האירועים הממלכתיים לציון 50 שנה להפיכת הצבאית העקובה מדם של הגנרל אוגוסטו פינושה נפתחו הבוקר (שני) בסנטיאגו, צ'ילה. הנשיא גבריאל בוריץ' ושריו יחד עם ראשי מפלגות הקואליציה בהם חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, צעדו במרכז הבירה בליווי אלפי קרובי משפחה של קורבנות המשטר הצבאי ואסירים פוליטיים לשעבר. במהלך היום צפויים להתקיים אירועים רבים נוספים לאורכה של המדינה הלטינו-אמריקאית.
יצוין שבוריץ' ניסה לפרסם הודעה משותפת לציון יובל להפיכה של כלל סיעות הפרלמנט, אך סיעות הימין התחדשות לאומית והאיחד הדמוקרטי העצמאי (של תומכי פינושה) סירבו להצטרף ליוזמה ואף לשגר נציגים לאירועים הממלכתיים.
לפני חמישים שנה, ביום שלישי ה-11 בספטמבר 1973 בשעות הבוקר החלה ההפיכה. כמה מטוסי חיל האוויר הצ'יליאני חגו מעל סנטיאגו. לאחר הגיחה, שבו ותקפו את ארמון הנשיאות (קאסה דה לה מונדה), מקום בו כעבור כמה שעות נהרג הנשיא הסוציאליסטי הנבחר, סלבדור איינדה.
ד"ר איינדה היה סוציאל-דמוקרט עקבי שנבחר בשנת 1970 בבחירות חופשיות, שנערכו באחת המדינות היחידות ביבשת שהייתה לה מסורת דמוקרטית. כבר בתחילת דרכו היה ברור, שהבורגנות הצ’יליאנית ברובה הגדול מסרבת לקבל את השינויים שהמשטר הסוציאליסטי החדש ניסה לבצע. היו בורגנים שחשו מחויבות לחוקה השמרנית, אבל רבים אחרים חיפשו שותפים בצבא, בזרועות הביטחון ובחברות האמריקאיות הגדולות שאיבדו חלק מזכויות היתר שלהם תחת ממשל איינדה.
תאגידים רב-לאומיים אמריקאים כמו פפסי קולה ואי.ט.טי (ITT) חתרו בגלוי תחת המשטר, והשתתפו יחד עם הסי.אי.איי (CIA) בפעולות חבלניות, ממומנות מוואשינגטון, כדי להפיל את איינדה. איינדה וחבריו הסוציאליסטים והקומוניסטים שבשלטון היו מבועתים בעיקר מהשביתות התכופות של ארגון בעלי המשאיות, בהשראת ארצות הברית ובמימונה. די להציץ במפת צ’ילה כדי להבין את מהות תפקידן של המשאיות בכלכלת המדינה. צ’ילה היא מעין פס צר וארוך מאוד בדרום היבשת, והתלות של הצ’יליאנים בתעבורה יבשתית באמצעות המשאיות הייתה ונשארה מוחלטת. ראשי ארגון הנהגים שוחדו בסכומי עתק, ופעילותם חיבלה ברפורמות הכלכליות מרחיקות הלכת של הנשיא.
גם הסנאט הצ’יליאני ניסה לחבל בחקיקה הסוציאליסטית של איינדה, רופא ילדים שחש מחויבות עמוקה כלפי המוחלשים בחברה. איינדה העלה את שכר המינימום ואת הפנסיות, שיפר ללא הכר את השירותים הרפואיים לתושבי המדינה בלי קשר ליכולתם לשלם, הפיץ ספרי מופת מכל העולם במחיר של קופסת סיגריות כדי שהתרבות העולמית על כל אוצרותיה המגוונים תחלחל גם לשכונות העוני של צ’ילה. חלוקת חלב חינם לכל ילדי בית הספר השפיעה גם היא לטובה על בריאותם של תלמידי בתי הספר בצ’ילה, שחלקם סבלו ממש מחרפת רעב.
עם ההפיכה ב-11 בספטמבר 1973 החלום נגוז. אלפי צ’יליאנים, פעילי שמאל, פועלים, סטודנטים, אינטלקטואלים ותושבי שכונות עוני שלא השלימו עם ההפיכה הצבאית נדחסו בתנאים נוראים לאצטדיון הלאומי של סנטיאגו הבירה. רבים מהם נרצחו, אחרים נחבשו בכלא או הוגלו. משטר האימים בצ’ילה התאפיין גם ב"רפורמות" ניאו-ליברליות שהטיבו עם העשירים, עם החברות הבינלאומיות ועם המשק הקפיטליסטי אבל הרחיבו את הפערים החברתיים במדינה ובודדו את ציבור השכירים ואת העניים.
צ’ילה הוצפה במומחים כלכליים, רובם מאסכולת שיקגו של פרס נובל לכלכלה, מילטון פרידמן. הם ניווטו את המשק במדינה וגרמו לגיוס כללי של כל הבורגנות הצ’יליאנית לטובת הדיקטטורה של פינושה ופולחן האישיות שלו. כדי לבטל את הישגי "המהפכה בדרכי שלום", כפי שהגדיר אותה איינדה, השתמש פינושה בשירות החשאי שלו הקרוי דינ"ה, על מנת לרצוח את מתנגדי המשטר ואף הגדיש את הסאה כאשר הורה לחסל את שר החוץ של איינדה, אורלנדו ליטלייה, האהוד שנרצח בוושינגטון בשנת 1976.
