ההפגנה העוצמתית שנערכה בירושלים ביום שני האחרון, ערב הדיון בבית המשפט העליון בנושא ביטול עילת הסבירות, מוכיחה כי המחאה ההמונית ברחובות איתנה ונחושה. שלטון הימין ניסה שוב ושוב לכתר ולבודד את ההמונים ברחובות ("בוגדים", "שמאלנים", "אנרכיסטים"). אך לאחר חודשים ארוכים ניתן לקבוע שזו דווקא המחאה שהצליחה לבודד את השלטון, אשר במצוקתו הגוברת משמיע קולות של "מתינות" ו"הידברות".

למרבה ההפתעה ישנם הקונים את הסחורה המשומשת והבלויה של בנימין נתניהו. הבולט ביניהם: יו"ר המחנה הממלכתי, ח"כ בני גנץ, המתגלה (שוב!) כפוליטיקאי-צלופח המוכן, תמיד, לשרת את הסדר הקיים.

מחאה בגלים

מוקדם לסכם את המחאה ההמונית, המצליחה לתקוע מקלות בגלגלי השלטון ולבלום את תהליך הפשיזציה המואץ. אפס ניתן להסיק לפחות ארבע מסקנות לגבי המגמות המסתמנות והכיוונים האפשריים.

המסקנה הראשונה היא שבדומה למחאות המוניות בעבר בישראל (זכורה לטוב מחאת יוקר המחיה בקיץ 2011) ואף בעולם, המחאה הנוכחית מתפתחת בגלים. היו בשלטון שסברו שירידה מסוימת במספר המפגינים בקפלן במוצאי שבתות במהלך הקיץ, היא סימן לדעיכת המחאה. אך ההפגנה בירושלים בתחילת השבוע הפריכה השערה זו.

המסקנה השנייה היא שמדובר במחאה מבוזרת. קרי ככל שחולף הזמן, גדל מספרם של מוקדי מחאה מקומיים, קבועים או ארעיים. זה הדין גם לגבי הגוש נגד הכיבוש, שהחל כקבוצה קטנה בשבועות הראשונים של המחאה בקפלן ובמרוצת החודשים שחלפו הכה יתד בכ-20 מוקדים ברחבי הארץ.

המסקנה השלישית היא שהמחאה היא (עדיין) ביסודה ספונטנית ואין לה הנהגה המקובלת על כל מרכיביה. קוצר הראייה הפוליטית של פרופ' שקמה ברסלר, המתוארת בעיתונות כ"מנהיגת המחאה",  ודומיה סופגים ביקורת גוברת דווקא מתוך שורות המחאה. ישנם גם המפנטזים על הקמת "מפלגת המחאה" על בסיס אידיאולוגי החופף עם קווי היסוד הרופפים עד מאוד של מפלגות בורגניות כגון "המחנה הממלכתי" של גנץ או "יש עתיד" של יאיר לפיד. מסרי המחאה נותרו אפוא לא אחידים.

"זו הדרך" מפרסם זה חודשים מדור קבוע: "קולות המחאה", ובו נאומים של פעילים בעצרות הנערכות בפריפריה. הנאומים ברובם עוסקים במאבק בכיבוש, בסולידריות עם האוכלוסייה הערבית מול גל הפשיעה והרצח הגובר, בהגנה על הזכויות החברתיות של הנשים ושל הלהט"ב ובעמידה איתנה נגד הפשיזם והגזענות.

מסקנה רביעית: המחאה טרם מיצתה את פוטנציאל הגיוס ההמוני – בייחוד בקרב האוכלוסייה הערבית (שכמעט שאינה לוקחת בה חלק) ובפריפריות החברתיות – שכונות ועיירות פיתוח.

נפגש אחרי החגים

מבחן המחאה הבא יהיה לאחר החגים. ב-15 באוקטובר תחדש הכנסת את דיוניה, זה יהיה גם היום הראשון של שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. בקרב פעילי המחאה גוברת הדרישה להופכו ל"יום זעם לאומי". באוניברסיטאות ובמספר מכללות ציבוריות, בהן הכריזו המרצים סכסוכי עבודה על רקע ביטול עילת הסבירות, מתוכננות "שביתות אזהרה". גם בקרב הרופאים ישנם הדורשים להצטרף לשביתה, מאחר שההסתדרות הרפואית הכריזה סכסוך בדומה למרצים.

על רקע זה יש מקום לדרוש להכריז שביתה כללית. חיוני לפעול בנחרצות על מנת שההסתדרות תכריז סכסוך עבודה כללי בעקבות השלכותיה השליליות של ההפיכה המשטרית על מעמד העובדים ועל זכויותיו. שביתה כללית בשילוב "יום זעם" המלווה במחאות המוניות ברחבי הארץ יהיו מסמר נוסף בארון הקבורה של ממשלת נתניהו-בן גביר.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123575