ממשלת הימין בבעיה, ויחד עמה שני העמים, שהפכו בני ערובה של קברניטי המדינה. מה שההל כ-"מבצע מוגבל", התפתח ל-"מערכה", וכעבור 50 ימים לחימה ויותר מ-2,000 הרוגים, רובם פלסטינים, מוגדר עתה בפי כל "מלחמה". שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, רמטכ"ל לשעבר, נפגש עם נבחרי ציבור מהדרום, ואמר להם כי המלחמה "תימשך יותר או פחות", וקרא להם "לחשוק שפתיים". כמה ציני היה לשמוע מפיו דברים כאלה ביום בו נהרג ילד בן 4, דניאל טרגרמן, מקיבוץ נחל עוז, מירי פצצת מרגמה.

אך האמירה המתמיהה ביותר של יעלון לגבי המתקפה הרצחנית על עזה, אותה הוא מנהל, הייתה: "אנחנו צריכים לראות שאנחנו מתמרנים את זה להסדר מדיני". הגשש החיוור, באחד ממערכוניו, לא יכול היה להגדיר את המצב בצורה טובה יותר. זו ממשלה המקריבה את חייהם של פלסטינים ושל ישראלים והמתמרנת ל-"הסדר מדיני" (ולאו חס וחלילה "הסכם שלום") שכל תכליתו לשמור על הסטטוס-קוו של כובש ונכבש. אומנם, ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע בנאומו (20.8) שישנו "אופק מדיני", אך כידוע, ככל שמתקרבים לאופק – כך הוא מתרחק.

השאלה הנפוצה בימים אלה בציבור היא: האם קיימת מטרה למערכה הצבאית הממושכת? התשובה תלויה במשיב. שר-שר ודעותיו. אביגדור ליברמן, שר החוץ שרק אמש היה "מתון", הפך עורו בין לילה לכובש וכותש, וקרא לכבוש את עזה עד "שהחמאס יניף דגל לבן וייכנע ללא תנאי". ואילו ציפי לבני, שרת המשפטים שוחרת השלום, הפכה נץ טורף. המצביא הידוע יאיר לפיד מלמד מעל המרקע את תורת האסטרטגיה הצבאית. ובנט… הוא בנט.

אך מעבר להבדלי הגישות ולחילוקי הדעות בקבינט, שבאו לידי ביטוי במלאו חריפותם באותו נאום של נתניהו, ישנה תמימות דעים בסיסית בין כל מרכיבי הקואליציה – ללא יוצא דופן: מה שהיה הוא מה שיהיה. במילים אחרות, ממשלת הימין מנהלת מלחמה קולוניאלית כדי לשמור את שליטת ישראל בשטחים הכבושים, באופן ישיר כמו בגדה או באופן עקיף כמו ברצועת עזה. זה עקב אכילס של כל ממשלות ישראל: ממלחמה קולוניאלית אחת לשנייה – כוחה אינה עולה. יתר על כך, המלחמות אשר מסתיימות ברובן בניצחון צבאי ובמפלה מדינית צורבת, גורמות לשחיקה פוליטית ניכרת של המפלגות הציוניות שבממשלה (ללא הבדל מי מפלגת השלטון באותו רגע), עד שנוצר משבר ונערכות בחירות מוקדמות. סביר מאוד שזו תהיה גם התוצאה הפוליטית של "מלחמת שלום הכיבוש" הנוכחית: נפילת ממשלת נתניהו ועריכת בחירות חדשות כבר בשנה הקרובה. אבל כל ממשלה חדשה שתקום ותתמיד בהמשך הכיבוש, ההרג, ההתנחלות, והאפליה – נידונה גם היא לנהל מלחמה קולוניאלית נוספת, אשר תכרה לה עצמה בור.

אמירה צה"לית נפוצה טוענת כי "מה שלא הולך בכוח – הולך ביותר כוח". זו שפתו של צה"ל ברצועת עזה כעת. המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) סבורה אחרת. מדיניות המתקיימת ממלחמה למלחמה, והמושתתת על הפעלת כוח בלתי מרוסן, לא תביא שלום וביטחון לעם בישראל, ובטח שלא לשאר עמי האזור.

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"