מול הווה רווי עדויות על אודות עינויים והתעללות, מבט לאחור מפתיע אותנו: לפני מלחמת יוני 1967 אנו מוצאים דיווחים מעטים בדבר עינויים. ימי הממשל הצבאי בתחומי הקו הירוק היו רוויים אלימות ממסדית, בירוקרטיה של דיכוי אזרחי. ישנן עדויות רבות לאלימות קשה שהפעילו רשויות המשטרה והצבא נגד אזרחים פלסטינים. אך עד 1967 אין כמעט דיווחים בדבר עינויים.

מיד לאחר סיום המלחמה, סיפר אברהם שלום, שכיהן כראש שב"כ מאוחר יותר (בסרט "שומרי הסף" בבימויו של דרור מורה, 2014): "התחלנו לעבוד בגדה וברצועה בתחום של האנטי-טרור, מבלי עוד לדעת בדיוק מה זה, כי הטרור לא היה מפותח. האוכלוסייה לא הייתה עוינת […] אבל איך אומרים בצורה צינית, 'למזלנו' לאט-לאט התגבר הטרור". כאשר "טרור" מתגבר צריך מידע כדי למגר אותו, וככל שההתנגדות להמשך הכיבוש מתגברת – הקו המבדיל בין פעולות נגד טרור לפעולות נגד התנגדות נעלם בהדרגה וגוברת האלימות במגע בין השלטון הצבאי הכובש לבין האוכלוסייה הכבושה.

דיווחים על פלסטינים שעונו בחקירה פורסמו כבר בשנות ה-70. כך פרסם העיתונאי יוסי אלגזי רשימה ובה עדותו של סלימאן אלנג'אב, קומוניסט מרמאללה, בדבר כבילות ממושכות בצינוק, מכות, הפשטה מבגדים, וכן הפעלת ה'פלקה' וקשירות לכיסא כשהוא ערום ("זו הדרך", 12.6.74). אולם שאלת העינויים כלפי פלסטינים בשטחים תפסה מקום חשוב יותר בשיח הציבורי רק על רקע גיבושה במרחב המשפטי הבינלאומי של האמנה הבינלאומית נגד עינויים, שהוכרזה בשנת 1984. ממשלת ישראל חתמה על האמנה בשנת 1986 ואישררה אותה בשנת 1991. האמנה מיסדה הגדרה בינלאומית לעינויים, ועל בסיס הגדרה זו דיווחו עדים ומשפטנים, ישראלים ופלסטינים, ולא רק לגבי אלימות קשה, אלא על אודות עינויים שהופעלו בחקירה ובמעצר. בדרך זו, פעולות אלימות של סוכני ממסד תויגו יותר ויותר כעינויים.

המשפטנית לאה צמל כתבה על אותם ימים (2012): "כמעט כל פלסטיני שנחקר יכול לספר לכם על מניעת שינה וגישה לשירותים או למקלחת, על רעב, על לחצים פיזיים, כולל כפיית ישיבה באזיקים על-גבי שרפרף קטן במשך ימים, על מכות ובעיטות, איומים, 'תלייה', 'כיפופים', טלטולים (לעיתים עד מוות) ועוד". אופני פעילות כוחות הביטחון השונים מאז ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הובילו ארגוני זכויות אדם רבים, וביניהם האגודה לזכויות האזרח, אמנסטי, בצלם, וכמובן הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהתארגן באותה תקופה, לחקור ולפרסם עדויות ומחקרים בדבר עינויים.

בעקבות מקרהו של עיזאת נאפסו, קצין צה"ל שנחקר, עונה והורשע בריגול, אך הצליח להוכיח את חפותו, ובעקבות שמועות רבות לגבי אופני הפעולה ושיטות החקירה של סוכני השב"כ, הוקמה בשנת 1987 ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי.

"ועדת לנדוי" בחנה את הליכי עבודת השב"כ ואת אופני פעילותו, ואחרי דיונים רבים פרסמה דוח (שחלקו סודי עד היום). בהחלטתה המפורסמת ביותר, אסרה הוועדה עריכת עינויים, אך התירה לסוכני השב"כ להשתמש במה שהיא הגדירה "מידה מתונה של לחץ פיזי".  ההיתר להפעיל "לחץ פיזי מתון" ערער את הטאבו לפיו עינוים אסורים כטכניקת חקירה. וכאשר טאבו נשבר, היעלמותו אינה נעצרת ב"לחץ פיזי מתון"; היא מסמנת נתיב אפשרי להצדקת עינויים, ומדרון חלקלק לחוסר-אחריות המענים למעשיהם. המלצה אחרת, שעלתה מדיוני הוועדה, הייתה פטור מהעמדה לדין של אנשי שב"כ ששיקרו באופן שיטתי בבתי המשפט – הרי לדברי החוקרים הם "מעולם לא עינו", תמיד הציעו קפה ולפעמים אף כריך לנחקרים. ובכלל, כפי שציין עו"ד אביגדור פלדמן בעת דיון על דוח הועדה, הם העידו תמיד כי החקירה התנהלה ב"רוח טובה".

ההתקוממויות של האוכלוסייה הפלסטינית בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים הניעו גלי מעצרים נרחבים ושימוש קבוע בעינויים ובהתעללויות כמערכת לאיסוף מידע וכשיטה להטלת טרור ולשליטה באמצעות הפחדה על האוכלוסייה הפלסטינית. כך עברו ממדיניות שבירת העצמות למפירי סדר (ולאחרים), שעליה הורה שר הביטחון אז, יצחק רבין (כפי שהעיד סגן מיל. עופר רשף בתיק מצ"ח 93/89), ללחץ הפיזי המותר של ועדת לנדוי. עשרות אלפים נעצרו, אלפים רבים נחקרו בעינויים. חקירות הובילו גם למוות של נחקרים – למשל למותו של עוואד חמדן בשנת 1987 ולמותו של מוסטפא ברכאת בשנת 1992.

בעקבות עתירות רבות של ארגוני זכויות אדם בדרישה להורות על הפסקת הפרקטיקה של העינויים, פסקו שופטי בית המשפט העליון בבג"צ 5100/94 – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים – כי עינויים אסורים, אבל השאירו (שוב) את פרצת "הגנת הצורך", אשר בתנאים מסוימים פוטרת מאחריות פלילית חוקר אשר השתמש בשיטות חקירה אסורות. ארגוני זכויות האדם מכנים עתירה זו "עתירת העינויים" ואילו במשרד המשפטים היא מכונה גם "עתירת ההיתרים". ההבדל בכינוי מתמקד בהבדל שבין מה שאסור לעשות לבין מה שמותר לעשות.

מאות רבות של עדויות שנאספו מאז מלמדות אותנו שפסק הדין של בג"צ הוביל אמנם לירידה במספר הנחקרים, אך האיסור המפורש, לכאורה, לענות – איפשר בעצם ביצוע עינויים. אנו יודעים, למשל, מדו"ח שפרסם השב"כ לגבי שנת 2007, כי כ-4,000 פלסטינים המכונים "פעילי טרור" נעצרו באותה שנה לעומת כ-5,000 בשנת 2006. מהם נחקרו ב-2007 1,357 עצירים לעומת 2,007 עצירים בשנת 2006. כך, למרות פסיקת בג"ץ, חוקרי שב"כ מפעילים את שיטותיהם בכל שנה לגבי מאות רבות ועד לאלפים ספורים של פלסטינים.

במהלך חמישים השנים האחרונות עלה נושא העינויים לדיון ציבורי. מינוחים השתנו והשיטות שמפעיל השב"כ התעדכנו. אולם  החסינות המוחלטת שניתנה למענים נשארה קבועה ומוחלטת. בעבר הרחוק היו מקרים ספורים בלבד כאשר חוקרי שב"כ נחקרו בדבר מעלליהם. אך בעשורים האחרונים הם נהנים מחסינות משפטית מוחלטת. מאז שנת 2001 נשלחו ליועץ המשפטי לממשלה למעלה מ-950 תלונות בדבר עינויים במהלך חקירות. אך עד היום לא נפתחה חקירה פלילית אפילו לא לגבי תלונה אחת מהן.

ישי מנוחין

ד"ר ישי מנוחין (יליד 1958) הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ויו"ר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל. פרסם ששה ספרים. המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf