שמי מאיר ברוכין. אני מורה ולפני ארבע שנים פוטרתי מבית ספר בראשון לציון. לימדתי בתקופה ההיא במקביל בראשון לציון ובפתח תקווה, אבל בשנה ההיא הייתי בחל"ת מבית ספר בפתח תקווה. הייתה לי קביעות בשני בתי הספר.

יש לי עמוד פייסבוק פעיל מאוד. אני מעלה בו פוסטים רבים הקשורים לפלסטינים במטרה להעניק להם שמות ולספר את סיפורם. מבחינת רוב האזרחים היהודים, הפלסטינים הנהרגים הם מופשטים: אין להם שם, פנים, חלומות, תקווה. אני רוצה להאניש אותם פלסטינים כדי שהישראלים יכירו אותם.

באוקטובר 2019 הפציץ מטוס של חיל אויר צריף בעזה וחיסל את כל משפחת אל-סווארקה, לרבות חמישה ילדים בגיל שנתיים עד 13. לאב המשפחה לא היה כל קשר לטרור. כמה חודשים אחרי ההפצצה פרסם יניב קובוביץ' ב"הארץ", כי הצריף הזה בכלל הוצא מבנק המטרות של צה"ל.

כתבתי על כך פוסט, ובין היתר כתבתי שהטייס ידע שישנה היתכנות לתוצאה זו, והוא בחר להיות רוצח. בתקשורת הפכו את האמירה, ויצא כאילו אמרתי שכל החיילים או כל הטייסים רוצחים. פוסט נוסף שכתבתי פורסם בתקופה של צעדות השיבה. באותה תקופה ירה הצבא למוות ביותר מ-200 עזתים לא חמושים ופצע יותר מ-37 אלף. פרסמתי פוסט נוסף ובו קראתי לכל מלש"ב (מועמד לשירות ביטחון, א"פ) לסרב פקודה, ואז אמרו שאני מטיף לסרבנות.

שימוע כמשחק מכור

בעקבות שני הפוסטים הללו, זומנתי לשימוע בעיריית ראשון לציון. כמובן שהשימוע היה משחק מכור לחלוטין. יכולתי להגיש נגדם תביעה בבית הדין לעבודה, וכנראה שהייתי מנצח. אבל לא הרגשתי שכל התהליך הזה היה שווה לי. בשימוע הציע נציג ארגון המורים להעביר אותי לבית ספר אחר, העירייה סירבה. הנציג הציע להוציא אותי לחל"ת וגם את זה דחתה העירייה.

העירייה לא יכלה לפטר אותי בגלל ההגנה שמעניק ההסכם הקיבוצי. לפי ההסכם הקיבוצי של ארגון המורים העל- יסודיים, ישנם שלושה מסלולים בהם ניתן לפטר מורה עם קביעות באמצע שנת הלימודים: קיצוצים (ירידה דרסטית במספר התלמידים); אי התאמה מקצועית; סיבות משמעת (במקרה כזה נדרשת העמדה לדין בבית הדין של עובדי הרשויות המקומיות). כל המקרים הללו לא התקיימו בסיפור שלי.

עיריית ראשון לציון הציעה לי לבסוף לפרוש ולקבל פיצויים. חתמתי על ההסכם בדצמבר 2019, אבל, העירייה לא חתמה עליו. חודש לאחר מכן, התקשרו אלי מארגון המורים לשאול מה קורה איתי. אמרתי להם שאני ממשיך לעבוד כרגיל והם דרשו ממני לעזוב מיד את העבודה. אמרתי להם שהעירייה לא חתמה על הסכם הפיצויים, ועל כך השיבו לי שזה רק עניין פרוצדורלי. למחרת נפרדתי מהכיתות שלימדתי ועזבתי. בתקופה זו נכנסה התקשורת לתמונה והתפרסמו כתבות שכללו דברים מופרכים למדי לגבי.

מורה בחינוך המיוחד

ביוני 2020, זימנה אותי מנהלת המחלקה לחינוך העל-יסודי בפתח תקווה לשיחה. במהלכה אמרה לי שהם מעדיפים שאני אעזוב. אמרתי לה שאין לי אלטרנטיבה ושהם לא יכולים למנוע ממני לחזור לעבודה שלי. כדי להקשות עלי, הם לא נתנו לי לחזור לתיכון שממנו יצאתי לחל"ת, אלא פיצלו את המשרה שלי בין שני בתי ספר בעיר. שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים קיבלתי על עצמי לנהל פרויקט כלשהו. התקשרתי למנהלת המחלקה בפ"ת ואמרתי לה שהנסיבות שלי השתנו, וכי אם הם רוצים להיפטר ממני – אז זה הזמן. היא החליטה שהיא מורידה אותי מתיכון אחד, ובתיכון השני משאירה לי רק כיתה אחת של תלמידי החינוך המיוחד. אמרתי לה שאין לי שום הכשרה ללמד את ילדי החינוך המיוחד, אבל היא התעקשה והסכמתי.

עשיתי שיעורי בית. למדתי על חינוך מיוחד ועל דרכי הוראה מותאמות. התחילה שנת הלימודים והתלמידים  מאוד אהבו אותי. מנהלת בית הספר, שלאוזניה הגיעו התגובות האוהדות מצד התלמידים, ביקשה ממני לעזור לכמה תלמידי י"ב שלא עברו את הבגרות בהיסטוריה, ושוב הסכמתי. לאחר מכן, היא ביקשה ממני לעזור גם בכיתות נוספות. ככה טיפסתי מ-10% משרה ל60%. ב-2022, הייתה לי כבר 100% משרה והשנה הגעתי ל-103% משרה. בחודש אפריל האחרון, שיגרה לי מנהלת בית הספר הודעה קולית ובה היא שאלה, האם ארצה להגדיל אפילו עוד את המשרה שלי בשנת הלימודים הקרובה.

'כוונה לבגוד במדינת ישראל'

בתחילת שנת הלימודים הנוכחית החלה המלחמה בדרום. השנה לימדתי בשני בתי ספר, האחד בפתח תקווה והשני –  בקיבוץ צרעה. כשהחלה המלחמה, התחלתי להעלות פוסטים על הנשים והילדים שהצבא הורג ברצועת עזה, שוב במטרה לתת להם שם ופנים. המזכירה של מנהל החטיבה בתיכון בצרעה תייגה אותי בעמוד של "הצל" שיש לו אלפי עוקבים. בעקבות כך התחלתי לקבל כל יום מאות הודעות נאצה. הפוסט של "הצל" רץ בכל הקבוצות העירוניות בפתח תקווה.  העיר כולה רעשה בגללי.

זומנתי לשימוע בעיריית פתח תקווה ב-18 באוקטובר. בדיעבד, בזמן שהייתי במעצר, גיליתי שעיריית פתח תקווה הגישה נגדי תלונה במשטרה ממש באותו היום. יום לאחר השימוע, הגיע אלי שליח עם מכתב פיטורים. פניתי להליך משפטי כדי לקבל צו מניעה ולהגיש תביעה נגד עיריית פתח תקווה. במקביל, התחלתי לחפש מקום עבודה חלופי. אבל, משרד החינוך נכנס לתמונה והטיל וטו על העסקתי בכל בתי הספר ברחבי הארץ. אני משוכנע שמשרד החינוך היה מודע היטב להגשת התלונה במשטרה בידי עיריית פתח תקווה.

חשוב לציין, כי יותר מ-95% מבתי הספר התיכוניים בארץ נמצאים בבעלות הרשויות המקומיות או בבעלות רשתות כמו אורט וברנקו וייס. לאחר הווטו שהטיל משרד החינוך, הסיכוי שלי להיקלט במוסד חינוכי כלשהו הוא אפסי. לכן, התחלתי לחפש משרה בבתי ספר פרטיים או חצי-פרטיים, אך גם שם סירבו להעסיק אותי עד שתוסר המגבלה שהטיל עלי משרד החינוך.

ב-9 בנובמבר קיבלתי שיחת טלפון מתחנת המשטרה בקישלה, שהיה ידוע בעבר כ"בית המעצר הטורקי", ליד שער יפו בירושלים העתיקה. זומנתי לחקירה "בחשד להסתה". מיד התקשרתי לעורך דין שלי שאמר, כי כדי לחקור בחשד להסתה צריך אישור של הפרקליטות.

המשטרה ביקשה מהפרקליטות אישור חקירה, אבל הפרקליטות דחתה את בקשתה בטענה שאין בפוסטים שלי שום חשד להסתה. המשטרה לא ויתרה, ועל מנת להצדיק את מעצרי הסתמכה על שני סעיפים אחרים: סעיף 100 לחוק העונשין האומר: "קיימת כוונה לבגוד במדינת ישראל" בהקשר של המלחמה בדרום; וסעיף שייחס לי, לא פחות ולא יותר, "הפרה של הסדר הציבורי". חשוב לי לציין שמבין 14 הפוסטים שהוצגו בפני כראיות למעצר, רק אחד נכתב אחרי הטבח בעוטף ב-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה.

ברגע שנכנסתי לתחנת המשטרה בקישלה, החרימו את מכשיר הטלפון הנייד שלי ואזקו את ידי ואת רגלי. השוטרים הציגו בפני צו מעצר וצו חיפוש בבית שלי חתומים בידי השופטת בלהה יהלום.  חמישה בלשים לקחו אותי לביתי. הם הפכו את הבית לגמרי: היה קשה כבר לראות את הרצפה. לאחר שהחיפוש הסתיים, החזירו אותי לתחנת המשטרה לחקירה בת 4 שעות. הטכניקה של השוטרת הייתה לשאול שאלות תוך שתילת התשובה שהיא רוצה לקבל בגוף השאלה. למשל: "כמי שמצדיק מעשי אונס שנעשו בידי אנשי החמאס ב-7 באוקטובר, אתה לא חושב ש…"

שיחה על 'הפרוטוקולים של זקני ציון'

אבל אני לא נפלתי למלכודות של השוטרים, ונלקחתי לבית המעצר במגרש הרוסים. הוגדרתי "אסיר בטחוני" על כל המשמעויות במושג זה. שמו אותי בתא נפרד, מבודד, והיו לי רק הבגדים שלבשתי. ישבתי ארבעה ימים במעצר. ביומיים הראשונים כלל לא הייתי מסוגל לאכול. ביום שישי, 10 בנובמבר, התקיים דיון בהארכת מעצרי. הדיון נמשך בדיוק שבע דקות, והשופט האריך את מעצרי בשלושה ימים.

במהלך המעצר הקפדתי לבצע תרגילי התעמלות כל כמה שעות כדי לא להשתגע. פעם ביום הובילו אותי לאיזו חצר. זו למעשה רחבת בטון מגודרת מכל הכיוונים כולל מלמעלה. אפילו הנתיב מהתא שלי לחצר הוגדר "נתיב סטרילי": אסור היה לאיש להימצא בו. ביום ראשון בשבוע שעבר, 12 בנובמבר, בשעות הערב, נלקחתי לחקירה השנייה שנמשכה ארבע שעות, והשוטרים השתמשו בה שוב באותה טכניקה.

בשלב כלשהו הטיחה בי השוטרת, כי הפוסטים שלי "דומים לפרוטוקולים של זקני ציון". מאחר שאני גם מורה להיסטוריה, שאלתי אותה האם יצא לה פעם לקרוא את  "הפרוטוקולים של זקני ציון". היא לא הגיבה. השוטרת קראה לקצין שפיקד עליה וזה הוסיף עוד כמה שאלות. גם למלכודות שלו לא נפלתי, והוחזרתי לתא.

תקופת המעצר שלי הייתה אמורה להסתיים ביום שני, 13 בנובמבר, בשעה 12:00. אבל הדיון בבית המשפט התחיל רק בשעה 12:20, כאשר הייתי אמור להיות משוחרר. בתום הדיון הורה השופט לשחרר אותי בתנאים מגבילים: אסור לי להיכנס לרשתות החברתיות במשך 15 יום, ערבות עצמית של אלף שקל ועוד ערבות צד ג' של 10 אלפים שקל.

לא נכחתי פיסית בדיון והוא נוהל בשיחת וידאו מתא המעצר. כאשר החליט השופט לשחרר אותי, חשבתי שזהו, נגמר המעצר ואני יוצא החוצה. אבל ברגע שהסתיימה שיחת הווידאו, שבו ושמו עלי את האזיקים והתכוונו להחזיר אותי לתא המעצר בטענה שעוד לא הגיעה פקודת שחרור מהמשטרה. רק שלוש וחצי שעות אחרי ההחלטה, התקבלה פקודת השחרור מהמשטרה. בדיון שהתקיים ביום שישי, הגיעו כמה עשרות תומכים, אך אלה פוזרו באלימות קשה מאוד בידי המשטרה. ביום שני, בו שוחררתי, חיכו לי כמה תומכים וחברים.

בלי פרנסה ורחוק מהפנסיה

שהיתי במעצר במגרש הרוסים שהוא מקום נורא, עולם אחר לגמרי שאנחנו לא מכירים. שומעים שם זעקות שבר של עצירים. לזמן אין בו כל משמעות, ואפילו איבדתי תחושה של יום ולילה. כל פעם שאלתי את הסוהר מה השעה, שכן לא היה לי שעון. לרצון שלך אין כל משמעות. אין לך רצון עצמי. אתה נתון לגמרי לחסדיהם של הסוהרים שבגילם יכולים להיות הילדים שלי. לא החלפתי בגדים במשך כל ימי המעצר. הוגדרתי "אסיר ביטחוני יהודי", נפרד מכל שאר האסירים. אבל אני יודע שהיחס שקיבלתי, בגלל היותי יהודי, היה שונה לחלוטין מהיחס בו זוכים האסירים הביטחוניים הפלסטינים.

כרגע אין לי עבודה. עוד חצי שנה ימלאו לי 63 שנה, אך גיל הפרישה הוא 67. אין לי מושג מה אעשה עד אז, איך אסתדר בלי פרנסה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125309