"הצלחת" החמאס המיטה חורבן על עזה. אי-אפשר להבין את המלחמה ברצועת עזה במנותק מהתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, כפי שאי אפשר להבין את התקפת החמאס בלי לקשרה לכיבוש ולדיכוי בשטחים. אין זה ניסיון ליצור סימטריה מוסרית. בסכסוך הזה ישנם כובש ונכבש ושרשרת סיבתיות: הכיבוש גורר התנגדות וההתנגדות גוררת דיכוי. זה ההיגיון הפנימי הבסיסי של חברת מתנחלים. כל ניסיון להתעלם משני המרכיבים הללו הופך את השיחה חד-צדדית. במלחמת עזה 23' נעשו ונעשים, בידי שני הצדדים, פשעי מלחמה בלתי מוסריים בעליל. כפי שפורסם ב"הארץ" (3.12), לא כל סיפורי הזוועות הם אמיתיים – אך רובם קרו.

הבסיס של השיח, לא רק בין מסכימים, חייב להיות שרצח ילדים, לדוגמא, הוא פשע מלחמה בין אם נעשה בעוטף עזה או ברצועת עזה. חוקי המלחמה מחייבים את כולם; אינם מתבטלים או מושהים גם במלחמה צודקת. יתר-על-כן, "מלחמה צודקת" אינה הופכת את מעשה המלחמה לצודק. המושג "פשעי מלחמה" נכון לטבח דיר-יאסין, לכפר קאסם, לסברה ושתילה או לחווארה וגם לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, לבית הספר במעלות, בנחל עוז ובבארי. שני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה וחובתנו להיאבק בהם.

מספר כפול של פליטים לעומת 1948

מאז 7 באוקטובר, שקועה ישראל ועוטפת עצמה באבלה והזמן היהודי-ישראלי עמד מלכת. כבר חודשיים חיה ישראל את "השבת השחורה" בלולאה ומספרת שוב ושוב לעצמה את הסיפור שלא נגמר. נכון שמה שקרה ב-7 באוקטובר הוא תצרף (פאזל) מורכב שמשמעותו נפרשת במלואה לאיטה: הידע על המחדלים, החורבן, הקורבנות, החטופים; אך אין זה הסבר שלם.

התקשורת השלטת והרשתות החברתיות משתמשות באירוע הטראומתי ליצירת לגיטימציה למלחמת נקמה ולהמשך הלחימה ללא מטרה ברת השגה (מהו "חיסול החמאס"?). הממשלה מצידה לא מסוגלת לתאר את "היום שאחרי". ממשלת ישראל נלחמת למען מטרות לא-מוצהרות שאין להן לגיטימציה מקומית או בינלאומית. 7 באוקטובר משמש להשלטת סדר יום משיחי-מתנחלי-פשיסטי של סיפוח שטחים וגירוש תושביהם. הטרנספר מצפון הרצועה סילק מבתיהם, נכון לעכשיו, על פי נתוני האו"ם, כ-1.8 מיליון עזתים (85% מאוכלוסיית עזה!) שהם כיום פליטים: כמעט כפול ממספר פליטי מלחמת 48'. וזה לא סוף הטרנספר, גם על דרום הרצועה מאיים הגירוש.  7 באוקטובר הופך הצדקה למחיקת רצועת עזה על תושביה ובנייניה. ללא חשמל, ללא מים, ללא שופכין, ללא בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים, לא ניתן יהיה להשיב לבתיהם את התושבים או אלה שנותרו.

244 פלסטינים נהרגו בגדה

אירועי עוטף עזה מסייעים גם להנדסת התודעה היהודית: ליבוי רגשות פחד, שנאה ונקמה היסטריים, המצדיקים אקדח לכל אזרח וצבא אשר "מנטרל" (גם יהודים) ללא אבחנה. 7 באוקטובר הוא ההצדקה למיליציות חמושות הנקראות "כיתות כוננות", שיפטרלו בכל שכונה, מקום עבודה או לימודים ויטילו פחד ו"צל". המלחמה היא ההצדקה לפיטורי עובדים מעבודותיהם, לגירוש ממעונות סטודנטים ולשלילת זכויות אזרחיות, כמו גם להגבלת חופש ההבעה, ההתארגנות והמחאה, לצנזורה ולסגירת עיתונים.

המלחמה הורידה מעל סדר היום את מכת הרציחות בחברה הערבית. הרצח נמשך, אך לא מדברים עליו ולא עושים למיגורו כי… עכשיו מלחמה. המלחמה בדרום גם מעלימה מהחדשות ומכותרות העיתונים פוגרומים של המתנחלים בגדה, השתלטות על אדמות של פלסטינים ושוד עדריהם, מניעה של מסיק הזיתים, שריפת בתים וכלי רכב וגירוש כפרים מעל אדמתם ברחבי הגדה.

בעוד עיני העולם צופות בנעשה בעזה, נהרגים בגדה מדי יום נשים, זקנים, צעירים וילדים. על פי נתוני האו"ם, מאז 7 באוקטובר נהרגו בגדה 244 פלסטינים, ובהם 65 ילדים, ועוד כ-3,500 נעצרו. כמו כן, לפי האו"ם, נרשמו באותה תקופה  308 תקיפות של מתנחלים כלפי פלסטינים – רובם בליווי חיילים. בתים נהרסים ונאטמים, כבישים נחסמים לפלסטינים וכבישים עוקפים נבנים עבור המתנחלים. עם המלחמה, רבבות פלסטינים איבדו את פרנסתם בישראל.

דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

ההצפה של הציבור היהודי-ישראלי ב"סיפור שלא נגמר" יוצרת בנוסף פער גדול בין תפיסת המציאות המקומית והעולמית. בעוד שהישראלים מקובעים ב-7 באוקטובר, העולם מגיב יותר ויותר על מה שקורה בחודשיים שמאז אותו יום מר ונמהר. בחודשיים שחלפו מאז "השבת השחורה", התחוללו מעשי הרג והרס המוניים כמעט רק ברצועת עזה. מטבע הדברים, דעת הקהל העולמית נסערת מהדיווחים – מממדי המוות וההרס העצומים. מראות "הנחסכים" מהצופה הישראלי באדיבותם של כלי תקשורת המגויסים למלחמה.

משך המלחמה, הצפיפות בעזה שאף הוחמרה עקב הגירוש, והכמות העצומה של פצצות ופגזים שנורו לעבר הרצועה בעזרת הרכבת האווירית האדירה ששיגר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, הובילו ל"יחס הריגה" של 12 הרוגים פלסטינים על כל הרוג ישראלי.

המלחמה, הנתפסת כנקמה באוכלוסיית חסרת-אונים, יוצרת בעולם חרון מוסרי נגד ישראל. זה בולט בייחוד בקרב צעירים (ביניהם יהודים רבים), בקרב שחורים ומוסלמים ואף בתנועות סביבתיות. גם בין המצדדים בזכותה של ישראל להגנה עצמית, חל עם הזמן כרסום בתמיכתם במלחמה נוכח ממדי ההרס ועמימות תכליתה. "בעד" או "נגד" עזה הוא פולמוס פוליטי פנימי במדינות רבות ובייחוד באירופה, בה הימין הלבן (…והאנטישמי עד לפני זמן לא רב) מתייצב לצידה של ישראל במסגרת מסע נגד המהגרים וגילויי איסלמופוביה. רק בישראל, הרואה ושומעת רק את עצמה, נתפסת ההתנגדות בחו"ל למלחמה כ"העולם כולו נגדנו" וכל גילוי סולידריות עם הפלסטינים – כ"מעשה אנטישמי". לדידה של ישראל היא יכולה להמשיך במלחמה כל עוד ארה"ב תומכת בה.

מלחמה בעיצומו של משבר פוליטי ללא תקדים

7 באוקטובר תפס את ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה. הוא הקפיא את הצעדים להשלמת ההפיכה המשפטית ומנגד – את ההמחאה ההמונית נגד ממשלת הימין והעומד בראשה, בנימין נתניהו. המלחמה דרבנה גם את הצטרפותו לממשלה של גנץ, אחד ממנהיגי האופוזיציה, אשר ממלא את תפקיד הנאמן לאינטרסים של ארה"ב בהנהגה.

ממשלת נתניהו-גנץ-ימין מלא ממשיכה בתהליך הפשיזציה ביתר שאת. ההפגנות השבועיות והמחאות סביבן נפסקו בחטף ורק באחרונה מתחדשות, אך בממדים קטנים בהרבה. הטייסים, הדגלנים והאחים לנשק חזרו לצבא ואף לקחו על כתפיהם גם את גל ההתנדבות החברתית, וזאת נוכח חדלונם של משרדי הממשלה שאינם מתפקדים.

שתי הסיסמאות של המלחמה: "יחד ננצח" ו"אין ימין ושמאל", מנסות לאחות את הקיטוב הפוליטי והחברתי שיצרה המחאה. "חוק הגיוס" אמנם לא אושר, אך הקצאות הכספים הקואליציוניים לחרדים ולמתנחלים מתבצעות ללא מעצורים וללא חמלה. זאת למרות הרעת מצבה הכספי של המדינה, הוצאות המלחמה הגדלות וההאטה הכלכלית.

בולט לעין, כי המלחמה ומטרותיה משותפות לנתניהו ולמפלגות האופוזיציה הגדולות. עם כיבוש עזה, עלו ופרחו תומכי הימין בקרב קציני הצבא וחייליו. במקביל נערכת בשורות הצבא פעולת הדתה נרחבת המטיפה לנקמה, לשנאת ערבים, לעליונות יהודית, לטרנספר ולהקמתן מחדש של ההתנחלויות ברצועה.

אך למרות התנאים הקשים, ממשיך השמאל העקבי  להתנגד לממשלת הימין וקורא להפסיק את המלחמה, להחזרת החטופים תחת הסיסמא "כולם עבור כולם", ולחידוש המשא ומתן לפתרון מדיני ולא צבאי. הגוש נגד הכיבוש לא נעלם; פעיליו נמצאים ברחובות והמאבק למען דמוקרטיה ולמען שוויון יהודי-ערבי נמשך.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125846