דומה כי לאחר שנים של מאמץ בינלאומי, דאעש עומד בפני תבוסה בעיראק ובסוריה. הניסיון הג'יהדיסטי לכונן מעין-מדינה, חליפות אסלאמית בשטחים שנתפסו, קורס. דאעש מאבד את שליטתו בשטחים נרחבים, את מקורות המימון הכלכלי לפעולותיו ואת מעוזיו בערים הגדולות. ערים אלה בזז, הרס ובאוכלוסייתן התעלל והשתמש כבמגן אנושי. לוחמי דאעש, ביניהם מתנדבים רבים מרחבי העולם, מתפזרים ומחפשים מסתור. תופעת הטרור כשלעצמה אמנם אינה נעלמת ואפילו מפתחת גרורות, אך מבחינה ארגונית, מתקשה דאעש לשלוט בשטח ובאוכלוסייה.

תהליכי מיליציפיקציה (Militiafication)

במדינה יציבה, דמוקרטית או לא-דמוקרטית, יש בדרך כלל צבא אחד הסר למרות השלטון, או המחזיק בשלטון בעצמו. ריבוי כוחות מזוינים שאינם כפופים לשלטון מרכזי מבשר את התערערות המדינה, או שהוא תוצאה של התפוררותה. הכוחות החמושים כפופים לגופים פוליטיים שונים במדינה או מחוצה לה: מפלגות, עדות, שבטים, תנועות דתיות או מדינות ותנועות זרות. תופעה זו היא לרוב תוצאה ממרידות, ממהפכות או ממפלה במלחמה. מיליציות הופיעו בעיראק אחרי הפלישה האמריקאית ב-2003; בסוריה – עם המרד ב-2011; וכן בלוב, בתימן ובמדינות נוספות באפריקה. שיקום עיראק וסוריה מותנה בין היתר בחיסול המיליציות הפוליטיות החמושות.

מדינות הקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב שכבשו את עיראק, ניהלוו מדיניות דה-בעת'יזציה: כוחות הכיבוש הוציאו את הבעת' אל מחוץ לחוק, פיטרו את רוב בעלי התפקידים במערכות האדמיניסטרטיביות של המוסדות המדינתיים ופירקו עד היסוד את הצבא שמנה כחצי מיליון חיילים.

במקביל החלו כוחות הקואליציה בבניית מדינה מחדש. הם ניסחו חוקה חדשה (2005) ופעלו ליצור מערכת מפלגות חדשה, לקיים בחירות ולייצר בסיס לגיטימציה חדש לשלטונם ולכלכלת השוק.

חברות פרטיות נשכרו במטרה לבנות לעיראק צבא חדש , וגם הייצוא הביטחוני האמריקאי "גויס" למערכה. תוך זמן קצר פרצה התקוממות עממית עזה והכיבוש האמריקאי הפך רצחני יותר ויותר. ההתנגדות לכיבוש לא נמצאה תחת הנהגה פוליטית מאוחדת, אלא נשענה על הפסיפס החברתי-דתי-עדתי-שבטי המורכב של עיראק: דרום ערבי-שיעי, מרכז ערבי-סוני, צפון כורדי-סוני ומיעוטים נוספים.

 

 

מדינות בתוך מדינות

בקלחת פוליטית זו צמחו תנועות התנגדות רבות, בדרך כלל על בסיס מקומי. השליט שהמליכו האמריקאים, נורי אלמליכי, היה שיעי. אך על אף שהשיעים הערבים הם העדה הגדולה ביותר בעיראק, ממשל נורי אלמליכי לא הצליח להפסיק את ההתקוממות העממית בעיראק. ב-2011 החליטה ארצות הברית לסגת מעיראק.

הדומיננטיות השיעית גרמה להתקוממות סונית, ששימשה מכנה משותף לתומכי סדאם חוסיין ולתומכי הארגונים הסלפיים, שהכריזו ב-2014 על הקמת החליפות בעיראק ובסוריה. מכאן שתהליכי הדה-בעת'יזציה הניחו את הבסיס להופעת דאעש. הצבא שהקימה ארצות הברית התפורר מול דאעש, ולהצלת המדינה העיראקית נרתמו מיליציות שיעיות וכורדיות. מצב זה של מרד-גורר-מרד הגביר את קצב יצירת המיליציות, והעצים את שלטונן.

כאשר הממשלה אינה מתפקדת, ארגונים אחרים מספקים את צרכי הקיום על פי עקרונות חלוקתיים אחרים. באזורי הקרבות, קיבלו על עצמם ארגוני ההתקוממות המזוינים, קרי המיליציות, את הצורך בהסדרת הביטחון ואספקת הסחורות והשירותים לאזרחים. הצטרפות למיליציות מקנה שייכות וביטחון אישי, הכנסה במצב אבטלה כללי, מזון, דלק, דיור, טיפול רפואי, סעד, רישיונות, תעודות וחופש תנועה יחסי.

ארגונים ממשלתיים יכולים להפוך בעצמם מיליציות. באמצעות מיליציות הפועלות בחסותו, ובאמצעות טובות הנאה המחולקות דרכן,  מגייס המשטר תמיכה עממית. מיליציות יכולות לפעול גם בחסות אנשי עסקים המממנים שכירי חרב. בהיעדר אכיפת חוק, קורה שמיליציות הן זרוע ארוכה של ארגוני פשע. מיליציות עשויות להיות דרך לגיוס כוח  אדם עבור הצבא. מיליציות קמות על בסיס ארגונים פוליטיים, דתיים, עדתיים או שבטיים. מיליציות מתארגנות גם במימון מדינות זרות המחפשות דרכים לקדם את האינטרסים שלהן ולהשפיע מעבר לגבולותיהן. הן מגייסות אזרחים מקומיים או זרים, מאמנות אותם ומחמשות אותם ושולחות אותם להילחם למענן.

בתקופות מלחמה, הישרדות אינה מושתתת על נאמנות למדינה או למערכת החוק, אלא על השתייכות למקור סדר מקומי קונקרטי. תהליכי מיליציפיקציה משמעם שליטת מליציות בחיי האזרחים: מונופוליזציה של הכלכלה ושל הכוח, גביית מיסים, קנסות ודמי חסות ויחסי פטרונות.

מיליציפיקציה בסוריה

גם בסוריה קמו מיליציות רבות כתוצאה מהמרידה ב-2011. בסוריה פועלות כיום מאות מיליציות. כדי להכיר את כולן ולהבין את שורשיהן ואת שרשור התפלגויותיהן והתמזגויותיהן, נחוצה מומחיות מיוחדת. בסוריה, יותר מאשר בעיראק, כוחות רבים נתמכים בידי מדינות זרות. המשטר בסוריה לא קרס, אך הוא נחלש ואיבד את שליטתו בחלקים ניכרים מהטריטוריה כתוצאה מהתקוממות פנימית ומהתערבות חיצונית. כוחות זרים בעלי עניין הקימו ומימנו מיליציות במטרה להילחם בשלטון הסורי.

בשלב הראשון, גייס השלטון בקרב תומכי הבעת' הסורי מתנדבים שעזרו לכוחות הביטחון בדיכוי מפגינים סורים. ליחידות מתנדבים אלה הדביקו מתנגדי משטר אסד את הכינוי "רוחות הרפאים" ("שביחה") –  על שם כנופיות שהקימו כמה מבני משפחת אסד בשנות ה-80.

ב-2012 ייעצו אנשי משמרות המהפכה האיראניות למשטר הסורי כיצד לבנות כוחות עממיים לשבירת ההתנגדות  לשלטון,  וזאת  על-פי  המודל של הבסיג' (הגיוס העממי) האיראני. המשטר הסורי, בשיתוף משמרות המהפכה האיראניות, אימן בלבנון ובאיראן עשרות אלפי מתנדבים שפעלו בכוחות עזר לשירותי הביטחון הסוריים. במשך כשבע שנות לחימה, איבד הצבא הסורי חלק ניכר  מכוח  האדם  שלו.  חלק  נפגע,  חלק  ערק, וחלק בחר להצטרף למיליציות אחרות מטעמים פוליטיים, עדתיים או כלכליים. בהמשך, נעזר המשטר הסורי בשכירים שגייס למענו המשטר האיראני (בעיקר פליטים אפגנים ופקיסטנים שמצאו מקלט באיראן) ובארגון חיזבאללה. הסעודים והטורקים תמכו, מצדם, במיליציות שלחמו נגד משטר אסד. גורמים מערביים, לרבות ארצות הברית, תמכו במיליציות הכורדיות.

שיקום המדינה

גם בעיראק וגם בסוריה נעשים מאמצים מצד המשטר לפקח על המיליציות ולהשיב אותן אל מתחת לכנפי השליטה שלו. בשנה שעברה הקים צבא סוריה שני גייסות מיוחדים כדי לשלב בתוך המסגרת הצבאית את המיליציות הרבות. אלה שיצטרפו לגייסות החדשים יזוכו מאשמת עריקות ויקבלו משכורת.

לא ברור אם המיליציות ימשיכו להתקיים ככאלה, או שלוחמיהן יעברו אינטגרציה וייכללו בסופו של דבר בצבא המדינה באופן אישי. עד כה לא זוכה התכנית בהצלחה מרובה. טובות ההנאה במיליציות גבוהות יותר והסיכון פחות.

בעיראק, למשל, קבע הפרלמנט כי קואליציית המיליציות של כוחות ההתגייסות העממית (האשד אלשעבי) שלחמו נגד דאעש ייכללו בצבא. למיליציות שיעיות אלה, שרובן סרות למרות משמרות המהפכה האיראניות, הובטחו משכורת ומקום במחנות הצבא העיראקי.

ייתכן שבעיראק נראה גם מסלול השתלבות נוסף למיליציות, וחלקן יהפכו  מפלגות פוליטיות  לגיטימיות.  ואולם,   מפלגות פוליטיות שיש להן זרוע   צבאית אינן   ערובה   ליציבות  במדינה. לכורדים  בעיראק יש  צבא  המונה כ-200,000 חיילים וחיילות. אלא שגם צבא זה מפולג לשני צבאות שונים תחת פיקודם של שני מנהיגים פוליטיים שונים.

קיום מיליציות מזוינות מחליש את יציבות המדינה ומערער את סמכות הממשלה. קיומן של מפלגות בעלות זרוע צבאית מאפשר למאבקים פוליטיים להתדרדר בקלות למרחץ דמים (ראו מלחמת האזרחים בלבנון). בשל המבנה העדתי המורכב של סוריה ועיראק, אפשר להניח כי המיליציות בארצות אלה רחוקות מלהיעלם.

הניצחון על דעאש הושג אמנם, אך לא ברור כיצד יתגברו עיראק וסוריה על הביזור וישקמו את אחדותן המדינתית.

אבישי ארליך