מרכז אדוה פרסם היום, לכבוד ה-1 במאי, את הדוח השנתי "עובדים, מעסיקים וחלוקת עוגת ההכנסה הלאומית 2015". הדוח מצביע על המדיניות העקבית של ממשלות ישראל – סיוע למעסיקים באמצעות הוזלת עלות העבודה. הדוח, אותו חיברו ד"ר שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס, עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ורתם זלינגר, מציין כי מדיניות זו, הנמשכת לפחות מאז תכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, היא "סיפור של הצלחה": עלות העבודה אכן הוזלה, אלא שזה בא על חשבון השכירים והמשק כולו.
לדברי מחברי הדוח, ישראל "מצטיינת" בשיעור גבוה של שכירים המועסקים בשכר נמוך. השכר הנמוך מצדו משקף השקעה מעטה בעובדות ובעובדים – בהכשרה מקצועית, בתנאי העסקה, במיכון, ומכאן גם הפריון נמוך.
(צילום: אקטיבסטילס)
שיעור ההשתתפות של הנשים בכוח העבודה גדל אמנם בעשורים האחרונים, אך 36% מהן קיבלו ב-2014 שכר נמוך (עד שני-שלישים מהשכר החציוני במשק) – נתון המעיד על אפליית נשים, אך גם על תעסוקה שאינה מצריכה השכלה או הכשרה מקצועית קודמת.
ישראל "מצטיינת", כמו כן, גם בשיעור גבוה של עובדים ועובדות זרים, המועסקים בשכר נמוך ובתנאים ירודים. בבנייה, למשל, כתחליף זול להשקעה במיכון ובאוטומציה, המאפשרים פריון גבוה יותר.
בנסיבות אלה, אין זה מפתיע שבעשורים האחרונים קטן חלקם של העובדים, שכירים ועצמאים כאחד, בעוגת ההכנסה הלאומית. בשנת 2015 הוא עמד על 57% – השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 2000, אז הוא עמד על 65%. תהליך דומה התרחש במרבית הארצות הקפיטליסטיות "אך אין בכך כדי לנחם, שכן הנסיבות שביסוד התהליך שונות במידה מסוימת מארץ לארץ וההתמודדות עם התוצאות היא במידה רבה משימה של כל ארץ בנפרד".
מכל מקום, התוצאה היא פגיעה ארוכת טווח בפריון: בעובדים ובעובדות "זולים" אין משקיעים הדרכה והכשרה מקצועית, ואילו הם עצמם אינם יכולים להשקיע בהשכלה של ילדיהם, בוודאי לא כאשר המדיניות התקציבית מבוססת על העברה של חלק גדול מנטל המימון של השירותים החברתיים מן המדינה אל משקי הבית. כל אלה בולמים גם את ההתפתחות הכלכלית. לא במקרה, הלמ"ס אינה מפרסמת נתונים על התפלגות עוגת ההכנסה הלאומית. סביר להניח כי הנתונים היו מצביעים על הצטמקות גדולה עוד יותר בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית, שכן הקטגוריה "עובדים" כוללת גם בעלי שכר גבוה במיוחד, כדוגמת המנהלים הבכירים בחברות ציבוריות, ששכרם תפח מאוד בעשור האחרון. נתונים שמפרסם מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר והמבוססים על מודל המס של המינהל מעלים, כי בין השנים 2007 ל-2015, ההכנסה הממוצעת לאנשים במאיון העליון גדלה ב-7% – מכ-130 אלף שקל לכ-140 אלף שקל לחודש (במחירי 2015). זאת, שעה שהשכר במשק בכללותו כמעט שלא השתנה.
על פי הדוח החדש של מרכז אדוה, מנכ"לי תאגידים מרשימת "תל אביב 100" תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 5.1 מיליון שקל, או 425 אלף שקל בחודש – פי 44 מן השכר השנתי הממוצע , שהיה ב-2015, כ-9.6 אלף שקל. שכרם של 500 המנהלים בחברות הבורסאיות הגדולות היה גבוה פי 91 משכר המינימום: 4,650 שקל לחודש.
מחברי הדוח קובעים, כי בתום שלושה עשורים של הוזלת עלות העבודה, הגיע הזמן לשנות כיוון. לדבריהם "העלאה של פריון העבודה בישראל כרוכה בהגדלת ההשקעה בכלכלה הריאלית (במקום, למשל, בפיננסים) ובהשגת הסדר מדיני אזורי". אך היא מחייבת גם מעבר למדיניות שכר נדיבה ושוויונית יותר, מחד גיסא, והגדלת חלקה של המדינה במימון השירותים החברתיים, כולל בהשכלה ובהכשרה מקצועית, מאידך גיסא.
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
