"פתרון מדיני הוא תמיד אפשרי. אם מאמינים שהפתרון חייב להיות מדיני אז הופכים אותו לאפשרי" – כך אמרה השבוע ח"כ עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל) ל'זו הדרך'. בראיון הציגה ח"כ תומא סלימאן את האתגרים הפוליטיים הנוכחיים, את החשיבות של החתירה לפתרון מדיני ואת פעילותה מאז הושעתה מהכנסת לחודשיים.  

 על רקע הפסקת האש ועסקת החטופים, כיצד את מעריכה את המצב הפוליטי הנוכחי?

התקופה הנוכחית היא קשה ומורכבת מאוד לא רק בהיבט הפוליטי אלא גם בהיבט הכלכלי, החברתי והנפשי. אני שמחה מאוד על ההסכם בנושא החטופים ואני מקווה שמימושו יתקדם. צריך הסכמים המבטיחים את חזרת החטופים במקביל להפוגה במלחמה שתאפשר לתושבי עזה לנשום ולקבל את הסיוע שכה דרוש להם. אני מקווה בעיקר שההסכמים ומימושם יובילו למצב של הפסקת אש ארוכת טווח ולהפסקת המלחמה באופן כללי.

אני סבורה שהיום שאחרי המלחמה מעוצב תוך כדי הימים האלה. כלומר, האופן בו יתנהלו ההסכמים וביצועם יכריע את הכיוון של ההתפתחות אחרי שהמלחמה תסתיים. עסקת השבויים היא הוכחה מאוד ברורה שאין פתרון צבאי. הדבר תקף לשני הצדדים: לא הצד הישראלי ולא הצד הפלסטיני יצליחו לפתור את הבעיה המסובכת שהיא המשך הכיבוש באמצעים צבאיים. הפסקת האש מוכיחה ששני הצדדים צריכים ויכולים לנהל משא ומתן ישיר או עקיף. אין דרך אחרת. בתחילת המלחמה הכריזה ממשלת נתניהו שבמלחמה יכריעו את החמאס וככה יחזירו את החטופים. אבל, הוכח שזה אינו אפשרי. החזירו את החטופים באמצעות הסכם. כך גם הבעיה הגדולה של הכיבוש תסתיים רק בהסכם.

המצב הפנימי בישראל גם הוא מאוד מסובך משום  שנכנסו למלחמה הזאת תחת ממשלה פשיסטית. הממשלה ניצלה את האירוע הכואב של הטבח ב-7 באוקטובר כדי להתחיל מלחמה שמטרותיה הבסיסיות לא קשורות, בעיני, לחיסול החמאס או להחזרת החטופים. עיקר מטרותיה הוא חיסול כל אפשרות לפתרון מדיני של הסכסוך, המשך הכיבוש, וביסוס האידאולוגיה ההתנחלותית-המשיחית על הקרקע. תוכנית זו נמצאת במגירות הממשלה הנוכחית מאז שהוקמה.

אולם הציבור ברובו איבד אמון בממשלה זו. הציבור ראה את הסכנות הטמונות בממשלה ובעמדות הניצב בראשה. במשך חודשים נערכו הפגנות רבות משתתפים נגד תוכנית ההפיכה המשפטית שיזמו נתניהו ושליחו שר המשפטים יריב לוין. הציבור הרחב מתחיל להבין כי הממשלה אחראית להידרדרות במדרון תלול, וכי גם המדיניות שמובילה ממשלה זו אחראית באיזשהו מובן לטרגדיה של 7 באוקטובר.

בהקשר זה, אני סבורה שגנץ טעה טעות גדולה מאוד כשהוא הצטרף לממשלה הזאת. גנץ משמש כיסוי עלוב למדיניות נתניהו. אני לא רואה מה הוא תרם חוץ מזה שהוא מנע מהכעס האמיתי על ממשלתו של נתניהו להתפרץ החוצה. למעשה, גנץ הציל אותם. יש מי שאומר שבשעה קשה זו, כאשר העם מוכה עקב אירועי 7 באוקטובר, היה צריך מישהו שיתנהל באחריות ובממלכתיות, וזה מה שעשה גנץ. אני סבורה שההיפך הוא הנכון. גנץ בלם תהליך התפכחות והגעה להבנה עד כמה מסוכן לבסס תוכניות של מלחמה על יצר הנקמה והבריחה מאחריות.

להשלמת ההערכה של המצב הפנימי אוסיף, כי הציבור הערבי בישראל נמצא תחת מתקפה קשה. כל אזרח ערבי המשמיע קול נגד המלחמה ומבטא עמדה הומנית וסולידרית עם תושבי עזה – נרדף בעוצמה בידי כוחות הימין במקומות העבודה, באוניברסיטאות ובמרחב הציבורי. זה מצב מסוכן מאוד. הפשיזם משתולל בכנסת בדמות בן-גביר וסמוטריץ' וגם בציבור באמצעות כנופיות הימין. חובתנו להיות עם הציבור שלנו, לחזק אותו ולהגן עליו.

איך מגיעים לפתרון מדיני? האם זה אפשרי?

פתרון מדיני תמיד אפשרי. כאשר סבורים שהפתרון חייב להיות מדיני, אז פועלים שיהיה אפשרי. זה אינטרס של שני הצדדים. זה לא עניין של רצון אלא של הבנה כי האינטרס הוא להגיע להסכם כדי לחיות בביטחון. נתניהו, למשל, לא רצה הסכם חילופי שבויים. אבל הוא הבין שהלחץ הציבורי והאווירה שנוצרה וליכדה את הציבור סביב משפחות החטופים מחייבים אותו לקיים עסקה כזו.

הטבח שהתחולל ב-7 באוקטובר הוכיח שההתחמקות מהסכם מדיני עם הפלסטינים באמצעות הסכמי נורמליזציה כלכליים עם העולם הערבי, לא הביאה שלום וביטחון לישראלים ולפלסטינים. אפילו ההסכם עם סעודיה, עליו דובר לפני המלחמה, שהיה אמור לפתוח לרוחב את דלתות העולם הערבי בפני ישראל, לא יכול היה לספק פתרון לשאלה האמתית שהיא המשך הכיבוש. זה התפוצץ לנו שוב בפנים. אני רואה  שחלק מהציבור מתחיל להבין שכל מה שהממשלה הזאת והממשלות הקודמות לה מכרו לו, מנותק מהמציאות. זו אשליה שאפשר להמשיך "לנהל את הסכסוך", להמשיך במצור על עזה ולנתקה מהמרחב ולהרחיב את הבניה בהתנחלויות, ולחשוב שלא יקרה כלום. אחרי שיירגע הכעס, עוד אנשים יתחילו להבין ולפעול כדי להגיע לפתרון מדיני.

הנשיא ביידן וההנהגה של הדמוקרטים החלו לחשוש שהם עלולים לאבד את הנשיאות על רקע התבערה פה. בתמיכתו ביידן עשוי לאבד את המצביעים הפלסטינים, הערבים, המוסלמים וגם חלק מהמצביעים האפרו-אמריקאים. אנחנו רואים סימנים קלים של שינוי בגישתו של ביידן. השבוע הוא אמר כי הוא מקווה שהפסקת האש תארך יותר ושיהיו עוד הסכמים בעקבותיה. ביידן הבין שזה אינטרס שלו להפעיל לחץ על ממשלת ישראל להפסיק את המלחמה, לפחות ברגע זה. הוא דיבר על רצון ללכת בכיוון של פתרון משמעותי ועמוק הכולל הקמה של מדינה פלסטינית. כמה מדינות  הודיעו שהן שוקלות להכיר במדינת פלסטין. כל אלה הם מנגנון לחץ על הממשלה הזאת או כל ממשלה אחרת ועשוי לעזור לממש את הפתרון המדיני. אבל חשוב להגיד, לחץ בין-לאומי לבדו לא יעזור. נחוץ שילוב של לחץ חיצוני ולחץ פנימי. אם אנחנו לא נפעל כדי שהציבור יתחיל להאמין שיש תקווה ופתרון – זה לא יקרה.

כיצד מפילים את ממשלת הדמים?

עניין החטופים, שהוא נושא אנושי וערכי חשוב מאוד, מעניק אורך נשימה מסוים לממשלת נתניהו. לאיש אין אינטרס לפוצץ עניינים פנימיים כאשר לחיי החטופים נשקפת סכנה. אני סבורה שהכעס על הממשלה גדול ושהציבור יתחיל להתחשבן עם ממשלת הדמים לאחר שהחטופים יחזרו, או אם חס וחלילה תקרה תקלה בתהליך מימוש העסקה.

תפקיד שוחרי השלום לדרבן את ההתנגדות למדיניות הממשלה. עלינו ללכד את השורות עם כל המתנגדים לממשלת נתניהו, גם כאשר אין לנו הסכמה איתם על היום שאחרי. צריך לפעול ציבורית בכל דרך ולהפיל את הממשלה. ההתנגדות צריכה לכלול גם לחץ על גנץ שייצא מהממשלה הזאת. אמנם, יציאתו לא תפיל את הממשלה, אבל היא תקל על כוחות נוספים להצטרף להתנגדות. בחברותו בממשלה גנץ משתק קהל רחב שתומך בו.

איך את מתמודדת עם האיומים על חייך ועם השעייתך מישיבות הכנסת?

אני ממשיכה לעבוד ולהשמיע את הקול שהם ניסו להשתיק. הם השתיקו אותי בישיבות של מליאת הכנסת והוועדות, אבל הם לא יצליחו להשתיק אותי מחוץ לכנסת. אני מקיימת פגישות רבות עם אלה שנפגעו באוכלוסייה הערבית. לחברה הערבית בישראל נחוץ חיזוק פנימי וטיפוח עיקשות בצל הרדיפה והמתקפה הקשה עליה.

אני משמיעה קול חזק ברמה הבינלאומית בתקשורת, בקשרים עם הסגל דיפלומטי בישראל ובכנסים באינטרנט עם קולגות מהעולם. בפגישות אלה אני משמיעה את הקול הברור נגד המלחמה ומתריעה על הרדיפה של האוכלוסייה הערבית ועל הפשיזציה הגוברת בישראל. ככה שלמרות ההשעיה אין לי פנאי, ידי מלאות עבודה.

אני לא מקלה ראש באיומים שאני מקבלת. זה עניין רציני במיוחד באווירה הקיימת ונוכח התפוצה הגוברת של נשק אישי. ספגתי הטרדות קשות מאוד, כולל טלפונים מאיימים באמצע הלילה. אני מגישה תלונות למשטרה, שלצערי לא ממש עוזרת. אני עדיין סבורה שאנחנו צריכים להציף את המשטרה בתלונות על ההטרדות ולדרוש ממנה הגנה. מעולם לא ציפיתי שכולם יאהבו אותי, אז אני בסדר. אנחנו חייבים להמשיך להיאבק ולא לוותר גם בימים קשים אלה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125434