בשנים האחרונות ניכרת בארצות רבות במערב התחזקות של הימין הקיצוני: מארה"ב וארגנטינה ועד גרמניה, הולנד ואיטליה. מפלגות שמרניות, ניאו-ליברליות וגזעניות צוברות כוח ואף משתלטות על מוסדות המדינה. אך בנפאל, מדינה  בת 30 מיליון נפש השוכנת בהרי ההימלאיה, עוצבה בשנים האחרונות מציאות פוליטית שונה בתכלית. בשנת 2006 התחוללה בנפאל מהפכה שהובילה לשינוי פוליטי עמוק. מממלכה שמרנית-דתית הפכה נפאל דמוקרטיה רב-מפלגתית וחילונית. בשלטון נמצאת כעת קואליציה של מפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. המהפכה הביאה לנפאלים גם שוויון בין הקבוצות האתניות והקסטות השונות. היא חילקה לאיכרים את הקרקעות שריכזו בידיהם בעלי האדמות הגדולים. כדי להבין כיצד זה קרה, יש לחזור אל ההיסטוריה של מדינה זו.

נפאל, השוכנת בין הודו לסין, התגבשה כממלכה עצמאית במהלך המאה ה-18. מבחינה דתית ותרבותית, לנפאל קשרים חזקים עם הודו. רוב הנפאלים נמנים עם מאמיני הדת ההינדואיסטית, ונפאל עצמה נחשבת ארץ הקודש של דת זו. ההינדואיזם סיפק את הלגיטימציה הפוליטית למלוכה ולסדר המעמדי בנפאל, שהתבסס על קסטות. בנפאל יש לקסטות אפיון גיאוגרפי מובהק: בני הקסטות ההגמוניות מתגוררים בגבעות, ורואים עצמם "הנפאלים האמיתיים". תושבי האזור המישורי, המכונים "מדסים", משתייכים לקסטות הנחותות, והם גם עניים יותר ומשכילים פחות. למדסים יש גם שפה שונה וזהות אתנית נפרדת. עד המהפכה, לא הייתה למדסים זכות בחירה ונמנעה מהם הזכות ללימודים אקדמיים.

במהלך המאה ה-19 הפכה נפאל מדינת חסות של האימפריה הבריטית, אך שמרה על עצמאותה המדינית. לאחר שהודו השיגה את עצמאותה, הייתה ניו-דלהי הכוח הדומיננטי בפוליטיקה הנפאלית. לנפאל אין גישה לים, ואילו הגבול שלה עם סין עובר בהרי ההימלאיה ולכן אינו מאפשר קשרי מסחר ענפים. מציאות גיאוגרפית זו אפשרה להודו לנצל את נפאל מבחינה כלכלית. המלך ובעלי האדמות הכמו-פיאודליים, בני הקסטות הגבוהות, שלטו בנפאל תוך שיתוף פעולה עם האינטרסים של בעלי ההון ההודים.

כבר בשנות החמישים של המאה ה-20 נוסדה בנפאל המפלגה הקומוניסטית, אשר נאבקה נגד שלטון המלך ובעלי האדמות ונגד שיטת הקסטות. ארה"ב, שחששה ממהפכה קומוניסטית נוספת באסיה, הקימה בה בסיסים צבאיים. המאבק הקומוניסטי התעצם דווקא בשנות התשעים, לאחר סיום המלחמה הקרה. ב-1996 הגישה המפלגה הקומוניסטית המאואיסטית לממשלה מסמך דרישות. המסמך דרש רפורמה אגררית, הלאמת התשתיות ומפעלי התעשייה, שוויון זכויות לבני הקסטות הנמוכות, פדרליזציה של נפאל, כינון משטר רפובליקאי וניתוק הקשרים עם הודו. סירובה המוחלט של הממשלה לדון במסמך הוביל לפרוץ התקוממות שהידרדרה עד מהרה למלחמת אזרחים.

הסכם הבנות עם המלוכה

המלחמה נמשכה עשור, עד 2006. המורדים המאואיסטים הצליחו להשתלט על מערב המדינה, אך לא להכריע את השלטון המלוכני במזרח. התפנית החלה ב-2001, כאשר המלך, יורש העצר ורוב בני משפחת המלוכה נהרגו בהתנקשות בארמון. המלוכנים הכתירו מלך חדש, גיינדרה שאה, אך הלגיטימציה של משפחת המלוכה התערערה. המלך גיינדרה הכריז על משטר צבאי ופיזר את הפרלמנט.

בעקבות אירועים אלה  נחתם ב-2006 הסכם ההבנות בין הקומוניסטים למלוכנים. הקומוניסטים הסכימו לוותר על דרישתם לכינון משטר סוציאליסטי בתמורה לביטול המונרכיה ולהפיכת נפאל לרפובליקה חילונית עם הפרדה בין דת למדינה. המלך קיבל תנאים אלה ופרש מכסאו.

בבחירות הראשונות שנערכו בעקבות המהפכה, זכתה המפלגה המאואיסטית ברוב מוחלט של שני שלישים מהקולות. בצדה נבחרו לפרלמנט נציגי מפלגות קומוניסטיות נוספות. למעשה נבחרו לפרלמנט רק מפלגות שמאל: ממפלגת הקונגרס הסוציאל-דמוקרטית ועד המאואיסטים. יתר-על-כן, לראשונה נבחרו לפרלמנט מועמדים מדסים מכלל המפלגות, והם מנו 40% מהנציגים.

אלא שאז הסתבך המצב. תהליך גיבוש החוקה החדשה נתקל בקשיים רבים כתוצאה מסכסוכים בין המפלגות, וכתוצאה מלחצים שהפעילו הודו וארצות-הברית על נפאל. סלעי המחלוקת העיקריים היו סוגיות הרפורמה הקרקעית, הפדרליזציה וזכויות המיעוטים והצבא.

הרפורמה הקרקעית המקיפה שדרשו הקומוניסטים לא קודמה והם התפשרו בסופו של דבר על רפורמה מתונה יותר. למרות שרפורמה זו לא חיסלה את אי-השוויון ברכוש הקרקעי, היא שמה קץ למעמד בעלי הקרקעות הגדולים. הדרישה לפדרליזציה הייתה דרישה מרכזית של המיעוטים בנפאל. בם ראו בה אמצעי להבטחת שוויון בחלוקת המשאבים. המאואיסטים, בעלי בריתו של המיעוט המדסי, התעקשו על כך אף הם. לעומתם דרשו מפלגת הקונגרס והמפלגה המרקסיסטית-לנינית לשמור על אחדותה של נפאל. בסופו של דבר הושגה פשרה – במקום 30 אזורי-מדינה שדרשו המאואיסטים, הוסכם שנפאל תהיה רפובליקה פדרלית המורכבת מחמש מדינות.

נפאל גירשה משטחה את בסיסי הצבא האמריקאיים, ובכך אשררה את ריבונותה הלאומית. אך בסוגיית הצבא הנפאלי לא הושגה פשרה. לאחר ניצחון המהפכה ב-2006, נותרו במדינה שני צבאות נפרדים: הצבא הקומוניסטי של המורדים לשעבר וצבא הממשלה הישן. כל אחד מהצבאות דרש שהשני יפורק מנשקו. המחלוקת הוכרעה באלימות: הממשלה המאואיסטית הורתה לצבא הישן לחסל את צבא המורדים, וכך היה. אף כי עשרת אלפים מחיילי המורדים נקלטו בצבא הנפאלי המאוחד, נתפס מהלך זה של הממשלה בעיני חלק מהקומוניסטים כבגידה במהפכה.

לאחר שנים של חוסר יציבות ומאבקים פנימיים, חוקקה לבסוף ב-2015 החוקה הנפאלית החדשה. החוקה מבטיחה את זכויות המיעוטים ומעניקה לשפותיהם מעמד של שפות רשמיות. לנשיא הראשון של נפאל החדשה נבחר איש שמאל בן המיעוט המדסי. למרות שהתושבים הם הינדואיסטים דתיים ברובם, מוגדרת נפאל בחוקה מדינה חילונית – הישג חשוב של השמאל, אשר התעקש על שוויון למיעוטים הבודהיסטי, המוסלמי והנוצרי. החוקה מבטיחה גם שוויון מגדרי וקובעת שבכל מוסד רשמי 50% מהחברים יהיו נשים. כמו כן, על כל גבר בתפקיד רשמי למנות סגנית, ועל כל אישה בתפקיד רשמי למנות סגן. החוקה מבטיחה זכויות שוות ללהט"ב ומאפשרת להם נישואים. בכך הייתה נפאל המדינה השנייה באסיה אחרי טאיוואן, המתירה נישואים כאלה.

לצד השלמת גיבוש החוקה, הפכה נפאל מדינת רווחה: המדינה השקיעה בתשתיות חשמל ותחבורה, כולל לכפרים הנידחים, והחלה לדאוג לחסרי דיור ולמובטלים; חוקקו חוקי עבודה מתקדמים המגינים על זכויות העובדים; הוטלו מסים גבוהים על עסקים בבעלות פרטית; והוקמו חנויות ממשלתיות המוכרות מוצרים בסיסיים במחירים מפוקחים. רמות אי-השוויון פחתו ומשטר הקסטות התערער. בעוד שבעבר נקבעו אפשרויות התעסוקה במידה רבה לפי השיוך לקסטה, כיום רשאי כל אזרח לעבוד בכל מקצוע שיחפוץ. מדסים ובני קסטות נמוכות אכן משרתים בתפקידים בכירים בבירוקרטיה הממשלתית ובצבא.

משטר סוציאליסטי לא הוקם

על אף הישגים חשובים אלה, המהפכה השמאלית עדיין לא הגשימה כמה מהבטחותיה המרכזיות. בראש ובראשונה, לא קם בנפאל משטר סוציאליסטי. הכלכלה הנפאלית עודנה קפיטליסטית: מערכת הבריאות בנפאל עדיין נמצאת ברובה בבעלות פרטית, וכתוצאה מכך זכותם של כל הנפאלים לקבל טיפול רפואי אינה ממומשת. התעשייה ומגזר השירותים עדיין נשלטים לגמרי בידי כוחות השוק, והממשלה לא עשתה די על מנת לקדם פיתוח כלכלי.

בשנים האחרונות סובלת נפאל ממצב כלכלי קשה: האינפלציה גבוהה, השכר נמוך – שכר המינימום בנפאל עומד על כ-450 שקלים בחודש – וצעירים רבים מהגרים לחו"ל בחיפוש אחר עבודה מכניסה יותר. יתר-על-כן, למרות השכר הנמוך, חברות זרות ממעטות להשקיע בנפאל בשל המסים הגבוהים וחוקי העבודה המגינים על העובדים.

במקביל החל ההון לשלוח זרועות למפלגות – לרבות למפלגות הקומוניסטיות. מאז הפיכתן למפלגות שלטון, חדרו לשורותיהן אופורטוניסטים רבים, המבקשים להתקדם במעלה ההיררכיה השלטונית ואף להתעשר באמצעותה. לדוגמא: בכפר אחד באזור המישור קיימות שתי מרפאות – אחת ציבורית ואחת פרטית. את שתי המרפאות מנהל אותו אדם, חבר במפלגה המאואיסטית. כאשר תושבים פונים לקבל טיפול במרפאה הציבורית, החינמית, מפנה אותם המנהל למרפאה הפרטית שבבעלותו לטיפול בתשלום.

המפלגות הקומוניסטיות התרחקו מהחזון המהפכני

שתי המפלגות הקומוניסטיות הגדולות, המאואיסטית והמרקסיסטית-לנינית, לא קידמו שום יוזמה מהפכנית מאז החוקה של 2015. נדמה כי הן הופכות בהדרגה מפלגות שלטון, העוסקות בניהול ענייני היומיום ובאינטריגות אישיות ומתרחקות מהחזון המהפכני. בשתיהן התפתחה בעיה של היעדר דמוקרטיה פנים-מפלגתית. הנהגתן הוותיקה נותרה על כנה ואינה מאפשרת לדור מנהיגים חדש לצמוח. רבים מהקומוניסטים הוותיקים שלחמו במלחמת האזרחים נטשו את המפלגות בטענה שהנהגותיהן סטו מהקו המהפכני. בשל הסכסוכים בין המפלגות הקומוניסטיות, צירפה המפלגה המאואיסטית לקואליציה בראשותה את שתי מפלגות הימין.

על רקע התסכול מהיעדר ההתקדמות של המהפכה, מתארגנים בנפאל בשנים האחרונות כוחות פוליטיים אחרים. מלך נפאל לשעבר, גיינדרה שאה, עדיין מחזיק ברכוש רב. הוא מרבה להתראיין לכלי התקשורת ובאחרונה החל לערוך אסיפות ציבוריות גדולות ברחבי המדינה. הוא מבטא בגלוי את התנגדותו לדמוקרטיה וקורא להחזיר את המלוכה בניסיון לצייר עצמו כמושיע המדינה מהקומוניסטים. לצד המלך פועלת מפלגת ימין ריאקציונרית הקוראת אף היא להחזיר את המלוכה, להפוך את נפאל שוב למדינה הינדואיסטית ולבטל את הפדרליזציה. מפלגה זו זוכה בתמיכה מסוימת באזורי הגבעות. אך חשובה יותר היא התמיכה בה היא זוכה מצד ממשלת מודי בהודו. כוח עולה נוסף הוא המפלגה הליברלית, הזוכה בתמיכה בעיר קטמנדו.

נפאלים רבים, ובעיקר הקומוניסטים, מבקרים את הקיפאון הפוליטי אליו נקלעה המדינה. הם קוראים להתקדם מעבר לחוקה ולרפורמות, להשלים את התהליך המהפכני, "ללכת עד הסוף" ולכונן סוציאליזם. עדיין לא מאוחר לתקן: בנפאל פועלות 20 מפלגות קומוניסטיות, המהוות רוב הן בממשלה והן באופוזיציה. הציבור הנפאלי ברובו עדיין תומך בהן. בשנה האחרונה קמה יוזמה חדשה בשם החזית הסוציאליסטית, שמטרתה לאחד את כוחות השמאל במדינה נוכח התחזקות האיום מימין והחשש מנסיגת המהפכה.

כמעט שני עשורים אחרי מהפכת 2006, שואלים נפאלים רבים: "בעבור מה נלחמנו?". למרות הישגיה הרבים של המהפכה – זכויות מיעוטים, כינון רפובליקה, חילון המדינה, רפורמה קרקעית, מדינת רווחה ושוויון מגדרי – נראה שנפאל עדיין תקועה בדרך לסוציאליזם. משורר קומוניסט נפאלי תהה בקול: "האם זה מותו של חלום?"