התיזה בדבר ה"טוטליטריזם" של המאה ה-20, שבאמצעותו חיברה חנה ארנדט יחד את הסטליניזם ואת הנציונל-סוציאליזם והמשטר ההיטלראי, הינה מופרכת מעיקרה, ולו משום שהסמיכה את מציאות הסטליניזם לאידיאות של מרקס. הסוציאליזם, כמטרה היסטורית וכפרקטיקה אנושית, נגזר מהתכלית ההומניסטית של שיחרור האדם; הנציונל-סוציאליזם, לעומת זאת, לא התכוון לשום-דבר אחר ממה שאכן מימש היסטורית. מעצם מהותו, הוא סגד לרעיונות הגזענות, שיעבוד האדם והדכאנות ומימשם בפועל.
האידיאה הסוציאליסטית אינה גוזרת את הפרקטיקה הקומוניסטית, כפי שהתהוותה היסטורית. איני סבור, שמרקס היה חש אושר, אילו נוכח לדעת, כי המהפכה הסוציאליסטית הראשונה פרצה ברוסיה הצארית. לשיטתו של מרקס, מהפכה פרולטרית לא הייתה אמורה להיות אירוע הפיכתי של הבסת שלטון פוליטי, שעה שהחברה, בה אירוע זה מתחולל, מתאפיינת עדיין בשליטתם המוחלטת של מנגנוני כוח חברתיים ופוליטיים זרים לסוציאליזם. כלומר, הסוציאליזם, אליבא דמרקס, לא אמור לצמוח היסטורית ולהתפתח בתוככי מבנה פיאודלי מעיקרו.
הקפיטליזם הוא קודם-כל פרקטיקה חברתית, מערכת של יחסי ייצור, הקשורה בהצבר ובכוח ממשי, כלומר, מצב שבו מתקיימים יחסי שליטה ונשלטות. הסוציאליזם מבקש לסלק סדר זה מן העולם, אך הוא אינו יכול לממש זאת טרם מיצה עצמו הקפיטליזם מבחינה היסטורית. מרקס סבר, כי מהפכה סוציאליסטית עשויה לפרוץ בארץ שהגיעה לרמה גבוהה של התפתחות קפיטליסטית, במדינות מתועשות כמו אנגליה, גרמניה וצרפת.
רוסיה של 1917 הייתה מדינה אגררית מעיקרה. ובמובן זה לא יכלה להוות זירה למהפכה סוציאליסטית של ממש. מכאן, שהמהפכה פרצה, בדיעבד, במקום בלתי-סביר לחלוטין. לפחות לשיטתו של מרקס. הסוציאליזם עשוי לבוא לעולם בקונטקסט של הקפיטליזם בשלבו המפותח. ברוסיה האגררית, הוטלה על הסוציאליזם המשימה (הקפיטליסטית) של תיעוש ושל סגירת פערים בין כפר לעיר, ובין המזרח למערב המתועש. זאת, בין הייתר, היתה הסיבה לכך, שברית-המועצות מצאה עצמה, תחת סטלין, מפעילה מנגנוני כפייה דכאניים. מכאן, שסוציאליזם, במובן של שיחרור האדם, לא התקיים בברית-המועצות, ולמעשה, לא הופיע עדיין בהיסטוריה האנושית.
ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן, באופן אובייקטיבי, את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.
ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא רק בניצחון במלחמת העולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם הסובייטי סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה, אך סימן את דבר אפשרותה. בשנות ה-70 של המאה שעברה, רמת הפיתוח בברה"מ הגיעה לשיאה, ומאז החלה ההידרדרות. איני מכיר ניתוח מרקסיסטי טוב על אודות הסיבות לקריסת ברית- המועצות. חיוני, דווקא לנו, כקומוניסטים, לעשות את
הניתוח, מדוע העולם הקומוניסטי עבר מהעולם, ועוד בקלות בלתי-נסבלת, כפי שזה קרה.
כמו כן, כינון הסוציאליזם המזרח-אירופי תרם לגידולה של הסוציאל-דמוקרטיה במערב, ובמובן מסויים כפה אותה עליו. אך הראשונים שמוטטו את מדינת הרווחה, עם קריסת הקומוניזם, היו דווקא הסוציאל-דמוקרטים בכל ארץ.
במובנים מסויימים, התחזיות של מרקס מתממשות היום, בעידן הגלובלי. הקיטוב המעמדי-חברתי עמוק היום, בקנה-מידה עולמי, כפי שלא היה אי-פעם בעבר. על 50% מהעושר בעולם שולט אחוז אחד בלבד של אוכלוסיית העולם. כאשר אנשים ממשיכים למות מרעב, שעה שמבחינת רמת ההתפתחות של אמצעי הייצור בעולם, אין סיבה שאיש עוד יסבול רעב – הרעיון הסוציאליסטי חיוני מאי פעם. אין לנו זכות לוותר עליו.
