חרף רצונן של המעצמות להתערב בנעשה באזור, ועל אף השליטים המסרבים לכל שינוי –  המפגינים טרם אמרו את המילה האחרונה

הטלטלה הפוליטית והחברתית במזרח התיכון ממשיכה במלוא עוזה. הפגנות ההמונים בשבוע שעבר בכיכר תחריר, שבלב קהיר, ובערים נוספות, מיקדו את תשומת הלב במצרים.  אך מדי יום נרשם, כמעט בכל מדינה שבין מרוקו לעיראק, אירוע פוליטי העשוי להשפיע עמוקות. עבור הממסד הישראלי, על הפוליטיקאים, הגנרלים ומומחי המודיעין שלו, מדובר ב"חורף ערבי". המושג "האביב הערבי", הלקוח מההיסטוריה האירופאית – "אביב העמים" של 1848 – מאיים עליהם.

כרזה של הקומוניסטים בתוניסיה

בתחילת 1848, פרסמו קרל מרקס ופרידריך אנגלס את "מניפסט המפלגה הקומוניסטית". מספר שבועות לאחר מכן, התקומם העם הצרפתי נגד המלוכה, והקים רפובליקה. כך החל ברחבי אירופה "אביב העמים" – גל מהפכני, חברתי ופוליטי, שחצה במהרה גבולות, תרבויות ושפות. חרף מאבקם האמיץ של העובדים ושל הכוחות הדמוקרטיים, האביב הסתיים במפלה, וכעבור 18 חודשים שבו המשטרים הרודניים לשלוט ברחבי אירופה. את מאבקי "אביב העמים" באירופה, שהיו לעיתים עקובים מדם, הובילו העובדים, בייחוד העניים שביניהם.    אנשי רוח רבים נטשו את המאבק, כאשר חשו שהטלטלה היא כה עזה עד שהיא מסכנת את יסודות המשטר הקפיטליסטי דאז. יחד עם זאת, ל"אביב העמים" האירופאי הישגים לא מבוטלים: ביטול צורות העסקה הדומות לעבדות; חיזוק ארגוני העובדים והתודעה המהפכנית; והחלשת הבסיס החברתי-פוליטי של האליטות השליטות.

ה"אביב הערבי" טרם הסתיים. לא ניתן, נכון לעכשיו, לערוך ניתוח מלא של טלטלת ההווה המשתנה רק על יסוד לקחי העבר. אבל ניתן להצביע על כמה מגמות. המגמה החשובה מכולן – ההמונים טרם אמרו את המילה האחרונה: התפטרות נשיא תימן הפרו-אמריקאי, עלי עבדאללה סאלח, בעקבות המחאה; ההפגנות בירדן בסוף השבוע; החרמת הבחירות לפרלמנט במרוקו, שנערכו תחת השגחת המלך מוחמד השישי; והמשך המערכה למען חירויות דמוקרטיות, תוך הגנת העצמאות הלאומית, בסוריה.

אותם גורמים, המנסים לשמר את המצב ששרר בטרם פרוץ המחאות ההמוניות, לומדים בדרך הקשה, שהפוליטיקה הערבית הייתה לפוליטיקה של המונים. תם העידן, בו אב מוריש את השלטון לבנו; תם העידן, בו הפוליטיקה היא מונופול של האליטות המקורבות והניזונות מהארמון, יהא זה ארמון המלך או הנשיא. יחד עם זאת, החפצים לעצור את המערכה למען דמוקרטיה אמיתית וצדק חברתית, מנסים כל תחבולה, ואף מוכנים ללבוש את בגדי "המהפכנים", ברצונם לשמר את המצב הקיים. לימינם מתייצבות מעצמות המערב, בייחוד ארה"ב, הרוצות לשוב ולתפוס את מקומן בזירה האזורית.

הממסד הישראלי, הקשור בטבורו לארה"ב ולמדיניותה באזור, מבין היטב, שככל שהמאבק לדמוקרטיה ולצדק חברתי באזור מתקדם, כך השפעתו של האימפריאליזם הולכת ונחלשת, וגם השפעתו שלו.

במערכה זו, ישנם כוחות הממלאים אותו תפקיד שמילאו אנשי הרוח האירופאים במחצית המאה ה-19, בזמן "אביב העמים". הם מוכנים ללוות את המהפכה, אך חוששים עד מאוד מהעמקתה לעבר שינוי דמוקרטי וחברתי מן היסוד. בין כוחות אלה נמנים זרמי האסלאם הפוליטי השונים, העוינים עד מאוד את מאבק המנוצלים לשחרור אמיתי. שוב ושוב, כוחות אלה מוכנים לכרות בריתות עם אויבי העבר, מול נחשול המאה. דוגמא לכך ראינו בשבוע שעבר במצרים. "האחים המוסלמים", שנוכחו לדעת שאין הם יכולים לנווט את המחאה ההמונית ולמנף אותה לצרכיהם, החליטו לנטוש את כיכר תחריר, ולהימנע מלהפגין נגד הגנרל טנטאווי.

כך היה גם בלוב, שם הכריזה הממשלה החדשה, בגיבוי צבאות נאט"ו הצמאים לנפט, על השריעה (הדין הדתי האסלאמי) כמקור הסמכות החוקתי, ועל החזרת הפוליגמיה. ואילו בתוניסיה, הזהירו הקומוניסטים לפני מספר ימים את המפלגה האסלאמית השלטת, ש"העם התוניסאי לא התקומם, כדי להשיב את המדינה והחברה מאות שנים אחורנית. העם התוניסאי התקומם, כדי לשים קץ לרודנות ולהשליט סדר חדש של שוויון, דמוקרטיה וצדק חברתי".

(פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")