אני כותבת שורות אלה לאחר צפייה בעוד סרטון קשה מנשוא מעזה, בניסיון להביא למילים את רגשותיי הקשים והמורכבים כאשת חינוך יסודי בזמן מלחמה. הדיכוטומיה בין לצפות בילדים מצחקקים ומתרוצצים ביום וצורחים ובוכים בטלפון בלילה היא דבר שלא ניתן לעכל.

דבר אחד ברור: אזרחים, ובפרט ילדים, נפגעים רבות במלחמה הזו, בטבח הנוראי בעזה. לפחות 14,500 ילדים נהרגו. כל אחד ואחת מהם היו עולם ומלואו. ילדים התייתמו, איבדו חלקי גוף וגפיים. גם הילדים שלא נפצעו, מצולקים בטראומה נפשית חמורה והנזק הפסיכולוגי הרסני ובלתי הפיך. לא ניתן לדמיין את הטראומה העמוקה והמסובכת של ילדי עזה, והטיפול בה נשמע בלתי אפשרי.

מדי פעם, בין כל סרטוני הזוועות של ילדים מתים, אני רואה ריאיון עם ילד או ילדה עזתים. לעתים סרטונים אלה רודפים אותי עוד יותר מסרטוני המוות. בסרטונים האלה, על אף מחסום השפה, אני רואה ילדים עם אישיות וחוכמה וכישרון. לעתים אני מוצאת דמיון רב בינם לבין הילדים שאני מדריכה: בנראות, בקול, בשפת גוף, במאפיינים משותפים.

צפיתי בסרטון על ילד פלסטיני עם לקות שמיעה, שסיפר שאינו מוצא סוללות למכשיר השמיעה שלו ולכן נותר חסר אונים להפצצות ולסביבה שלו ברגעים קריטיים. סיפור זה נגע בי באופן אישי, מאחר שאחד הילדים שאני עובדת איתם הוא לקוי שמיעה. דמיינתי אותו בסיטואציה כזו, כל כך חסר אונים ופגיע. אם רק היה נולד למשפחה אחרת, כמה קילומטרים מפה, הוא אלול היה להיות ילד פלסטיני המחפש סוללות.

לפעמים אחד הילדים שאני מדריכה אומר משהו כמו ״אתה תומך בעזה״ כעלבון חמור ביותר. ואני חושבת על איך הם לא מתכוונים לזה. אבל הם עוד יתכוונו. הם יגדלו לא רק להתכוון, אלא לכוון. אך בעוד שהם יגדלו להפציץ אזרחים,  בעזה ימשיכו לחיות ילדים.