אין אמירה נחוצה יותר כעת מאשר זעקה מכל הלב נגד המשך המלחמה הנפשעת בעזה. די לטבח המתמשך, די למלחמת שלום הממשלה, שלום העומד בראשה ושותפיו –  מבן גביר ועד גנץ. אך כדי שנוכל להיאבק יחד במלחמה, ערבים ויהודים כאחד, עלינו לענות על השאלה: איך בונים שותפות בעת אסון? אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה זו, על אף שהתמודדתי איתה בשנים ללא הפסקה: כאקטיביסט, כמנכ"ל לשעבר של ארגון חברה אזרחית, ולאחרונה כמזכיר חד"ש וכאחד ממייסדי שותפות השלום, אך בראש ובראשונה כאדם המאמין בשותפות בין אנשים.

ה-7 באוקטובר הכה אותי ואת חבריי במחצבות השותפות בתדהמה עמוקה (בחרתי במילה מחצבות לא במקרה – אלא כדי להמחיש עד כמה עבודה זו קשה, ורחוקה מלהיות פיקניק או הבחירה הקלה כפי שמתנגדיה מנסים לתאר אותה). חברים יהודים רבים, שמכירים אותי מקרוב שנים ארוכות, הסתכלו עלי בחשדנות וניסו לחפש בעיני את הטרוריסט האלים, ובמקרה הפחות גרוע, חיפשו בפי את הגינויים החסרים להם. לקח לנו לא מעט זמן עד שהצלחנו לנהל שיחה עניינית, או לפחות פחות סוערת. אנחנו עדיין בתוך האירוע, ועדיין קשה.

מהיום הראשון אמרנו בחד"ש שכל פשעי הכיבוש לא מצדיקים פגיעה באזרחים ישראלים, ושכל הפשעים שבוצעו ב-7 באוקטובר אינם מצדיקים את מלחמת הנקם בעזה. רצינו להפגין נגד המלחמה, אך היינו לבד. ובכל זאת ארגנו בתל אביב את ההפגנה הראשונה נגד המלחמה, רק אחרי שעתרנו לבג"ץ. היינו לבד, על אף שלא שכחנו את הקריאה לעסקת חטופים, שבויים ואסירים.

כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, השתתפתי בישיבה של ארגוני שמאל רדיקלי. חלקם אמרו, "אנחנו לא מתנגדים למלחמה אלא לדרך בה היא מתנהלת" (כן, שמאל רדיקלי!). אמרתי להם בצער: אתם עוד תתנגדו. שפך הדם האיום פחות מעניין אתכם, כי בינתיים הדם הוא של פלסטינים בלבד. אנחנו יורדים לרחוב, ואתם עוד תצטרפו אלינו – רק אחרי שתתחילו לאבד חיילים וחטופים. לא חבל?

הבנו עוד בימים הראשונים כמה צמאה הממשלה לפתוח חזית פנימית נגד האזרחים הערבים. ראשיה רצו לנצל את מסך העשן של המלחמה, ואת העיסוק הציבורי בפשעים בעזה, כדי לחסל חשבונות עם הפלסטינים באשר הם – בין אם בגדה המערבית ובין אם בתוך ישראל. זו הייתה מבחינת ממשלת הימין הזדמנות פז לשבור את גאוותנו הלאומית וללמד אותנו פעם אחת ולתמיד מי הוא בעל הבית, וכמה מפחיד הוא כשהוא משתגע ומבטיח נכבה שניה.

המשימה הראשונה שהציבה לעצמה הנהגת החברה הערבית הייתה להכשיל את הניסיון לבודד אותנו כמיעוט לאומי. ועדת המעקב ניסתה לארגן מפגש יהודי ערבי, שנאסר בידי משטרת ישראל – אותה משטרה שניסתה לאסור על כינוס המועצה הארצית של חד"ש בדצמבר 2023, ודיכאה עשרות הפגנות, עצרות וכינוסים פוליטיים, וביצעה מעצרים המוניים בחברה הערבית בחודשים האחרונים.

אחרי ניסיונות רבים הצלחנו להקים את שותפות השלום, בה חברים כארבעים ארגונים שהסכימו לפעול לקידום חמישה עקרונות: עצירת המלחמה, עסקת חילופים, פתיחה בתהליך מדיני, הפסקת הרדיפה הפוליטית, ותיקון עוול ההפקרה וההזנחה של אוכלוסיות מוחלשות.

מדי פעם עולה המחשבה אצל חלק ממרכיבי השותפות: עד מתי נסתפק בקריאה להפסקת המלחמה? מתי יהיה לנו את האומץ לאתגר אחד את השני, או לאתגר כולנו יחד את הקונצנזוס הציוני? שאלה זו תמיד מציתה את דמיוני, ומחזירה אותי לשירו של מחמוד דרוויש "תסריט מוכן מראש".

לא אצטט כאן את השיר במלואו (אך אני ממליץ לכם לקרוא אותו אחר כך). אני מבקש לדמיין יחד אתכם את הבור – או לצורך העניין המנהרה – אליה נפל המשורר יחד עם אויבו, ואת הדינמיקה המעניינת שנוצרה בין שניהם שם: מתי יריבו ויאשימו זה את זה באחריות על הנפילה, מתי ואיך ינהלו מו"מ על חלקתו של כל אחד מהם בתוך הבור, איך יסכימו מי יצא ראשון במידה ויושט להם חבל הצלה. לשאלות אלה יש מגוון של תשובות, אך לשאלה אחת הייתה תשובה ברורה מכולן: איך יתנהגו אם יתקוף אותם נחש? כך אומר דרוויש:

אני והוא

נהיה שותפים להריגת הנחש

כדי להינצל גם-יחד

או כל אחד לחוד.

אבל לא נאמרו מלות תודה וברכה

על אשר עשינו יחדו

כי האינסטינקט, לא אנחנו,

נלחם לבדו על נפשו

ולאינסטינקט אין אידאולוגיה!

כמה שזה נכון! לו רק היינו נענים לאינסטינקט האנושי הבסיסי שלנו, כבני אדם, כהורים – היינו זועקים על אף כל ההבדלים האידאולוגיים, עמוקים וחשובים ככל שיהיו, נגד המשך המלחמה הזו. אך החיים מורכבים הרבה יותר, ולא על האינסטינקט לבדו יחיה האדם. משום שאנחנו כבר בתוך הבור, כדאי להרהר לא רק על איך לצאת ממנו, אלא גם איך נוכל להימנע מנפילה לבור הבא. בנקודה זו אני חושב שיש מקום לחשיבה על שינוי מהותי.

הכי קל להטיל את האחריות על ה-7 באוקטובר ועל חמאס, או על ביבי ועל מדיניותו לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות. קל גם להאשים את שותפיו המשיחיים והפירומנים של נתניהו ששולטים בו. אפשר להתאכזב גם מגנץ, "הגנרל הנאור" שתרם לסגירת ערוץ לווין בעידן השמיים הפתוחים – הישג שבלעדיו המלחמה לא הייתה נמשכת והממשלה הייתה מתפרקת!

כל זה נכון – אך זה לא הכל. בן גביר, סמוטריץ', נתניהו, המרכז והימין, מהליברלי ביותר ועד החשוך ביותר, הם לא אלה שהמציאו את הרעיון לנצל את ההכרה בזכות העם היהודי להגדרה עצמית ככלי להכשרת עליונות יהודית – הם רק הגזימו ברמת העליונות. הם לא הגו את הרעיון של שליטה בעם אחר, ולא המציאו את המחשבה שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח, הם רק שכחו – כהרגלם של משתמטים עצלנים – שיש גבולות לכוח. הם לא הגו את הרעיון לכבוש את מסגד אל-אקצא, אך היו יהירים עד כדי כך שפגעו בסטטוס קוו.

ועל העקרונות יש לנהל את השיחה: לא על איך מנהלים את הסכסוך, איך משמרים את הסטטוס קוו ואיך מטפחים את העליונות היהודית – אלא איך מפרקים את עולם המונחים הזה ומתחילים לדבר בגובה העיניים על טיפול שורש, שיבטיח לכולנו חיים בשוויון לאומי ואזרחי מלא, ללא עליונות, כיבוש וגזענות.

אם החברה הישראלית לא תשכיל להבין זאת, אם תתעורר מאוחר ולא תשנה כיוון בקרוב, היא תגלה כי בזמן שניהלה את המאבק הצודק להחזרת החטופים והשבויים, הממשלה הייתה עסוקה לא רק בהרס בעזה ובגזל אדמות בגדה, או ברדיפת הציבור הערבי בישראל – אלא גם ובעיקר בהמשך ההפיכה המשטרית בתוך ישראל. הממשלה הבינה שלא תוכל לבצע זאת מעל הבמה הקדמית, ולכן עברה להשלים את המלאכה בחצר האחורית – החצר של החברה הערבית, שלא מעניינת את הציבור בישראל. זו החצר שהתמודדה בחודשים האחרונים עם מעצר מתמשך של אמנית מוכרת, רדיפה של אקדמאית בכירה, פלישה למועדון של מפלגה ותיקה, מעצרים מנהליים, קלות בלתי נסבלת של ידי שוטרים על ההדק מול אזרחים ערבים, החזקה בגופות של אזרחים למטרת חיזוק מעמדה של ישראל במו"מ, רדיפה של מורים, עיתונאים ואפילו שופטים. כל זה כאשר הגורמים המרכזיים במחאה נגד ההפיכה ממלאים פיהם מים כשמדובר בחברה הערבית!

אני לא מתעקש לומר הדברים האלה ממקום של ייאוש או רצון לחטט בפצעי העבר, אלא מתוך מחויבות לשותפות אמיתית ועמוקה. שותפות לא חייבת להיות מותנית בהסכמה על הכל – אפשר לבנות שותפות רגעית להריגת נחש. אך שותפות למען העתיד של בנינו ובנותינו חייבת להתבסס על כנות ויושר.

הדברים נאמרו במסגרת הכנס "מאסון לשלום מבוסס שותפות" שנערך בשבוע שעבר במכון ון ליר בירושלים