בתחילת ינואר, עם פרוץ המחאות נגד ממשלת הימין החדשה ונגד קידומה של ההפיכה המשטרית, נערכנו במק"י ובחד"ש: גיוס פעילים, הכנת שלטים, מערכת הגברה וסיסמאות, שהצביעו על הקשר הבל-ינותק בין האיום על המרחבים הדמוקרטיים להעמקת הכיבוש. כמפלגה היינו בודדים (ועד עתה, רק חד"ש משתתפת במחאה ההמונית על דגליה וסמליה). בודדים אך לא מבודדים, כבר בשבוע השני נבנתה השותפות עם שורה של ארגונים ובהם "מסתכלים לכיבוש בעיניים". מהשבוע השלישי למחאה ברחוב בקפלן בתל-אביב, אימצה השותפות את השם "גוש נגד הכיבוש". נקודות נוספות ברחבי ארץ, מעבר לתל אביב וירושלים, הקימו שותפויות דומות.

 בתחילת הדרך נרשמו בשותפות כמה ויכוחים וחריקות. פעילים ב"מסתכלים" לא רצו לשתף פעולה עם תנועה פוליטית, וכך הגיבו גם גורמים המקבלים מימון מהקרן החדשה לישראל. אבל הדינמיקה בשטח, שבוע אחר שבוע, הניבה מציאות בה האחדות גברה על חילוקי הדעות. מטרונותינו היו ברורות:  ראשית, שהכיבוש יהיה חלק בלתי נפרד מהמחאה, כפי שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית; שנית, שהמאבק בכיבוש ייכלל בדיון הציבורי סביב ההפיכה, ושההתנגדות לו תתרחב ככל שניתן.

הלגיטימציה של "לא להתנחלויות"

30 שבועות חלפו מאז ש"הגוש נגד הכיבוש" החל בפעילותו, וגושים מעין כאלה נוטלים חלק בהפגנות ב-22 נקודות יישוב נוסף לערים הגדולות. בשבועות הראשונים, היו המפגינים נושאי דגלי ישראל עוצרים ברובם לידינו כדי לנזוף, להתווכח ולטעון שאנחנו "מערבים במחאה נושא שאינו קשור בה". אך בהדרגה, נושאי דגלים כחול-לבן רבים מתקרבים על מנת לבקש שלט או מדבקה ממרכיביו השונים של הגוש. עולה מספר התארגנויות המחאה שמאמצות מסרים המצביעים על קשר ברור בין אלימות המתנחלים, כיבוש שטחים והניסיונות לספחם, התקציבים להתנחלויות – לבין ההפיכה המשטרית. השיא נרשם לפני שבועיים, כשהנפנו מעל הגשר המוביל לבסיס המטה הכללי של צה"ל, מאחורי הבמה הראשית, את הבאנר: "לא נמית ולא נמות בשירות ההתנחלות".    

לקראת הנפת הכרזה הענקית הערכנו, שיהיו מפגינים שיפריעו לנו ואף יתקפו אותנו בעקבות הנפתו של המסר החד-משמעי  דווקא במקום כה מרכזי. בפועל, אנשי "כוח קפלן" ו"מחאת ההייטק", אלפי מפגינים עם דגלי ישראל, הצטרפו ועזרו לנו לתלותו ולקפלו, ואף הצטלמו איתו. המסר החד-משמעי נגד הכיבוש לא רק שלא עורר תרעומת, אלא נתפס אצל הזרם המרכזי של המחאה כצעד הנכון ברגע הנכון.

  כדאי להזכיר כי שבועיים קודם לכן (האירוע פורסם בהבלטה ב"זו הדרך" ובכלי תקשורת נוספים), כאשר הצעדה חלפה ליד הבמה הראשית, ואנו נשאנו כרזה בזכות ההתנגדות לטרור המתנחלים, התעמתו איתנו פיסית פעילי "אחים לנשק", הארגון המיליטריסטי ביותר במחאה. תומכי הימין חגגו אז, ואף בירכו את "אחים לנשק" על "יחסם לשמאלנים". הדיון הציבורי סביב אותו עימות הציף את שאלת היחס לכיבוש כחלק בלתי נפרד מהמחאה. המגיבים בתקשורת וברשתות החברתיות מתחו ביקורת על האלימות, ודווקא צידדו בהדגשת הקשר בין המקור המתנחלי של מובילי ההפיכה ומטרות ההפיכה לבין הכיבוש. כפועל יוצא מכך, באירוע שקיימו "אחים לנשק" עצמם יומיים לאחר מכן, הדגיש בכיר לשעבר בצבא שאי אפשר להפריד בין הכיבוש להפיכה. מאוחר יותר הפיצו "אחים לנשק" את הסרטון בו קורא הקצין לשעבר לזהות את מקורות המתקפה על הדמוקרטיה בישראל במשטר הכיבוש בשטחים. 

ניסו לשחק בן גביר ונכשלו

    גם ביחס לדגל פלסטין, הסמל המובהק של הלאומיות הפלסטינית, שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר חותר להוציא אל מחוץ לחוק, חל שינוי מעניין. בשבוע השני של המחאה, העבירו בקבוצת של אנשי "יש עתיד" הודעות לגבי הכוונה להוריד בכוח כל דגל פלסטין שיונף בהפגנה. לכן בשבועות הראשונים של המחאה, היו מארגני הגוש נגד הכיבוש עסוקים במידה רבה בהגנה על הנוער הרדיקלי שהניף את הדגל האסור מפני מפגינים שניסו לשחק בן גביר ולסתום פיות. אולם בהמשך המחאה, נעלמה תופעה זו כמעט לחלוטין, ודגלי פלסטין מונפים בגוש נגד הכיבוש באופן קבוע. אלפי המפגינים המניפים דגל ישראל גילו שהשד אינו נורא כל כך, ושניתן להכיל גם דגל פלסטין.    

 הגוש נגד הכיבוש הקים בימת נואמים אלטרנטיבית, שנהנתה מריחוק יחסי מהבימה המרכזית. המסרים מבימה זו הציעו לקהל המוחים תכנים המחברים את המחאה עם מסרי השמאל העקבי: הכיבוש, הנשים והמזרחים, אפליית יוצאות אתיופיה, האיומים על הסביבה והאקלים, משטר האפרטהייד והאפליה כלפי האוכלוסייה הערבית. נמתחה ביקורת גם על האליטיזם שמפגין הזרם המרכזי של המחאה, המגדיר כ"דמוקרטי" את העידן שלפני ההפיכה. הגוש היה אפוא כתובת לאנשי שמאל שהמחאה המיליטריסטית והלבנה לא התאימה להם, אך השתוקקו לקחת חלק במערכה נגד ההפיכה ונגד כלל הזוועות שהממשלה הנוכחית מקדמת.

התוצאה:  שילבנו את מערכה נגד הכיבוש בפעולות המחאה. הכיבוש וההתנחלויות נכנסו ללב השיח על אודות ההפיכה. זאת למרות שאחת ממובילי המחאה, פרופ' שקמה ברסלר, מתעקשת להכחיש זאת. הצורך שלה לחזור ולהשמיע הכחשה בכל הזדמנות רק מוכיח עד כמה המאבק בכיבוש היה לחלק בלתי נפרד מהשיח של המחאה. 

עם שאר המפגינים חסמנו את נתיבי איילון, ספגנו מכות משוטרים, נשטפנו במקלחות ממכתזיות,  נרמסנו על ידי סוסים. אך העיקר – תרמנו לגל סרבנות גדול. זאת למרות שההתנגדות היא בעיקרה להפיכה המשטרית ולא למציאות האפרטהייד שצה"ל מיישם בפועל. לא מן הנמנע שהממשלה שתיבחר אחרי נפילת ממשלת ביבי והמתנחלים, תגיע למסקנה שאי אפשר להמשיך כמו קודם בכיבוש ובהתנחלויות. בה בעת עלינו להעריך שתומכי ההפיכה ומצדדי הפשיזם לא יפסיקו בפועלם ההרסני כל עוד לא תונחת על הכיבוש מכה ניצחת. כעת עומדת בפנינו משימה מרכזית: לחזק את המחאה, להעניק לה אופי רדיקלי יותר ונחוש יותר, ולהטמיע בה את תפיסות היסוד של השמאל העקבי. 

נועה לוי 

עוד בנושא: https://zoha.org.il/121568