המימון הממשלתי לנפש ברשויות המקומיות בעיירות הפיתוח נמוך במאות שקלים מהמימון הממשלתי המועבר להתנחלויות — כך עולה מדו"ח שפרסם היום (חמישי) מרכז אדוה. הדו"ח — שחובר על ידי שלמה סבירסקי ונוגה דגן בוזגלו, ומנסה לכמת את העלות הכלכלית לחברה הישראלית של 50 שנות כיבוש — קובע כי הפערים הבולטים ביותר הם בהיקף "ההשתתפות המיועדת": השתתפות ממשלתית בתקציב הרשויות המקומיות, שמטרתה מימון השירותים הממלכתיים הניתנים לתושבים דרך הרשות, ובראשם שירותי חינוך ורווחה.
לפי הדו"ח, ב–1991 סכום ההשתתפות המיועדת לנפש בהתנחלויות היה 1,811 שקל לנפש, בעיירות הפיתוח 1,542 שקל לנפש וביישובים הערביים — 741 שקל לנפש. נכון ל–2015, הסכום שמוענק להתנחלויות זינק ל–2,482 שקל לנפש והסכום שניתן לעיירות הפיתוח עלה ל–1,990 שקל לנפש בלבד.
הדו"ח מתייחס גם לתהליך ההתחרדות שעבר על מפעל ההתנחלויות בין 1991 ל–2015. בזמן שאוכלוסיית ההתנחלויות החרדיות גדלה בפרק זמן זה פי שלושה, אוכלוסיית ההתנחלויות שאינן חרדיות גדלה פי 1.6 בלבד. כתוצאה מהתהליך, נפתחו פערים בתקציב לנפש בין ההתנחלויות שאינן חרדיות להתנחלויות החרדיות. בהתנחלויות שאינן חרדיות, התקציב המיועד לנפש היה 2,953 שקל לנפש ב–2015 — בעוד בהתנחלויות החרדיות התקציב הוא 1,415 שקל לנפש בלבד.
הדו"ח בחן גם את התב"ר — התקציב הבלתי־רגיל, שמיועד למימון עלויות פיתוח כמו סלילת כבישים. ההשקעות הממשלתיות בפיתוח השטחים התבטאו במישור זה: בהתנחלויות שאינן חרדיות הוצאו על תב"ר 2,432 שקל לנפש ב–2015; בערים המשתייכות לפורום ה–15 — 1,736 שקל לנפש; בהתנחלויות החרדיות — 1,704 שקל לנפש; בעיירות הפיתוח — 1,432 שקל לנפש; וביישובים הערביים 908 שקל לנפש בלבד.
לדברי מחברי הדו"ח "ישראלים רבים מתייחסים לכיבוש ולהתנגדות הפלסטינית כאל סיפור ביטחוני או מדיני שהוא חיצוני לסיפור הכלכלי–חברתי. זוהי טעות: 'תחזוקת הכיבוש' היא עסק יקר ביותר, הפוגע בצמיחה הכלכלית, ביכולותיה של המדינה להשקיע בפיתוח הפריפריה ובהעלאת רמת החיים של כלל הישראלים. הכיבוש פוגע ביציבות הכלכלית של המשק ויוצר תוואי צמיחה שהוא לעתים קופצני ביותר, הצמיחה נבלמת בעיקר בעתות עימותים אלימים ממושכים כדוגמת שתי האינתיפאדות ומבצע 'צוק איתן'". ועוד: "הפגיעה הישירה ביותר, היא המחיר הצבאי: התוספות הרבות לתקציב הביטחון בגין כל פעילות מבצעית. בשנים 1988- 2015 עמדו התוספות הללו על כ-55.6 מיליארד ₪. זאת בנוסף לתקציב הביטחון השוטף, שגם הוא מממן בין השאר את הפעילות השוטפת בשטחים. היבט אחר של הגידול בהוצאה הביטחונית הוא הפניית חלק ניכר ממשאבי המשרד לביטחון פנים לתחזוקת הכיבוש".
מהדו"ח עולה כי האי שוויון בישראל גדל מאוד בשלושת העשורים האחרונים והוא כיום מן הגבוהים בעולם הקפיטליסטי המערבי. "מדיניות ניאו–ליברלית אומצה כבר ב-1985, אך צעדים קיצוניים במיוחד ננקטו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שלוותה במשבר כלכלי מן הממושכים בתולדות המדינה. העיקריים שבהם: מדיניות של צנע תקציבי שהביאה לצמצום ההוצאה הציבורית בכלל וההוצאה על שירותים חברתיים בפרט; הפחתות מיסים על יחידים וחברות מהם נהנתה בעיקר השכבה המבוססת בישראל; קיצוצים מרחיקי לכת בקצבאות הביטוח הלאומי שהגדילו את שיעור העניים ופגעו גם במעמד הביניים. סביר להניח כי ללא תחושת החירום שיצרה אותה אינתיפאדה לא היו צעדים קיצוניים כל כך ננקטים כלל, או שהיו ננקטים באופן מרוכך והדרגתי יותר. זו הדוגמא המובהקת ביותר לקשר בין ניאו–ליברליזם בתוך גבולות הקו הירוק ובין שליטה צבאית מתמשכת בעבר השני של הקו".
כמו כן, קובעים המחברים ש"הסכסוך המתמשך פוגע במיוחד באזרחיה הערבים של המדינה, שמשתרכים מאחורי האוכלוסייה היהודית בכל היבט של פיתוח כלכלי ורמת חיים. הסכסוך מקשה על פיזור עננת ה'נאמנות' למדינה ועל אימוץ מדיניות קרקעות נדיבה יותר. ללא מדיניות קרקעות נדיבה קשה לקדם פיתוח כלכלי של ממש – למשל, באמצעות הקמת אזורי תעשייה כדוגמת אלה הקיימים בעיירות הפיתוח ובהתנחלויות".
"התשובה לשאלה מדוע כה גדול האי שוויון בישראל וכה גדול הפער בין 'אומת הסטארט–אפ' לשאר ישראל טמונה ביכולתם של שני המאונים העליונים, הכלכלי והפוליטי, לעצב את סדר היום הציבורי ולמנוע מהלכים שיש בהם כדי לצמצם את אי השוויון ולהכיל את כלל אוכלוסיית ישראל ולפחות את מרביתה בגבולותיה של 'אומת הסטארט–אפ'", נאמר.
לעיון בדו"ח המלא (92 עמודים, בעברית):
http://adva.org/wp-content/uploads/2017break/05/Price_of_Occupation.pd
