עם פרסום הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה משנת 1993, בה אושר הסכם אוסלו, נחשפו ולו חלק מעמדותיה של הצמרת הפוליטית והביטחונית הישראלית ושיקוליה. יצוין שחלק מהפרוטוקולים בארכיון המדינה עדיין מצונזרים ולכן יתכן כי התמונה היא חלקית בלבד.
בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה דאז, יצחק רבין "תהיינה בעיות קשות, ואני מוכרח לומר כי בכל אוטונומיה הן יהיו קשות מהמצב כיום." החשיבות של דברי רבין היא בכך שלעולם לא התכוון לאפשר לפלסטינים מדינה עצמאית. זאת למרות שבשנת 1988, בוועידתו באלג'יר, החליט אש"ף לפנות לנתיב חדש – נתיב הפשרה עם והשלום עם ישראל, לאחר שהגיע למסקנה כי דרישתו האולטימטיבית לצדק הובילה אותו לדרך ללא מוצא.
ממשלת רבין הגיעה למסקנה שיש לפתוח במו"מ רק ב-1993, בעקבות משא ומתן אלטרנטיבי שניהלו פעילים ישראלים מול אנשי אש"ף באוסלו שבנורבגיה. כדי להתמודד עם התנגדות הימין, הסכמי אוסלו 1993 המשיכו בקו של הסכם השלום עם מצרים: ישראל לא הכירה בזכות הפלסטינים למדינה אלא רק לאוטונומיה. לכן לא כללו ההסכמים החזרת שטחים כבושים, אלא רק הבטחה שלאחר החתימה עליהם יחל משא ומתן להסדרי קבע.
בעקבות הסכמי אוסלו ניתנה אוטונומיה לפלסטינים ברוב השטח של רצועת עזה ובחלק קטן של הגדה המערבית. הדבר המהותי היה אפוא שחרור ישראל מאחריות לחיי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית ברובה, תוך שימור שליטתה בשטח ובעיקר בסידורי הביטחון. מאז ישנה הנהגה פלסטינית שמנהלת את חיי היומיום של רוב הפלסטינים בשטחים הכבושים. מישראל הוסר הנטל הכספי והניהולי של החזקת השטחים הכבושים והוא מוטל מאז על מדינות העולם.
מדיניות הכיבוש של ממשלות העבודה
ממשלת העבודה החלה במלחמת 1967 במדיניות הכיבושים. על הסכם השלום עם מצרים (מרס 1979) שכלל פינוי של רוב סיני, חתומה ממשלת הימין בראשות בגין. ההסכם הושג רק אחרי מלחמת 1973 רבת הקורבנות ותחת האיום שאם לא נצא מסיני ייפגעו היחסים המיוחדים עם ארה"ב.
את היציאה מעזה, לרבות מההתנחלויות שם (פלוס כמה התנחלויות בגדה), ביצעה ממשלת הימין של שרון. בן גוריון, ראש ממשלת מפא"י, נסוג אמנם מסיני (1957) כמה חודשים לאחר שצה"ל כבש את חצי האי, אך ללא הסכם עם מצרים. יוזמת השלום של נשיא ארה"ב בוש הבן (2002) התבססה על העיקרון של שטחים תמורת ביטחון. אריאל שרון כראש הממשלה הודיע שהוא מקבל יוזמה זו אך הוציא את הצבא הישראלי מרצועת עזה. הגדה ומזרח ירושלים נותרו בשליטת ישראל.
ממשלות הימין לא ביטלו את אוסלו
בזירה הבינלאומית הועלו יוזמות רבות להסדר מדיני. בנובמבר 1967 אימצה מועצת הביטחון את החלטה 242. על בסיס החלטה זו יצאה ברית-המועצות בינואר 1968 ביוזמת שלום, אך ארה"ב דחתה אותה. ברה"מ התמידה במאמציה להוביל למו"מ בין ישראל לשכנותיה. אבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, הציע ב-2006 משא ומתן אך שרון סירב להצעה.
בסיכום, הסכמי אוסלו 1993 יצרו אשליה חזקה, כאילו פניה של ממשלת ישראל לשלום. מתנגדי ההסכם ובראשם הליכוד ניהלו מסע נאצות שהוביל לרצח ראש הממשלה רבין ב-4 בנובמבר 1995. פעילי שטח ראו את הסכנה בזמן אמת.
בשבע שנות אוסלו, עד תחילת האינתיפאדה השנייה, ישראל הרסה כאלף בתים פלסטיניים בשטחים הכבושים והפקיעה כ-40,000 דונם. ישראל ביצעה גירוש של הג'הלין ליד מעלה אדומים ב-1997 ושל 12 כפרים בדרום הר חברון ב-1999. כאשר עלתה יוזמה לחקיקה שתעודד מתנחלים לחזור לישראל, רבין טרפד אותה, באומרו שרק אם נגיע להסכמה לצאת מהשטחים נחוקק. מי שמתכוון לעשות שלום, לא עושה דברים כאלה. ממשלות הימין השונות לא ביטלו את הסכמי אוסלו, אך גם ללא ביטולם פעלו בשיטתיות להגדלת מספר המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/120332
