במבט חודר ובחיוך מתנצל, כשדמעות זולגות מעיניה השחורות והיפות, לחשה הילדה העזתית, בת התשע או העשר: "אני רעבה". בסרטון הקשה לצפייה זה נראה שהיא מתביישת בווידוי המטלטל הזה. רק בעברית מצמידים את המילה "רעב" למילה "חרפה" – "חרפת רעב" אומרים. חיפשתי ולא מצאתי מונח זה בשפות אחרות. במילון אבן שושן כתוב, כי חרפת רעב היא "מצוקת רעב המאלצת את האדם להתבזות על פת לחם".

למה מי שמבקש פת לחם חש מבוזה? הרי זה צו החיים. אפשר להבין את המונח הזה ברמה הסובייקטיבית של האיש הרעב. אך ברמה הרחבה, האובייקטיבית, אפשר לומר שזכותו הבסיסית של אדם היא להשיג, בכל דרך אפשרית, את פת לחמו, והחרפה האמיתית היא של המרעיבים. נראה שהשפה העברית רגישה מאוד לסבל האנושי, אך כמה מדובריה ממש לא.

לפי מה שקראתי, השלבים ההתחלתיים של הרעב מתבטאים בצד הנפשי וההתנהגותי: מצב רוח עצבני, עייפות, העדר ריכוז ומחשבות אובססיביות על אוכל. בשלב השני מתחילים להופיע תסמינים גופניים: חולשה, דופק מהיר, נשימות רפות ואיטיות, צמא, עצירות, וייתכן גם שלשול. במקרים מסוימים העיניים מתחילות לשקוע פנימה ולהיראות מזוגגות; השרירים מדלדלים והעור מחוויר, והאדם הרעב סובל מעייפות כבדה ומסחרחורת. עוד סימן אחד בולט – בטן נפוחה אצל ילדים. מי אמר שכדור הרובה אינו רחום? הוויה דולורוזה הנזכרת לעיל הייתה נחסכת בירייה אחת, זבנג וגמרנו.

רעב שמקורו ברוע

בימים קדומים, הרעב היה בדרך כלל מעשה ידיו של הטבע – בצורת או אסון טבע אחר. במיוחד כאשר לא עלה בידם של הטובים לספק מזון לרעבים. אך יש סוג אחר של רעב, שמקורו ברוע. סוג זה נקרא "הרעבה". הרעבה היא פעולה מכוונת וזדונית שכל כולה רשע מזוקק. על סוג זה, שיצרו בני אדם, אפשר לומר "חרפת המרעיבים". עזה מוקפת מזון, אך השומר אינו נותן לו לזלוג פנימה. ומי שהודף את המזון פותח את שערי המוות לעזתים. רק אדם אכזר מסוגל לפעולה זו.

העולם נרעש מ"טבח הרעבים" בצפון עזה. סימה קדמון כתבה ב"ידיעות אחרונות" על הצילום של הכטב"מ: "מאות דמויות זעירות, כמו נמלים קטנות, רצות מצד לצד. לרגע נראות כאילו הן נסות על נפשן, וברגע אחד כמו עטות על משהו, כמו ציפורים על פירור לחם". מחזה זה אינו חרפתם רק של המרעיבים – הוא חרפת המין האנושי כולו.

מתרכזים בפרטים הקטנים

אך בישראל, כמו בישראל, ריכזו את תשומת הלב בפרטים הקטנים והקטנטנים כדי להסתיר את המראה הכללי, את העובדה שמציאות זו נוצרה במודע בידי קברניטי המדינה. "הוריתי להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה. לא יהיה חשמל, לא יהיה מזון, לא יהיה דלק, הכל סגור. אנחנו נלחמים בחיות אדם, ואנחנו נוהגים בהתאם", אמר יואב גלנט, שר הביטחון בממשלת ישראל. אמנם דבריו נאמרו יומיים אחרי 7 באוקטובר ומאז נכנס סיוע הומניטרי לעזה, בלחץ ארה"ב והעולם, אך רוח הדברים מרחפת מעל להתנהלות הישראלית. כזה היה למשל ה"כישלון" של נציגי השלטון במעבר כרם שלום מול מפגינים שניסו והצליחו למנוע הכנסת סיוע. פקודת ההרעבה יצאה מהצד שבו אני וחברי חיים. אנחנו, היהודים והערבים מבקשי השלום, כלום נוכל לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" משום שגינינו וזעקנו? לא די בגינוי. אנחנו נדרשים לעשות יותר. שנים ואולי עשורים צריכים לעבור כדי שאות קין של הפקודה "לא יהיה מזון" ידהה, אם בכלל.

נחזור לילדה העזתית, שלחשה שהיא רעבה ופניה הקרינו בושה בגלל הווידוי הקשה. אני רוצה להצהיר בפניה ובפני כל ילדי וילדות עזה: אני בוש ונכלם נוכח המצב אליו נקלעו. אני מתנצל בפני הילדה העזתית לא רק בשמי אלא בשם כל האנשים הטובים בעולם. איך נתנו לפרח כמוך לקמול בלי להיחלץ לעזרתך, לעזרת עזה?

פורסם לראשונה בירחון הספרות והתרבות "אל-אצלאח"