בדו"ח נטען כי מדיניותו של המינהל האזרחי מהווה חסם מרכזי בפני בנייה חוקית על ידי התושבים הפלסטיניים בשטח C, ומונעת את התפתחות הכלכלה הפלסטינית. עוד נטען כי לצד חסמי הפיתוח מנוהלת פעילות אכיפה נוקשה, המובילה לפגיעה חמורה בזכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית.

הדו"ח מראה, כי האוכלוסייה הפלסטינית מודרת מרוב משאבי הקרקע הציבוריים בשטח C. על פי החלטת המינהל האזרחי משנת 1987, תוכניות מתאר לכפרים פלסטיניים לא יכללו אדמות מדינה. בנוסף לאיסור על פיתוח פלסטיני ב-1.6 מיליון דונמים המוכרזים כאדמות מדינה ומרכיבים כשליש משטחי הגדה, מאות אלפי דונמים בגדה הוכרזו כשטחים סגורים לצרכים צבאיים או כשטחים תפוסים, וגם בהם נאסר על פלסטינים להשתמש.

על אף שהמינהל האזרחי מקדם כיום ביוזמתו תכניות מתאר מיוחדות בשטח C, הדו"ח טוען כי מטרתן האמיתית היא לצמצם ככל הניתן את התפרסות הבנייה הפלסטינית. התוכניות מניחות שפתרונות הדיור של הכפרים הפלסטיניים יינתנו בעיקר על ידי ציפוף הבנייה בשטחים הבנויים הקיימים בכפר, ולא על ידי תוספת משמעותית של שטחים לא בנויים. אחד ממאפייניהן הבולטים הוא צפיפות האוכלוסין שהן מציעות בכפרים הפלסטיניים: זו עולה אף על צפיפות האוכלוסין בערים ירושלים, תל אביב, לונדון וניו יורק. מבין 149 היישובים הפלסטיניים שמלוא שטחם הבנוי נמצא בשטח C, המינהל האזרחי אישר עד כה תוכניות מתאר מיוחדות ל-15 כפרים בלבד.

"ריבוי ההריסות בשטח C משקף מחדל שלטוני. במציאות שבה האפשרות לקבל היתרי בנייה באזורים נרחבים בשטח C קלושה, תושביו הפלסטיניים נאלצים לבנות בלא היתר, למרות איום ההריסה", נכתב בדו"ח. הנתונים המוצגים בדו"ח מראים כי בין השנים 2000 ל-2007, הוצאו צווי הריסה ל-4,820 מבנים פלסטיניים בשטח C, כ-714 צווי הריסה בשנה בממוצע. למרות שננקטו הליכים שונים בניסיון למנוע את ביצוע הצווים, 1,626 מבנים פלסטיניים נהרסו במהלך אותן שנים – 240 מבנים בממוצע בשנה.