מה הופך את מעמד העובדים לסובייקט מהפכני? לא מדובר באיזושהי מיסטיקה הגליאנית, בדבר היותם של העובדים "המעמד האוניברסאלי", או בגלגול כלשהו של רעיון "הרוח המוחלטת" של הגל. גם אין מדובר במיקומו הפיזי של מעמד העובדים – העובדה כי הוא ממוקם באופן אסטרטגי "עם היד על השאלטר", וביכולתו לעצור את גלגלי התעשייה מלסוב.

הפגנת ה-1 במאי בלאהור, בירת פקיסטן (צילום: הומניטה)

אין ספק, כי הסברים אלה אינם משכנעים. עם זאת, יש אחרים שמציגים הסברים מוצלחים יותר לגבי מהותו המהפכנית של מעמד העובדים, הגם שחלקם טוענים כי זמנו של המעמד הזה חלף ועבר. לדוגמא: יש הטוענים כי בעבר, ההון ריכז את העובדים, איפשר להם לשתף פעולה, להתאגד ולהיאבק; ואילו כיום, ההון דווקא מפזר את העובדים, ומשסה אותם אלה באלה, בצורה המונעת מאבק משותף. לשיטתם, בעבר לפועלים לא היה דבר להפסיד זולת כבליהם, אולם כיום – הם נטמעו בתוך השיטה הקפיטליסטית, והפכו לאסירים של תרבות הצריכה ולקורבנותיה.

אלה הטוענים כי מעמד העובדים חדל מלהיות סובייקט מהפכני, משום שהקפיטליזם שינה את פניו של מעמד זה, מוכיחים בכך כי הם לא מבינים את האל"ף-בי"ת של המרקסיזם. מעמד העובדים הופך עצמו לסובייקט מהפכני באמצעות המאבקים שהוא מנהל, אשר במהלכם הוא משנה עצמו. זו הייתה העמדה בה החזיק קרל מרקס, אותה כינה "פרקסיס מהפכני", לפיה מאבקי העובדים תורמים לא רק לשינוי הנסיבות בהן הם מתקיימים, אלא גם מחוללים שינוי במעמד עצמו.

אולם מדוע בכלל יוצאים העובדים למאבקים? כבר מרקס הבין שמאבקים על שכר, לכשעצמם, אינם אקט מהפכני. אולם לסרב לקחת בהם חלק, הוא טען, יהפוך את העובדים ל-"אפאתיים, חסרי מחשבה, בחזקת מכשירי ייצור בלבד, פחות-או-יותר". בהיעדר מאבקים, אמר מרקס, יהפכו העובדים ל-"המון שבור לב, חלש אופי, מותש ובלתי-מתנגד". מאבקים הם סוג של תהליך ייצור: הם מייצרים סוג חדש של עובד, עובד שמייצר-מחדש את עצמו כמישהו בעל יכולת הולכת וגוברת, שביטחונו העצמי מתגבר, שכושר הארגון שלו משתפר. אולם תכונה זו אינה מוגבלת רק למאבקים על תנאי שכר. כל מאבק שמנהלים האנשים, שבו הם חותרים לצדק חברתי, שבו הם מבינים את הפוטנציאל הטמון באחדותם – מחשל אותם.

כל המאבקים הללו, מביאים למסלול התנגשות עם ההון. מדוע? משום שההון הוא המחסום העומד בינינו לבין התפתחותנו כבני אדם. זאת מפני שההון לוכד ואוגר את כל פירותיה של התרבות האנושית, בבעלותו נמצאים כל תוצרי העבודה החברתית, הפיזית והרוחנית. ההון הופך את המוצרים שאנו מייצרים, ואת המוצרים שייצרו העובדים שקדמו לנו, לכלי נשק המופנים נגדנו, וזאת למען מטרה אחת ויחידה, והיא – הגדלת רווחיו.

אם ברצוננו להתפתח כבני אדם, אם ברצוננו לממש את הפוטנציאל הטמון בנו, עלינו להיאבק נגד ההון. בעשותנו זאת, אנחנו, מעמד האנשים העובדים, מכוננים עצמנו כסובייקט מהפכני.

אבל מי אנחנו? מיהו מעמד העובדים הזה, שהוא הסובייקט המהפכני? זו שאלה שאת התשובה עליה אי אפשר למצוא בספר "הקפיטל" של מרקס, שהרי הוא לא עוסק במעמד העובדים, כי אם באופיו של ההון. מהספר הזה ניתן ללמוד על מעמד העובדים רק בעקיפין, בחזקת מי שההון פועל נגדו.

לכן, התשובה לשאלה מהותית זו, אודות טבעו ש מעמד העובדים בן-זמננו, לא תימצא בשום ספר. עלינו לפתח את התשובות בעצמנו. עלינו לשאול: מיהם הכוחות המתנגשים עם ההון כיום? מיהם האנשים המופרדים מאמצעי הייצור, והשורדים באמצעות מקח מול ההון? אין ספק, כי אין מדובר רק באלו המוכרים את כוח עבודתם להון, כי אם גם באלו שאין ביכולתם למכור את כוח עבודתם להון. כלומר, מדובר לא רק במנוצלים, אלא גם במודרים. עוד אין ספק, שמעמד העובדים כולל גם את המובטלים, את אלו הנמצאים בשולי כלכלת השוק, את אלה הנאלצים לשרוד בדרכים שונות, באופן לא-פורמלי. אומנם, הגדרה זו אינה מתאימה לדימוי הסטריאוטיפי המקובל של עובד, בתור פועל תעשייה, אולם דימוי זה תמיד היה שגוי.

לכן, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות הבנה אופיו ההטרוגני של מעמד העובדים. כפי שכבר מרקס ידע לומר, ההבדלים הפנימיים בתוך שורות מעמד העובדים הם שמאפשרים להון להמשיך לשלוט. אולם, ציין מרקס, באמצעות המאבק – העובדים מתגברים על הבדלים אלה, ומחשלים את אחדותם.

ביכולתנו לחשל אחדות זו, אם נזכור כי "ההתפתחות החופשית של כל יחיד, היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל". עד כה, ההון ניצח במערכה הרעיונית, משום שהוא שכנע את רוב הציבור כי אין כל חלופה. אלו הממעיטים בהיותו של מעמד העובדים סובייקט מהפכני – רק מחזקים מגמה שלילית זו. אולם ביכולתנו לנצח במערכה הרעיונית, אם נדגיש, כפי שהציע מרקס, את הצורך להיאבק למען התפתחותם העצמית של העובדים. פנייה זו תהפוך אותם לציבור מלוכד יותר ומהפכני יותר, ציבור שהופך לנושא בשורה. יש לנו עולם ומלואו לזכות בו – העולם אותו אנו בונים מדי יום ביומו.

מייקל לייבוביץ'

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2012 של כתב העת "מונת'לי רוויו",

התרגום פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"