כשנתניהו הכריז על הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אל מחוץ לחוק, לפני שלושה חודשים, היה ברור כי המטרה הבאה תהיה בל"ד. אומנם, קשה היה לחזות כי המדרון כל כך חלקלק והגלישה כה מהירה, אך היה ברור שהימין הקיצוני הפך את בל"ד וחבריה לסדין אדום, וכי הקונצנזוס ישראלי מתיישר עם גישה זו. על הכוונת מטרה מרחיקת לכת יותר – לנצל את שעת הכושר כדי לאיין בכלל את ייצוג הערבים בכנסת בעזרת הקואליציה הכי ימנית שאפשר והאופוזיציה הנגררת ברובה. לכן, מקדם ראש הממשלה את 'חוק 90 הח"כים' – גרסה פרלמנטרית לתכנית ריאליטי, לפיה רוב מיוחס של ח"כים יוכל להשעות מהמשכן נציגי ציבור שאינם מוצאים חן בעיניים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו סייר בקטע גבול ואמר כי "אנחנו רוצים להגן הווילה. בסביבה שבה שאנחנו גרים אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני חיות הטרף". השאלה היא באיזה צד של הגדר ישנן חיות טרף? (צילום: לע"מ)
העליהום הצדקני שקדם להצעת החוק, אותו הובילו נתניהו ובנט, ואליהם הצטרפו גם קסניה סבטלובה ואילן גילאון (!) ורבים אחרים, צץ בעקבות מפגשם של ראשי בל"ד עם משפחות פלסטיניות ממזרח ירושלים, שגופות בניהם שביצעו פיגועים מוחזקות בידי ישראל. נציגי בל"ד לא הספיקו להסביר את דרישתם ההומניטרית הבסיסית וכבר שטף את התקשורת גל חרון צדקני, מרושע ומתלהם. מעבר לשקרים הגסים לגבי אותו מפגש (שאת פרטיהם חשף רועי צ'יקי ארד במאמר ב"הארץ", 12.2), גל ההסתה וההיסטריה המתוזמרת הזה הוביל לכרסום נוסף במרחב הדמוקרטי בישראל. הפעם זה מהלך של נתניהו עצמו, המבקש להעניק לרוב סמכות לקבוע את גבולות הייצוג הדמוקרטי של המיעוט, או במילים אחרות – להכפיף את חברי הכנסת מהאופוזיציה לאינטרסים של השלטון.
'נבחר כדי למשול'
המהלך של נתניהו נובע מתפיסה מעוותת של נורמות שלטוניות הרווחת בימין, לפיה חברי הכנסת כולם, ונציגי הציבור הערבי בפרט, צריכים לייצג בראש ובראשונה את המדינה, כלומר את השלטון, ולא את הציבור שבחר בהם. כדי לזכות בלגיטימיות, על חברי הרשימה המשותפת לנהוג ב"ממלכתיות". כל ביקורת מסומנת מיד כבגידה. הממלכתיות עצמה היא כמובן פוליטית לגמרי: ציונית, לאומנית ואתנוצנטרית. "דמוקרטיה מתגוננת" הוא הביטוי הימני המכובס, אך ברור לחלוטין שמדובר במתקפה על עצם הייצוג של הציבור הערבי, על הדעות וההשקפות הרווחות בקרבו.
מנגנוני המדינה בישראל נעשים יותר ויותר לאומניים. בדמוקרטיה ליברלית, מנגנונים אלה אמורים לשמר ניטרליות מסוימת. שמירת איזון כלשהו בין הדרג המקצועי של מנגנוני המדינה לבין הדרג הפוליטי אמורה לשמר נורמות בסיסיות של זכויות אדם ולהיות בלם בפני עריצות הרוב. אך בקדנציה הנוכחית של נתניהו (המכונה בסביבתו תקופת המקפצה, הקוראים יכולים לנחש למה), הסיסמה השלטת היא "נבחרנו כדי למשול" – טענה המצדיקה מראש כל מהלך, כל עוד הוא מקדם אג'נדה ימנית. זו גישה סמכותנית במקרה הטוב, ופשיסטית במקרה הרע.
נכון שמנגנוני השלטון עסקו מאז כינון המדינה בנישול ערבים, בתיעדוף אתני, בייהוד אזורים והפלו בתקציבים, שלא לדבר על תפקידה של הממשלה בקידום ההון הפרטי והאינטרסים שלו. ובכל זאת, עצימות הדיכוי ובוטות ההצהרות גברו. הליכוד ושותפיו הסירו את שאריות המסכה הליברלית, ומאחוריה נחשף פרצוף לאומני, שוביניסטי, גזעני וחשוך.
ההידרדרות הלאומנית של מנגנוני המדינה ניכרת בכל: מינויים של אנשי ימין לתפקידים חשובים – רוני אלשיך השב"כניק למפכ"ל המשטרה, יוסי כהן לראשות המוסד; מינויים לפי נוחות אישית של נתניהו, בין אם שרשרת החלפות תפקיד סביב שוד הגז, או מינוי מזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש; חוק המישוש, שמקל על פרופילינג גזעני (ועל הטרדות מיניות בידי שוטרים); חוק העמותות נגד ארגוני זכויות האדם; מעצרים לא חוקיים של פעילי תעאיוש ושל מפגינים ערבים שתכננו הפגנות; וכמובן – מסע הרדיפה נגד התנועה האיסלאמית, והרדיפה המתעצמת של בל"ד. וזה רק מבחר קטן.
ייאוש כסחורה פוליטית
מהלכים קונקרטיים אלה לא נובעים מאינרציה, כי אם מהתגבשות מחודשת של האידיאולוגיה של נתניהו והשלכותיה על השלטון בישראל. בשמאל, אנחנו נוהגים להגיד שאין לימין תכנית – זו טעות. לאחרונה מציג נתניהו חזון ברור מאוד לגבי העתיד – לעד נחיה על חרבנו.
בשבוע שעבר הגדיל עשות והכריז כי צרינו יוסיפו לנסות לכלותנו לעד, ועל כן יש לגדר את המדינה כולה באמצעים טכנולוגיים משוכללים כדי להרחיק את "חיות הטרף", אך בעצם לבנות סביב ישראל מעין חומות כלא. נתניהו הקצין את תפיסת "הווילה בג'ונגל" של אהוד ברק ואת חזון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. מבחינתו, כל הערבים וכל השמאל העקבי הם מקשה אחת, ואין נבדל בין דאעש לבין חד"ש – אלו גם אלו נציגי המזרח הברברי הנאבקים מול כוחות האור המערביים, שנתניהו נציגם.
הלקח העצוב מההתפתחויות האחרונות הוא, שייאוש מתגלה כסחורה פוליטית השווה לא פחות מתקווה. נתניהו מצליח להסית את הציבור הישראלי בעזרת נבואות זעם אפוקליפטיות שנועדו לחפות על המבוי הסתום של הכיבוש ושל הקפיטליזם החזירי.
מול הייאוש שזורה נתניהו, עלינו להציג חזון של תקווה, של קיום משותף, של מאבק נגד הכיבוש והקפיטליזם. חזון זה מחייב אותנו לקרוא את המציאות המורכבת באופן מפוקח. להבין עד כמה הידרדרנו, וכמה הצד השני מצליח. רק מתוך הבנה של מנגנון התעמולה של הימין, נוכל למצוא שיטות לגבור עליו.
נמרוד פלשנברג
