שלום לכולן ולכולם. אני בוגרת תיכון טרייה מאוד מתיכון עירוני ד', ואני בדיוק בתחילת שירות לאומי אזרחי. הדמוקרטיה הישראלית היא נושא מעורר מחלוקת, יש ויכוח גדול על ההיקף והעומק שלה. אבל, קיימת הסכמה רחבה שבחודשים האחרונים חל תהליך של צמצומה המשמעותי בידי הממשלה הקיצונית והאנטי-דמוקרטית ביותר שהייתה פה וסדרת חוקים שמכונים ההפיכה המשטרית. אני מקווה שדבריי יעוררו קצת את חשיבתכם לגבי דמוקרטיה, אבל לא זו שמוכרים לכם בכל מקום – זאת שמתחילה בהצבעה בקלפי ונגמרת בספה מול החדשות, וזו שלפעמים, כאשר ממש גרוע, יוצאת לרחוב עם דגל ישראל. כוונתי לדמוקרטיה שההורים והמורים שלכם, ומסתבר שאפילו משרד החינוך,  לא רוצים שתדעו עליה: דמוקרטיה חמקמקה יותר, מאיימת יותר, סקסית יותר.

אפתח בסיפור קצר. יש הזוכרים שכאן, בבלוק מפינת אבן גבירול ז'בוטינסקי עד לארלוזרוב, הייתה עד לפני כשנתיים שכונה מוזרה של בתים קטנים וישנים. קראו לה סומייל. סומייל היה כפר ערבי-פלסטיני. בשנת 1948, בזמן הקרבות הקשים שהתרחשו באזור יפו, עזבו תושביו. יש שיגידו גורשו, יש שיגידו ברחו, אבל העובדה היא שבסוף המלחמה הם מצאו את עצמם במעמד של פליטים מחוץ לגבולות של מדינת ישראל, ואילו על הבתים ועל האדמות שלהם השתלטה המדינה.

בבתים האלה שוכנו מהגרים יהודים, רובם ממדינות ערביות. גם מהגרים אלה היו פליטים, גם הם ספק ברחו, ספק גורשו מבתיהם, ורכושם נגזל בידי מדינה שלא רצתה בהם. בעשורים הבאים הם התגוררו כשוכרים בסומייל, שכן מעולם לא הוכרה בעלותם על הבתים או על האדמה. בסופו של דבר, עיריית תל אביב והטייקונים שרכשו את הקרקע זרקו אותם לרחוב בהשפלה, ללא פיצוי הולם, כדי להרוס את הבתים ולבנות במקומם מגדלי יוקרה לעשירים. הסיפור הזה מזכיר ולא במקרה את גורלו של כפר ג'מאסין אל-ע'רבי שהפך שכונת גבעת עמל שהפכה פארק בבלי, וגם של שכונות רבות אחרות שחוו סוף דומה.

זה סיפור עצוב, אבל מה הפואנטה שלו? בעיניי, החוט המקשר בין הגירוש הראשון מסומייל ב-1948, לגירוש השני שהסתיים ב-2021, הוא השאיפה לכבוש, לגרש ולגזול; הבחירה בתאוות בצע על פני חיי אדם, בעליונות ובהומוגניות על פני מרקם חיים קיים, ובכוחניות אנטי-דמוקרטית על פני זכויות, שוויון ודמוקרטיה.  תחילה פגעו בלא יהודים, אחר כך -ביהודים שאינם לבנים או עשירים מספיק, ובסוף בוצעה הריסת השכונה לטובת בניית מגדלים – מהלך התורם ליוקר המחיה בתל אביב.

מה שאני מנסה להגיד מתמצה במשפט ידוע של לוחם החופש ד"ר מרטין לותר קינג: "אי צדק במקום כלשהו הוא סכנה לצדק בכל מקום". מה שמתחיל כפגיעה נקודתית בדמוקרטיה, בהתפשרות על עקרונות הצדק והשוויון במקום מסוים וכלפי אנשים מסוימים, במוקדם או במאוחר יתפשט, יזלוג לכל פינה וימלא כל חריץ, יגדל לממדים מפלצתיים ויכלה אפילו את מי שיצר אותו.

ההפיכה המשטרית של יריב לוין ושמחה רוטמן נולדה מהשדים שהחברה הישראלית מסתירה בארון. אנחנו עדות כיום לפרקטיקות דיכוי שהיו נחלתם של מיעוטים וכעת הן בעיה של הציבור כולו. במכתזית ובבואש  השתמשו באופן סדיר לפיזור הפגנות של ערבים, אתיופים, וחרדים, ועית הם מופעלים נגד המפגין האשכנזי-החילוני הממוצע. אידיאולוגיית העליונות היהודית, שפלסטינים ומבקשי מקלט הרגישו את מימושה על עורם מאז קום המדינה, מורגשת כעת בכל תחומי של החיים.

אני שומעת לעתים קרובות מבני הדור הצעיר המאוד פעיל ומודע פוליטית את הביטוי שההורים שלנו נכשלו. זו אמירה קשה, אבל היא מהדהדת בקרב רבות מאיתנו משום שיש בה מהאמת. אנחנו חשות שההורים שלנו בחרו עד עכשיו להתעלם ממפלצת הדיקטטורה: ראש ממשלה מושחת שמרסק את מערכת המשפט והצדק; פוליטיקאים מניפולטיביים שדואגים שציבורים שלמים יהיו עניים וחסרי השכלה כדי שימשיכו להצביע להם; שרים וראשי ערים שמשרתים טייקונים חזיריים ודופקים שוב ושוב את האנשים החלשים ביותר; השתקת שיח פוליטי ביקורתי במערכת החינוך; הפקרת הישובים הערביים, עיירות הפיתוח ושכונות העוני; בעיטה של אנשים קשי יום – בעיקר מזרחים – מהדיור הציבורי אל הרחוב; ההתנחלויות שמפרות את החוק הבינלאומי ושתושביהן מבצעים טרור יהודי-משיחי; גירוש של קהילות פלסטיניות משטחי  סי; כיבוש צבאי שנמשך עשורים והשקיע את כולנו במעגל דמים סיוטי של רוצחים ונרצחים.

עוול סופו להתפשט: הגרעין התורני שאתמול הצית מהומות בין יהודים לערבים בערים מעורבות, מסית היום לאלימות נגד קהילת הלהט"ב; פורום קהלת שפרסם תוכניות לחיסול הדיור הציבורי עבר לתמוך גם בסירוס מערכת המשפט; מפלגות לגברים בלבד יקדמו בסופו של דבר הדרה פעילה של נשים מהמרחב הציבורי; ופשיסטים מתנחלים שהתחנכו במחוזות הכיבוש האכזרי והעליונות היהודית – כמו בן גביר, סמוטריץ' ורוטמן – יפיצו בדיוק אותה עליונות יהודית ממושבי הכנסת.  רובם המכריע של בני הדורות הקודמים בחרו להפנות את הגב לאירועים מתמשכים אלה. אולי כי הם לא חשבו שאלה נוגעים בהם, אולי כי יש משהו נוח באדישות. אני רוצה להאמין שהדור שלנו יהיה שונה. אנחנו  חיים בזמן תהפוכות גדולות מאוד, ואני רואה שרבות מאיתנו לוקחות בהן חלק.

אנחנו מטילות ספק בנרטיבים הרדודים שמפמפם לנו משרד החינוך, והכי חשוב – יוצאות לרחובות וצועקות שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה. לא נסתפק במראית עין של שוויון, בניחוח של זכויות אדם, בהבטחה שלעולם אינה ממומשת לחופש ביטוי. אנחנו דורשות: דמוקרטיה או מרד. ההפיכה המשטרית נולדה מאדישות: מאדישות כלפי אי-צדק וכלפי הזעקה של קבוצות מיעוט; מחוסר הנכונות גם של רבים מאלה המכנים עצמם שמאל להכיר בפריווילגיות שלהם ולהושיט יד של איחוי לציבורים מוחלשים.

החודשים האחרונים היו עבורי תקופה של התעוררות. זו תקופה של למידה מאנשים שהחוויות והמאבקים שלהם היו קודם לכן שקופים מבחינתי. זו הלמידה שמשרד החינוך מגדיר כמסוכנת מספיק כדי לאסור כעת על קיומה בבית הספר. מאז פרוץ המחאות נגד ההפיכה אני עמוק בפעילות. אקטיביזם פוליטי מתיש ומייאש לפעמים, אבל גם מעורר תקווה. אז היום איתכן אני מלאת תקווה שהדור שלנו ימיר את האדישות, הניכור, השבטיות והעלמת העין, בסולידריות, בערבות הדדית, באכפתיות ובדאגה עמוקה לצדק, לחופש, לשוויון ולמכלול הערכים שעליהם נבנית דמוקרטיה אמיתית לכולן.

יהלי אגאי

מתוך דבריה בעצרת הסרבנים הגימנסיה הרצליה תל אביב, 3.9

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123839