוקה גזעית, וחלוקה מגדרית. ועדיין, שורשי הבעיה של הסוציאליזם עמוקים בהרבה מכך. המעבר לסוציאליזם יהיה אפשרי רק באמצעות שימוש בפרקטיקה מהפכנית – כזו המחוללת מהפכה בבני האדם עצמם. הדרך היחידה להגשים מטרה זו היא על ידי שינוי של חילוף החומרים בין האדם לטבע – יחד עם שינוי ביחסים החברתיים – שינוי המתעלה על הניכור מן הטבע והאנושיות. מרקס, בדומה לאנגלס, אהב לצטט את מימרתו המפורסמת של טרנס: "שום דבר אנושי לא זר לי". כעת, ברור מאי פעם כי עלינו להעמיק ציטוט זה, ולהרחיבו: שום דבר על פני כדור הארץ לא זר לי.

(25)

סביבתנים מן הזרם-המרכזי שואפים לפתור בעיות אקולוגיות באמצעות שלוש אסטרטגיות מכאניות: (1) 'כדורים' טכנולוגיים (2) הרחבת השוק כך שיכלול את כל האספקטים של הטבע ו-(3) יצירת 'איים' של שימור בעולם שבו הטבע נהרס ומנוצל בקנה מידה גלובלי. בניגוד לכך, מיעוט של אקולוגים הגיעו להבנה כי עלינו לשנות את היחסים החברתיים הבסיסיים שלנו. חלק מהאקולוגים הטובים והמסורים ביותר, בחפשם מודלים מוחשיים של שינוי, החלו להתמקד במדינות (או האזורים) שהן גם אקולוגיות וגם סוציאליסטיות (במובן שהן מסתמכות במידה ניכרת על תכנון חברתי ולא על כוחות השוק) בנטייתן. לפיכך, חלק מן הסביבתנים המסורים ביותר, כדוגמת ביל מקיבן מחבר הספר 'סוף הטבע' ,הציבו את קובה, קורטיבה ופורטו אלגרה בברזיל, וקרלה בהודו במרכז הבמה כחלוצות של מעבר אקולוגי. לאחרונה, ונצואלה החלה להשתמש ברווחי הנפט שלהם כי לשנות את החברה בכיוון של התפתחות אנושית בת-קיימא, ובכך הניחו את היסודות ל"יירוק" (greening) של הייצור. למרות שישנן סתירות במה שנקרא "פטרו-סוציאליזם" (סוציאליזם-נפט) של ונצואלה, העובדה כי רווחים שמקורם בנפט מוקדשים לטרנזפורמציה אותנטית של החברה במקום ל"קללת הנפט" הופכת את ונצואלה לייחודית.

(26)

כמובן, ישנן גם תנועות סביבתיות עוצמתיות במרכזה של המערכת אליהן אנו יכולים לפנות בחפשנו מקורות השראה. אך במנותק מתנועות סוציאליסטיות חזקות ומסיטואציה מהפכנית, הן מוגבלות על ידי הצורך (המדומיין או המוחשי) להתאים את עצמן למערכת ההצבר השלטת – ובכך הן פוגעות במאבק האקולוגי. לפיכך, אסטרטגיות ותנועות מהפכניות ביחסן לאקולוגיה ולחברה שהינן כוחות היסטוריים-ברמה-עולמית נמצאות בעיקר בפריפריה הגלובלית, בחוליות החלשות ובנקודות הפרוצות של המערכת הקפיטליסטית.

(27)

ביכולתי להצביע רק על מעט אספקטים של תהליך רדיקלי זה של שינוי חברתי, כפי שהם באים לידי בידוי בדרום הגלובלי. בקובה, היעד של פיתוח אנושי שצ'ה הטיף לו לובש צורה חדשה, דרך מה שמכונה על פי רוב ה"יירוק של קובה". דבר זה ניכר בהפצעתו של הניסוי המהפכני ביותר באגרו-כלכלה על פני הכדור, ובשינויים הקשורים לו בבריאות, במדע ובחינוך. כפי שמקיבן מציין, "הקובנים יצרו את המודל העובד הגדול בעולם של חקלאות כמעט-בת-קיימא (semisustainable agriculture), כזו המתבססת הרבה פחות משאר העולם על נפט, על כימיקלים, על שילוח של כמויות גדולות של אוכל הלוך ושוב… בקובה ישנן אלפי גנים אורבניים (organopónicos) – יותר ממאתיים באזור הוואנה בלבד". ואכן, לפי דו"ח הכוכב החי של הקרן העולמית לשימור חיות הבר, קובה היא היחידה בעולם שהגיעה לדרגת פיתוח אנושי גבוהה – מדד פיתוח אנושי גדול מ-0.8 – בזמן שיש לה טביעת רגל אקולוגית נמוכה מהממוצע העולמי.

(28)

שינוי אקולוגי זה מוצא את שורשיו במהפכה הקובנית, ולא, כפי שנהוג לומר, פשוט בתגובה ל'תקופה המיוחדת' שבעקבות נפילת ברית המועצות. כבר בשנות ה-70', קרלוס רפאל רודריגז, אחד המייסדים של האקולוגיה הקובנית, טען בזכות – כפי שהצביע האקולוג ריצ'רד לווינס – "פיתוח אינטגרלי, המניח את היסודות לפיתוח הרמוני של הכלכלה והיחסים עם הטבע". דבר זה הוביל לפריחתה ההדרגתית של המחשבה האקולוגית בקובה של שנות ה-80'. ה'תקופה המיוחדת', מסביר לווינס, פשוט אפשרה ל"אקולוגים של אמונה" – שהגיחו כתוצאה מהפיתוח הפנימי של המדע והחברה הקובניים – לגייס את ה"אקולוגים של הכרח", ובכך הפכו הרבה מהם לאקולוגים של אמונה.

(29)

ונצואלה תחת צ'אבס לא רק שקידמה יחסים חברתיים מהפכניים עם צמיחתם של המעגלים הבוליבריים, מועצות הקהילה, והשליטה המוגברת של העובדים על המפעלים – אלא שהיא גם הציגה מספר יוזמות מהותיות ביחס למה שאישטוון מזרוס קרא לו "חשבונאות זמן סוציאליסטית" בייצור ובחליפין של טובין. תחת ה'אלטרנטיבה הבוליברית עבור האמריקות' (Bolivarian Alternative for the Americas (ALBA)) הדגש הוא על חליפין קהילתי –חליפין של עשייה ולא חליפין של ערכים. במקום לאפשר לשוק לבסס את סדרי העדיפויות של הכלכלה כולה, תכנון מרכזי מחלק את המשאבים והיכולות לאלו שזקוקים להם ביותר ולמרבית האוכלוסייה. היעד כאן הוא לענות על הדרישות האינדיווידואליות והקולקטיביות הדחופות ביותר עבור החברה, המתייחסות תחילה לצרכים פיסיולוגיים, ובכך להעלות בצורה ישירה את שאלת היחס של האדם אל הטבע. זהו התנאי המקדים ההכרחי ביותר ליצירה של חברה בת-קיימא. באזורי הכפר נעשים ניסיונות ראשוניים ל"יירק" את החקלאות הוונצואלית.

(30)

בבוליביה, עלייתו של גל סוציאליסטי הלוקח בחשבון את צרכיהם של הילידים הנאבקים עבור שליטה במשאבים בסיסיים כגון מים ופחמימנים, מציעה אפשרות מעורר תקוה לגבי סוג נוסף של פיתוח. אבו מוראלס, נשיאה הסוציאליסט של בוליביה, הוכיח עצמו כאחד המגינים הרהוטים ביותר של הסביבה העולמית וזכויות ילידים. הערים קורטיבה ופורטו אלגרה בברזיל מצביעות על אפשרויות ניהול רדיקליות בהרבה של תחבורה ומרחבים אורבניים. קורטיבה, במילותיו של מקיבן, "מהווה דוגמא עבור הערים המשתרעות והמתנוונות של העולם הראשון כשם שהיא מהווה דוגמא עבור הערים הצפופים והמתפתחות של העולם השלישי". קרלה בהודו לימדה אותנו כי בהינתן תכנון סוציאליסטי אותנטי, גם המדינות או האזורים העניים ביותר יכולים להגיע להישגים אדירים בתחומי החינוך, הבריאות, והתנאים הסביבתיים הבסיסיים. בקרלה, מבחין מקיבן, "השמאל פצח בסדרה של 'יוזמות דמוקרטיות חדשות' – יוזמות שהן הקרובות ביותר בעולם להתגלמות אמיתית של פיתוח בר-קיימא".

(31)

כרגע, דוגמאות אלה הן רק איים של תקווה. הן מהוות ניסוים חדשים ושבריריים ביחסים חברתיים ובחילוף החומרים של האדם עם הטבע. הן עדיין נתונות למלחמה מעמדית ואימפריאלית הנכפית מלמעלה, בידי מערכת גדולה יותר. כדור הארץ, ככלל, נשאר לפות באחיזתו האיתנה של הקפיטל ושל ניכור העולם שהוא מביא עמו. אנחנו יכולים לראות מניפסטציות של הקרע המטבולי בכל מקום אליו נביט – מניפסטציות שכעת מתרחבות לרמת הביוספרה.

(32)

מה שנובע מכך זה שיש סיכוי נמוך למהפכה שהאקולוגיה העלמית כה זקוקה לה, אלא אם כן נתחיל לראות ניסיונות דומים לאלה – ניסיונות לחולל מהפכה ביחסים החברתיים במאבק למען חברה צודקת ובר-קיימא, המתחילים להופיע בפריפריה – גם בתנועות עבור מהפכה אקולוגית וחברתית בעולם הקפיטליסטי המתקדם. רק דרך שינוי מהותי במרכזה של המערכת – היכן שנובעים הלחצים העיקריים על הכוכב – ישנה אפשרות אמיתית להימנע מהרס אקולוגי מוחלט.

(33)

קריאות לממשל אובאמה להעביר גרין ניו דיל משקפות ציבור בוחרים המעוניין בשינוי אקולוגי רחב-היקף. שינוי מיוחל זה, לעומת זאת, יוכל להיות ממומש בצורה משמעותית רק במידה בה יהיה מרד רציני, הנובע מלמטה, בתמיכה בשינוי חברתי ואקולוגי – מרד המצביע מעבר לגבולותיה של המערכת הנוכחית.

(34)

עבור חלק מהאנשים, חזון זה של של טרנספורמציה אקולוגית מרחיקת-לכת עלול להיראות כמו יעד בלתי-אפשרי. ואף על פי כן, חשוב להכיר בכך שכיום ישנה גם אקולוגיה, בנוסף לכלכלה הפוליטית של השינוי המהפכני. הופעתו בימי חיינו של פיתוח אנושי בר-קיימא, במספר 'איים' קטנים בפריפריה הגלובלית, עשוי לסמל את תחילתו של מרד עולמי כנגד ניכור העולם מחד גיסא, והניכור העצמי מאידך גיסא. למרד זה, אם יהיה עקבי, יוכל להיות רק יעד אחד: יצירתה של חברה של יצרנים מאוגדים, אשר מווסתים באופן רציונאלי את יחס חילוף החומרים שלהם עם הטבע – ועושים זאת לא רק בהתאם לצרכיהם שלהם אלא גם אלה של הדורות הבאים, ושל החיים ככלל. בימינו, המעבר לסוציאליזם והמעבר לחברה אקולוגית – אחד הם.