בספרה החדש מצביעה הסוציולוגית סמדר שרון על הכשלים ביישוב חבל לכיש

נושא "העלייה ההמונית" בשנות החמישים אינו יורד מסדר היום. סרט הטלוויזיה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" חשף חלק מהפרוטוקולים, מהמטרות ומדרכי הביצוע של הקמת עיירות הפיתוח. הסוציולוגית סמדר שרון מתמקדת בספרה ביישוב המרחבי של חבל לכיש. אז, נעשה לראשונה תכנון אינטגרטיבי של תשתית, תעסוקה, דיור ורמת חיים מסוימת.

2018-06-23_182725

חבל לכיש הוצג כ"נס החלוצי" האולטימטיבי וכפאר היצירה ההתיישבותית בארץ הצעירה. התכנון נעשה לפי פרדיגמות ודגמים עולמיים כ"משושי קריסטלר" ו"מדרגי יישובים של אוגוסט לש". שרון בוחנת מפעל יישובי זה לאחר יותר משנות יובל, ולא חוסכת ביקורתה ממנו. ספרה הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

החוקרת מספקת ציטוטים של המתכננים, הגיאוגרפים והסוציולוגים דאז, וכך ממקדת את ביקורתה החברתית והמוסדית. כך, למשל, מצטטת שרון את דבריו של אברהם ציגל, איש משרד הפנים דאז: "מאוקטובר 1954 ועד אוגוסט 1956, הייתה עלייה מצפון אפריקה שניתן היה לכוון אותה לאזורי פיתוח. העלייה הפולנית כוללת בעלי מקצוע שצריכים להישאר בערים ובאזורי החוף" (1957). במקרה אחר, בחרה לצטט את ראש הממשלה דוד בןגוריון באומרו כי "המוסדות המיישבים שולחים אותם לגור בחבל לכיש, והם הולכים כי אין להם ברירה. הם לא יודעים מה צפוי להם. הם לא יודעים מכת המסתננים, הם לא יודעים שהאויב יארוב להם לילהלילה. אבל הם הבונים, הם מפריחי השממה, והם מחזקי הביטחון שלנו. הם מיישבים את המרחבים הריקים" (1955).

המוסדות המתכננים שבויים היו באוטופיה של "הפרחת השממה". זו התבררה כשגויה וכמצויה בדמיון המתכננים יותר מאשר במציאות: ה"שממה" הייתה, למעשה, יישובים ערביים קיימים וקרקעות מעובדות, גם אם נטושים בעקבות המלחמה של 1948. ובלשונה של שרון: "אני רואה בפרויקט לכיש חלק מתהליך של קולוניאליזם התיישבותי, שבו המדינה והמוסדות המיישבים שלחו אוכלוסייה מוחלשת לאזורים פריפריאליים, שרובם המכריע, היא קרקע ערבית לשעבר".

האדריכל אריה שרון, סבה של המחברת, שהכין את תכנית האב הראשונה לישראל ב-1951, עסק בתכנונם של עשרות יישובים. היו אלה, בעיקר, יישובי עולים חסרי הכשרה חקלאית, אך גם קיבוצים, היאחזויות נח"ל (אמציה, נחושה), מרכזים כפריים קטנים ועיר "עתידית" אחת (קריית גת).

תכנון חבל לכיש אמור היה להיות תיקון למחדלים תכנוניים בנגב המערבי (כמו אופקים, שדרות ונתיבות). זאת באמצעות הקמת יישובים מגוונים עם אוכלוסייה ותיקה בצד עולים חדשים. לחבל נשלחו גם מדריכים ומומחים לסייע לחקלאים החדשים, וכן נעשו ניסיונות בגידולים מגוונים.

שרון, כמו קודמיה, מציינת את המטרות העיקריות להקמת החבל על יישוביו ואוכלוסייתו: יצירת מדרג עירוני משופר (עיר מרכזית, ומסביבה עיירות ויישובים כפריים); פיזור אוכלוסין מוצלח יותר באזור השפלה המזרחית; יצירת מוקדי שירותים, תעשייה ומִנהל חדשים; סגירת פרצות בגבולות המזרחיים נגד "הסתננות" פליטים פלסטינים ו"עירוב" אוכלוסיות.

התכנון וביצועו נכשלו עד להתמחות חקלאית והתייצבות כלכלית וחברתית של בני הדורות השלישי והרביעי: לפחות בעשורים הראשונים סבלו יישובי החבל ממחסור במקורות תעסוקה; מגידול דמוגרפי נמוך ואף שלילי; ומהיעדר עורף עירוני משמעותי עבור העיירות.

בקולוניאליזם ההתיישבותי חלה בעשורים האחרונים תפנית לעבר טיפוס חדש של יישובים אלה המאכלסים תושבים אמידים הנמנים עם המיאון העליון. בתפנית זו אין פתרון או בשורה אורבניים, חברתיים וכלכליים. יישובים אלה הם חדלאומיים או חדאתניים, ואחראים לתופעת האתנוקרטיה המרחבית. כאלה הם, לדוגמא, כפר ורדים, רשף, שוהם, כרמי יוסף, ובייחוד התנחלויות בשטחים הכבושים. כך יוצרים ג'נטריפיקציה, התנחלות, הסתגרות חברתית ובידול כלכלי במקום מרחבים גיאוגרפיים שוויוניים יותר.

דן יהב

סמדר שרון, ", תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות ה-50", פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2018.

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב