מאת תמר גוז'נסקי
מלחמת עזה המחישה פעם נוספת, כי הליכוד היה רק לכאורה באופוזיציה לממשלת קדימה-העבודה-ש"ס: בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד, התגייס להסביר את המלחמה בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי, ונמנע מלמתוח ביקורת כלשהי על צעדיה של ממשלת אולמרט-ברק-לבני. עתה, משהטיל הנשיא פרס על נתניהו להרכיב ממשלה, נראה שיו"ר הליכוד ממש התאהב בשותפות עם מרכיבי ממשלת אולמרט.
מייד לאחר קבלת המשימה של הרכבת הממשלה, הכריז נתניהו, כי הוא ינסה לכונן "ממשלה רחבה" עם קדימה ועם העבודה, וזאת נוסף לסיעות הימין שהמליצו עליו והמוזמנות לממשלתו: "ישראל ביתנו", ש"ס, יהדות התורה, "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי".
פורמלית, התמיכה בו מצד סיעות המייצגות 65 ח"כים, מאפשרת לנתניהו להקים ממשלה בלי קדימה והעבודה. אך נתניהו פוחד להישאר לבד עם הימין הקיצוני, וזאת מכמה סיבות:
ראשית, הוא חושש ליחסם של ממשל אובאמה ושל האיחוד האירופי לממשלה של הימין הקיצוני;
שנית, הוא זקוק לקדימה/העבודה, כדי להמשיך במשא-ומתן לכאורה עם הפלסטינים;
שלישית, הצמרת הכלכלית הישראלית חוששת מההשלכות החברתיות של המשבר הכלכלי המעמיק, האבטלה והגידול המואץ בחובות האבודים של המערכת הבנקאית. לכן היא מעוניינת בממשלת "אחדות לאומית", שתוכל, עם התנגדות פרלמנטרית-ציבורית מעטה ככל האפשר, לבצע את הצעדים הכלכליים, שההון מעוניין בהם: תמיכה ממשלתית נדיבה בהון, שחיקת שכר, קיצוצים נוספים בזכויות העובדים, והתייצבות נחרצת של מוסדות הכפייה – משטרה, בתי משפט – נגד כל התנגדות להעמסת נטל המשבר על העובדים.
בעת כתיבת שורות אלה, טרם התקיימו הפגישות של נתניהו עם ציפי לבני ועם אהוד ברק, ולכן מוקדם לומר, אם הם יבלעו את הפיתיון שהוא מציע להם: "שותפות מלאה בקביעת מדיניות הממשלה", תיקים בכירים, וחקיקה "מוסכמת".
]]>