להגותו ולפעילותו של לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר, נודעת משמעות אקטואלית רבה.
לנין מייצג את הנתק מהתפיסות ומהפוליטיקה של האינטרנציונל השני. לאחר מותו של אנגלס, הוביל קאוטסקי את החשיבה של האינטרנציונל השני בכיוון אורתודוקסי: הוא הציג מודל של עולם, שמתפתח מכוח חוקים הטבועים בו. התנועה המהפכנית בהנהגת קאוטסקי טענה, כי השינוי הסוציאליסטי בו יבוא, ולכן צריך בהווה לצבור כוח ולהתחזק, וזאת ללא קשר ישיר לשינוי המהפכני, אשר, כאמור, יגיע. האינטרנציונל השני הוביל את המפלגות הסוציאליסטיות לפער בין פרקטיקה של פשרה בהווה לבין חתירה לעתיד סוציאליסטי.
מול הגישה הזאת הציג לנין, עוד בתחילת המאה ה-20, תפיסה שונה: המציאות החברתית פותחת בפנינו, המהפכנים, אפשרויות שניתן לנצלן, כדי לבצע את הפריצה המהפכנית. לנין הציג מודל אקטיבי זה של ההגות והפוליטיקה מתוך ביקורת על התובנה של האינטרנציונל השני, לפיה בואו של הסוציאליזם מובטח מראש: הסוציאליזם בוא יבוא.
התפיסה, שגיבש לנין, הייתה תולדה של ניתוח המציאות הכלכלית-חברתית והמדינית בעולם במאה ה-20. בעידן האימפריאליזם, הדגיש לנין, הסוציאליזם אקטואלי גם ברוסיה. בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין, כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה תתרחש גם בארצות אחרות.
כדי לבחון, אם קיים ברוסיה מצב מהפכני, בחן לנין בקפידה את הסתירות הפנימיות ואת הכוחות, שבהסתמך עליהם אפשר לבצע את הפריצה המהפכנית דווקא ברוסיה. בשנת 1899 פירסם לנין את חיבורו הגדול – "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה". בחיבור זה מנתח לנין את קווי המיתאר של מעמד הפועלים ברוסיה הצארית: קטן מספרית, אך מאופיין בריכוז במפעלים גדולים בערים. על בסיס ניתוח ההתפתחויות בתעשייה ובחקלאות של רוסיה, הגיע לנין למסקנה, כי רוסיה כבר בשלב הקפיטליסטי של התפתחותה, ולא בשלב טרום- קפיטליסטי, ולכן קיימים בה מעמדות חברתיים, אשר בכוחם להעביר אותה אל מעבר לקפיטליזם.
מול השקפה זו, אותה אימצו הבולשביקים, התייצבה מפלגת המנשביקים, אשר הייתה קרובה לאורתודוקסיה של ברנשטיין והאינטרנציונל השני. המנשביקים שללו את הניתוח של לנין, וטענו שברוסיה אין תנאים לפריצה מהפכנית, ולכן יש לפעול יחד עם הבורגנות להבסת הצאריזם.
אני רואה דמיון רב בין הגישה של לנין לבין זו של גראמשי. בחיבוריו על המציאות באיטליה, ניתח גראמשי את המציאות החברתית והצביע על הסתירות במציאות האיטלקית, המאפשרות פריצה מהפכנית מהקפיטליזם.
בעבודותיו הרבות, לנין חזר והתווכח גם עם אישים קרובים אליו על חשיבות הפוליטיקה האפקטיבית. לנין הדגיש, כי פוליטיקה מהפכנית צריכה להגדיר, מיהם הכוחות החברתיים, שאותם ניתן לשכנע ועמם אפשר לפעול, כדי לנצל את הסתירות הקיימות במשטר הקפיטליסטי.
עלינו ללמוד מלנין, כי האמת היא תמיד קונקרטית. בכל מצב נתון, חובתנו לבדוק, איך ניתן לקדם את השינוי המהפכני.
מייד לאחר המהפכה (נובמבר 1917), נאלצה הרפובליקה הסובייטית הצעירה להתמודד עם פלישה של צבאות זרים ועם הצבאות הלבנים, שניהלו נגדה מלחמת אזרחים. באותן שנים (1919-1917), הוביל לנין פוליטיקה של מהפכה מתגוננת. אך ב-1920, לאחר שהרפובליקה הסובייטית התגברה על אויביה החמושים, התנאים השתנו, ולנין הציג את השאלה, כיצד מתקדמים לסוציאליזם מהשפל הכלכלי, שאליו נקלעה רוסיה המותשת ממלחמה העולם השנייה וממלחמת האזרחים.
התובנות הפרקטיות החשובות של לנין לגבי הסוציאליזם מבוטאות בצורה בהירה בקובץ המיסמכים, הידוע בשם "הצוואה הפוליטית". בקובץ זה, לנין לא רק הזהיר את הבולשביקים מאישיותו הבעייתית של סטלין. בשנים 1921/22, עסק לנין בשאלות משמעותיות לגבי רוסיה הסובייטית. אחת האפשרויות שהוא העלה אז הייתה – התגברות על הניכור של העובד ביחס למקום עבודתו באמצעות מערכת של קואופרטיבים, שבתנאים של רוסיה, תהיה עמוד השידרה של הסוציאליזם.
לנין, שמת בשנת 1924 (בעיקבות התנקשות בחייו), לא עסק באופן מעשי ביישום רעיונותיו לגבי בניית הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית. סטלין, שהנהיג את ברית-המועצות, לא המשיך בדרך שהיתווה לנין. בין לנין לבין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק.
אני סבור, כי כולנו בעלי חוב ללנין, לדרך החשיבה הדיאלקטית והמהפכנית שהוא עיצב. בכל שלב, לנין בחן את המציאות, איתר את הבעיות המרכזיות, ומהניתוח הזה הסיק, מהן הדרכים לשינוי.
בימינו, הסתירות של הקפיטליזם חריפות הרבה יותר: הסתירות בין המנצלים לבין המנוצלים; בין המרכז הקפיטליסטי המפותח לבין הארצות העניות; בין ההון לבין הדמוקרטיה. החריפה מאוד הסתירה, שכבר מרקס סימן אותה, בין המערכת הקפיטליסטית בכללותה לבין הטבע והסביבה.