ראעיה אבו עתיק גרה בבית פח עם משפחתה מאז 1975. מחכה, יחד עם שאר בני הכפר להכרה בכפר. 25 שנים עברו ואין הכרה בכפר, אבל אחרי 25 שנים בית פח נחלד ונהרס. לפני נכנע הבית לטבע, ואף ברוח. קהילתה עזרה לה להעמיד את הבית מחדש. אף שוב. בלית ברירה הקימו בית חדש – שוב מפח, אותו הגודל, ובאותו המקום. צו ההריסה לא איחר להגיע – הרי הבית חדש! בדיונים בפני שופט הראו תצלומי אוויר משנות השמונים, והבית בהם. השופט לא השתכנע, והיום, יום גשם (סוף סוף) בנגב, באו שוטרים, הוציאו את הילדים בכח מהבית והעמידו אותם בגשם בזמן שהרסו את ביתם. את הלילה הילדים מבלים מפוזרים בין בתי השכנים. יקימו להם ולאימם אוהל… הן בתים "חדשים" מקבלים צווי הריסה. באו בבוקר – 6:30 בבוקר, מאות שוטרים והבולדוזרים, והרסו את המסגד בוואדי נאעם שנבנה כפרויקט קהילתי עם מתנדבים מהארץ ומחו"ל, בבניה ירוקה.

מדוע? הרי תושבי הכפר וואדי נאעם מבקשים לעבור למקום אחר כבר עשרים שנה, ובג"ץ מאיץ במדינה לאפשר זאת. הרי בניה מבוץ בין כה וכה תיהרס עם השנים ולא יהיה צורך אפילו לפרק את המסגד כשתושבי הכפר סוף סוף יוכלו לעבור למיקום חדש. הרי זה מסגד, ואנו, כיהודים זועקים על כל חילול מקום יהודי קודש – ובצדק, למה לנו להתלכלך בהריסות בית תפילה של בני דת אחרת? הרי המסגד נבנה עם יהודים ונוצרים מרחבי העולם, כסמל לאחווה ושיתוף, למה לפגוע בסמל כל כך חיובי? גם לנו לא ברור למה.

המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים כבר החלה בגיוס משאבים מהקהילה – גם חומרי בניין וגם כסף. ביום שישי נתאסף – יהודים, ערבים בדואים, אנשי הקהילה הערבית מכל הארץ, חברי כנסת, נתפלל יחד (כן, תהיה גם תפילה של יהודים, עם רב), ולאחר מכן נבנה יחד את המסגד שוב. בואו, הצטרפו, הראו כי המדינה לא מדברת בשמכם, כאשר היא הורסת מסגד ביום שישי, ה-2 בינואר 2009  – מהבוקר ועד הערב בוואדי נאעם.