החיים ברצועת עזה בימים אלה הם סיוט בלתי נתפס ויכולתם של התושבים להצליח לשרוד פוחתת מיום ליום. כבר חודשיים שהרצועה סגורה כמעט לחלוטין והמשבר ההומניטרי שובר שיאים מדי יום. ארגוני הסיוע לא מסוגלים להתמודד עם התוצאות ומתקשים למצוא את המילים לתיאור האסון והסכנות הטמונות בו. על פי דיווח שמספר הבוקר (חמישי) ארגון בצלם ברצועה אין מספיק דלק, אוכל, מים ותרופות, אין בתי חולים שמסוגלים להעניק טיפול רפואי לאלפים שנפצעו הפצצות הבלתי פוסקות של ישראל ברחבי הרצועה, בהן נהרגו כבר למעלה מ-15,000 בני אדם, כ-6,000 מהם תינוקות, ילדים ובני נוער וכ-4,000 מהם נשים.

לפני חודש, ב-7 בנובמבר הכחיש הנשיא יצחק הרצוג את קיומו של משבר הומניטרי ברצועה כי טענתו  "אנשים בעזה יודעים שעכשיו מתנהלת שם מלחמה, אבל אין משבר הומניטרי שאינו מאפשר להם לשרוד". "לדברים אלה לא היה שחר כבר אז, ובוודאי שאין להם כל שחר כיום", נמסר מבצלם.

ערב המלחמה הייתה רצועת עזה שרויה כבר במשבר הומניטרי עמוק לאחר שב-2007 הטילה עליה ישראל מצור בעקבות השתלטותו של חמאס על השלטון. בתוך זמן קצר קרסה כלכלת הרצועה וערב פרוץ המלחמה היו כ-80% מתושבי הרצועה תלויים בארגוני הסיוע למחייתם. שיעורי האבטלה הרקיעו שחקים והגיעו לכ-45%, כשבקרב צעירים מתחת לגיל 29 הם הגיעו למעלה מ-60%. בהינתן שזה היה המצב ההתחלתי, מובן שבתוך זמן קצר המצב התדרדר במהירות לאסון של ממש

כבר בתחילת המלחמה הורה הצבא לתושבי צפון הרצועה לעבור לדרומה. מאות אלפים נענו לקריאה ולפי הערכות של האו"ם כ-1.8 מיליון מתושבי הרצועה – כ-80% מהאוכלוסייה – נעקרו מבתיהם. כ-1.1 מיליון מהם רשומים במתקנים של אונר"א ברחבי הרצועה, רובם בדרום, בהם קשים מנשוא: המתקנים מלאים עד אפס מקום ונדרשים לקלוט פי כמה וכמה מהקיבולת שלהם. על פי דיווחים, מאות חוסים נדרשים להסתפק בתא שירותים אחד ומקלחת היא מצרך נדיר. במתקנים אין די מים, מזון, שמיכות ומזרונים. בשל הצפיפות הרבה, הנשים והילדים שוהים בתוך המתקן, ואילו הגברים – מחוצה לו. עקורים אחרים מצאו מחסה בבתי ספר, בבתי חולים ובמבני ציבור, אחרים עברו לבתיהם של קרובי משפחה, בהם מצטופפים עשרות אנשים בבית אחד, בתנאים קשים.

מציאות זו הוחמרה משמעותית מאז חודשה הלחימה לאחר הפסקת האש, כשהצבא הורה למאות אלפי תושבים נוספים להתפנות מבתיהם, בניסיון לדחוס עוד ועוד מתושבי הרצועה לשטח יותר ויותר קטן, ללא תנאי מחייה בסיסיים. על פי  המשרד לתיאום ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש של האו”ם, הצבא הורה לתושבי אזור המכסה כ-20% מהעיר ח'אן יונס להתפנות. באזור זה היו למעלה מ-150 אלף תושבים, חלקם כאלה שכבר נעקרו מבתיהם בצפון הרצועה. עשרות אלפים כבר התפנו, אך למקומות המחסה אליהם הגיעו אין כל אפשרות לקלוט אותם ולספק להם עזרה בסיסית.

כמו כן, המחסור במים גם לא מאפשר לשמור על היגיינה בסיסית. עובדה זו, יחד עם הצפיפות הקיצונית, יוצרת סכנה ממשית להתפרצות מחלות זיהומיות ומגפות והארגונים ההומניטריים כבר מדווחים על סימנים ראשונים להתפרצויות כאלה. סוכנויות האו"ם מדווחות על מחסור קיצוני במזון ועל רעב של ממש בקרב התושבים, בעיקר בצפון הרצועה. המאפיות אינן מתפקדות בשל מחסור בדלק, מים וקמח. יכולות הייצור העצמאיות של הרצועה לא קיימות כעת – האדמות החקלאיות והציוד החקלאי ניזוקו בהפצצות וממילא לא ניתן להגיע אליהן. גם הדייגים אינם יכולים לעבוד, לאחר שישראל אסרה עליהם את הגישה לים.

כל הסיוע שנכנס לרצועה מועבר דרך מעבר רפיח בלבד. מעבר זה מיועד לבני אדם ואינו בנוי להעברת סחורות, מה שמסרבל מאוד את תהליך הכנסת הסיוע וגם מגביל את הכמות שיכולה לעבור. כך, במהלך הפסקת האש, אז הגדילה ישראל את מספר המשאיות המורשות להיכנס, לא הייתה אפשרות להכניס את כל המכסה. ארגוני הסיוע ביקשו כמה פעמים מישראל להעביר את הסיוע דרך מעבר כרם שלום, המיועד להעברת סחורות ושבימים כתיקונם עברו דרכו כ-60% מהסחורות הנכנסות לרצועה. לדבריהם, הדבר יאפשר להעביר סיוע בכמויות משמעותיות בהרבה. ישראל מסרבת לאפשר זאת.

לדברי בצלם "המשבר ההומניטרי הוא לא תוצאת לוואי, הוא המדיניות אלא תוצאה ישירה של המדיניות שישראל מיישמת ברצועה, שנועדה ליצור בדיוק מציאות זו. הוגיה של מדיניות זו רואים ביצירת משבר הומניטרי בקרב למעלה משני מיליון תושבים אמצעי לחץ לגיטימי על חמאס. כך, שר האנרגיה ישראל כ"ץ,  שחתם על צו להפסקת אספקת חשמל לרצועה כבר ב-7 באוקטובר, הבהיר "סיוע הומניטרי לעזה? אף מתג חשמל לא יורם, שיבר מים לא יפתח ומשאית דלק לא תיכנס עד להשבת החטופים הישראלים הביתה. הומניטרי תמורת הומניטרי. ושאף אחד לא יטיף לנו מוסר".

תפיסה זו עלתה בבירור מהתגובות להחלטת קבינט המלחמה כעבור חודש להתיר את כניסתן של שתי מכליות סולר – המכילות כשישים אלף ליטר – כדי לאפשר לסוכנויות הסיוע ברצועה לתפקד ולו ברמה מינימלית וכדי להפעיל את מערכות המים והביוב. החלטה זו הובילה לשורה של התבטאויות זועמות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כתב לראש הממשלה כי זוהי "החלטה תמוהה שיורקת בפרצופם של חיילי צה"ל, החטופים ובני משפחותיהם והמשפחות השכולות". השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר קבע כי "כל עוד החטופים שלנו לא זוכים אפילו לביקור הצלב האדום, אין שום היגיון להעניק לאויב 'מתנות הומניטריות'", ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן אמר ש"ההצהרות על כך שטיפת דלק לא תיכנס לרצועה הפכו בפועל להכנסת עשרות אלפי ליטרים באופן חד-צדדי, ללא שום מחווה הומניטרית לחטופים שלנו". בתגובה מיהרו מקבלי ההחלטות להבהיר כי אין מדובר בשינוי מדיניות וכי הלחץ ההומניטרי על תושבי הרצועה יימשך. ה

גם שר בני גנץ, חבר קבינט המלחמה הסביר כי "לא מדובר בשינוי אסטרטגיה אלא במתן מענה נקודתי שמשרת את המשך הלחימה של צה"ל". ראש הממשלה בנימין נתניהו  הבהיר גם הוא כי "מדובר בכמות חירום מינימלית של דלק להפעלת משאבות מים וביוב שבלעדיה נוכל לצפות להתפרצות מיידית של מגיפות. יש להבין: התפרצות המחלה תפגע הן בתושבי הרצועה והן בחיילי צה"ל ברצועה. אני רוצה להדגיש: לא מדובר בשינוי מדיניות אלא במענה נקודתי מוגבל על מנת למנוע התפרצות מגיפות."

ב-19 בנובמבר פרסם האלוף בדימוס גיורא איילנד, שכיהן בעבר כראש אגף מבצעים וכראש המועצה לביטחון לאומי, מאמר בעיתון י"דיעות אחרונות", תחת הכותרת "לא להירתע מהעולם". איילנד לא נמצא בתפקיד רשמי בימים אלה ואינו בין קובעי המדיניות המיושמת כרגע ברצועה, אך דבריו משקפים אותה במדויק. במאמרו טוען איילנד כי אין כל הבדל בין ארגון חמאס לבין תושבי הרצועה וכי ישראל נלחמת כעת ב"מדינת עזה" – על כל אזרחיה. לכן, לישראל אסור "לספק  לצד השני כל יכולת שמאריכה את אורך הנשימה שלו". מובן שכל התושבים ייפגעו מכך, אך "מיהן הנשים העזתיות 'המסכנות'? הן כולן האמהות, האחיות או הנשים של רוצחי חמאס. מצד אחד הן חלק מהתשתית התומכת בארגון, ומצד שני אם הן יחוו אסון הומניטרי, אזי יש להניח כי חלק מלוחמי חמאס והמפקדים הזוטרים יותר יתחילו להבין כי המלחמה היא חסרת תוחלת וכי כדאי למנוע פגיעה בלתי הפיכה בבני ובנות משפחתם". איילנד מסכים שמדיניות כזו עלולה לגרום לאסון הומניטרי ולמגפות קשות, אבל לשיטתו "אסור לנו להירתע מכך, עם כל הקושי הכרוך בדבר. הרי מגפות קשות בדרום הרצועה יקרבו את הניצחון ויקטינו נפגעים בקרב חיילי צה"ל". איילנד מסכם: "לא מדובר על אכזריות לשמה, שכן איננו תומכים בסבל של הצד השני בתור מטרה אלא בתור אמצעי… אסור, פשוט אסור לאמץ את הנרטיב האמריקאי ש'מרשה' לנו להילחם רק נגד לוחמי חמאס במקום לעשות את הדבר הנכון – להילחם נגד כל המערכת היריבה, שכן דווקא הקריסה האזרחית שלה תקרב את סוף המלחמה".

לדברי בצלם "הכנסת ציוד הומניטרי לרצועת עזה אינו בגדר טובה שישראל נדרשת לעשות לאוכלוסייה האזרחית אלא חלק מהחובות המוטלות עליה. על פי כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כאשר לאוכלוסייה האזרחית אין את מה שנדרש לה כדי לשרוד, מוטלת על הצדדים הלוחמים חובה פוזיטיבית לאפשר מעבר מהיר, ללא הפרעה, של סיוע הומניטרי – כולל מזון ותרופות. הסיוע צריך להינתן באופן רציף וקבוע, כדי שאנשים ידעו בוודאות שהם יכולים להסתמך על כך שיקבלו אותו גם למחרת."

יצוין שבמסיבת עיתונאים שנערכה ביום שלישי האחרון התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו למשבר ההומניטרי ברצועת עזה כבעיה עבור ישראל, ומכאן את הצורך לטפל בכך. לדבריו, "אנחנו יודעים שאם תהיה קריסה, מגיפות, מחלות, זיהום מי תהום וכן הלאה, הדבר הזה יעצור את הלחימה". שר הביטחון גלנט הוסיף כי "אנחנו נדרשים למינימום הומניטרי כדי לאפשר את המשך הלחץ הצבאי".

"על ישראל לאפשר הכנסה של סיוע ללא הגבלה, בהתאם לצורכי האוכלוסייה. בין השאר, עליה לפתוח את מעבר כרם שלום ולאפשר את העברת הסחורות דרכו, מה שיאפשר לספק מענה הולם יותר לצורכי התושבים. את כמויות הסיוע הנדרשות צריכות לקבוע סוכנויות הסיוע האמונות על כך ומודעות לצורכי התושבים ברצועה ולא ממשלת ישראל, הנצמדת רק ל"מינימום הומניטרי" שרירותי. ישראל חייבת לשנות את מדיניותה המזעזעת. הפגיעה העמוקה בכבוד האדם הכרוכה ביישומה של מדיניות זו, ותפיסתם של למעלה משני מיליון תושבי הרצועה כנטולי אנושיות, רצונות וצרכים אלא רק ככלים במשחק המלחמה – לא ניתנות להצדקה והן חייבות להיפסק" הדגישו בבצלם.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125846