זה קרה בשבוע שעבר בכנסת (14.11). המליאה התכנסה לדיון בנושא מצוקת הדיור, בהשתתפות ראש הממשלה, בנימין נתניהו. חברי כנסת רבים, ביניהם חברי הכנסת של חד"ש, הפנו אצבע מאשימה כלפי מדיניות נתניהו, אשר מסרבת לייצר פתרונות של דיור ציבורי ואשר מקדשת את המצב הקיים, בו כרישי נדל"ן מתעשרים שעה שזוגות צעירים מתקשים לרכוש דירה.

ומה הייתה תגובת ראש הממשלה? נתניהו פתח בנאום ארוך שעסק ברובו בשאלת איראן וב-"איום הגרעיני האיראני על ישראל והמערב". זו המנטרה של בנימין נתניהו מאז 1992. אז, בעת שכיהן כסגן שר החוץ, הזהיר נתניהו כי "איראן רחוקה שישה חודשים מייצור פצצת אטום". נתניהו סבור שהוא "עושה היסטוריה" מול ה-"איום האיראני", אך בסך הכול הוא עושה היסטריה, שאפילו לבשה צורה של קומדיה (חילוקי הדעות האמיתיים והמדומים עם הממשל האמריקאי), העלולה להסתיים בטרגדיה – במלחמה אזורית.

הטירוף הפוליטי עולה מדי יום מדרגה. אפילו בארה"ב, המגבה בדרך כלל את מדיניותה ההרפתקנית של ממשלת ישראל, מתחילים להבין שעם נתניהו וממשלתו הימנית לא ניתן להתקדם לשום מקום. הפרשן הפוליטי חמי שלו ("הארץ", 16.11), היושב בארה"ב, היטיב לתאר את האווירה שנוצרה בוושינגטון: "המהלך המופקר הזה [בנייתן של אלפי יחידות דיור בהתנחלויות], שחיבל באופן ממשי באמינות מחאותיו של נתניהו בעניין האיראני, עורר אבחנות שנעו בין אובדן שליטה, אצל האוהדים, לאובדן שפיות בקרב המסויגים יותר. אובמה, אומרים מקורבים בוושינגטון, מבקש להציע לאיראנים מוצא של כבוד. אבל נתניהו סבור שהדרך היחידה לשנות את דרכיה של טהראן היא באמצעות דיכויה, הרעבתה והשפלתה. זה אותו נתניהו, הם ממשיכים, שטען עד לא מזמן שהסנקציות לעולם לא יעבדו, ושעכשיו הפכו בעיניו לקודש־הקודשים. זה גם אותו נתניהו, כך הם טוענים, שהסכים בעבר להותיר בידי איראן יכולת מוגבלת להעשרת אורניום, וכעת מתעקש שמדובר בייהרג־ובל־יעבור".

ועוד כתב שלו: "ישראל ותומכיה בקונגרס תובעים מאובמה להזכיר בכל משפט שלישי שהאופציה הצבאית על השולחן, אך טורחים באותה נחישות לספר לעיתונאים שאובמה איננו רציני ואיננו מתכוון ואיננו מסוגל לתקוף. איש בעולם, הם מוסיפים, לא עשה יותר לכרסום ההרתעה הצבאית האמריקאית כלפי איראן מאשר המומחים בעיני עצמם לענייני אובמה בישראל, ובקרב אוהדיה בקונגרס".

לעיתים נדמה כי "האיום הגרעיני האיראני" נועד, בסך הכול, לספק תירוצים והכשרים לכל צעדי הנישול, הניצול והדיכוי – הן בישראל והן בשטחים הפלסטינים הכבושים.

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/11/G45_2013.pdf