השילוב בין מלחמה שזה עתה הסתיימה לבין מערכת הבחירות שתסתיים בעוד פחות משבועיים, שם במרכז העשייה התקשורתית את שאלת ההישרדות הפוליטית של שלושת המועמדים לראשות הממשלה (שני גברים ואשה אחת). כדי להישרד במרוץ לקלפי, כל אחד משלושת המועמדים רושם לזכותו את ההחלטה לפתוח במלחמה ואת המלחמה עצמה, ומוסיף כי הוא זה שראוי להוביל גם למלחמה הבאה, שתבוא כמובן בתקופת כהונתו. וכך, עם מעט מאוד גיחות לנושאים אזרחיים, גם לאחר שפסקו ההפצצות, השיח של מערכת הבחירות נותר בעיקרו צבאי-אסטרטגי. ככזה הוא דוחק לפינה את הנושאים האזרחיים, ובעיקר את נושא השלום ואת הנושאים החברתיים.

חשוב לשים לב לתופעה שבעצם צריכה להדיר שינה מעינינו: איש משלושת הטוענים לכתר ראש הממשלה אינו מנהל שיח על שלום (עם הפלסטינים, עם סוריה, עם העולם הערבי), ואיש מהם אינו מציע תוכנית של ממש להתמודדות עם העוני כתופעה כרונית, ועם העוני החדש פרי המשבר הכלכלי המעמיק.

ידיעות על פיטורי אלפי עובדים, על סגירת עסקים ועל ירידה בצריכה מתפרסמות יום-יום, אך המצוקה הזאת כמעט שאינה חודרת לתעמולת הבחירות, שמנהלות מפלגות הממסד. ואם כבר מדובר בתרופות כלכליות, הרי רובן מאותו סוג שבעשור האחרון העמיק את הפערים בין עשירים לעניים, קיצץ בקצבאות הביטוח הלאומי וגם שחק את שכרם של רבים מהשכירים.

המתמודדים על ראשות הממשלה אינם מתחרטים על ההפרטה המואצת של חברות ממשלתיות ושל שירותים חברתיים, שבוצעה בעת שהם היו בממשלה, וברור שהם ימשיכו להעמיד רכוש ציבורי ממלכתי למכירה פומבית, תוך הפקרת זכויות העובדים בחברות ובשירותים שיופרטו. יו"ר הליכוד מבטיח להמשיך לנהל מדיניות של כוח ועימות צבאי, ובאותו זמן מתחייב להמשיך להוריד במידה רבה את תקרת מס ההכנסה ומס החברות. פירוש הדבר, שמצד אחד מתקציב המדינה יוציאו עוד יותר למימון מלחמות והתנחלויות, ומצד שני המדינה תוותר על מיליארדי שקלים מתקבולי המסים. התוצאה הבלתי נמנעת של מהלך משולב כזה תהיה – עוד קיצוצים כואבים בתקציבים החברתיים, לרבות חינוך, בריאות, רווחה, והעמקה של הפערים בין העשירים שיזכו בהטבות המס, לבין מרבית העובדים.

ומכאן להישרדות הכלכלית – לא של טייקוני הבורסה וכרישי הנדל"ן, שחייבים עשרות מיליארדי שקלים לבנקים וגם לרבים מאיתנו, באמצעות קרנות הפנסיה וקופות הגמל – אלא של שני מיליון עובדים שכירים, וגם של המובטלים והקשישים. בימים שרעמו התותחים, העלו על נס את "אחדות העם" ובכך יצרו אשליה של צמצום פערים. אך דו"ח הביטוח הלאומי על מימדי העוני שאך פורסם, מלמד כי גם בתקופות של עסקים פורחים שחלקם התגלו כמגדלים פורחים – נשחק השכר הריאלי של פועלים בתעשייה ושל עובדות בשירותים החברתיים; נשחק שכר המינימום; פחתו הגימלאות של הביטוח הלאומי בממוצע למשפחה והעניים נעשו עניים יותר.

ומה יקרה בשנה הקרובה, עם העמקת המשבר הכלכלי, המשך הפיטורים והלחץ הגובר להורדת שכר? כיצד אז יישרדו לא רק אלה שכבר חיים מתחת לקו העוני (1.6 מיליון נפש, 777 אלף ילדים), אלא גם אלה שעד כה לא נמנו עם העניים, אך לא יצליחו לפרוע את המשכנתא ולכסות הוצאות בסיסיות אחרות? הצפי המדאיג לפיו יותר ויותר משפחות בישראל יהיו עסוקות בהישרדות כלכלית, חייב וצריך לתפוס מקום מרכזי בדיון הציבורי וגם במערכת הבחירות. השאלה מי מהמועמדים לראשות הממשלה הוא "אמין", "חזק", או "מסתכל בעיניים" מתגמדת מול השאלה באיזו חברה אנו רוצים לחיות: חברה סולידרית, הדואגת לכל אחת ואחד ומבטיחה לו עבודה, שכר הוגן ושירותים ציבוריים טובים וזמינים; או חברה שברובה עוסקת בהישרדות בלבד.

שלושה שבועות של מלחמה גבו מחיר קשה מנשוא: למעלה מ-1,400 הרוגים פלסטינים, וביניהם – 430 ילדים ומאות נשים וקשישים; 400 אלף פלסטינים שנותרו ללא קורת גג; הרס של תשתיות מים וחשמל, של בתי ספר ומוסדות ציבור אחרים. פשעי מלחמה אלה בוצעו באמצעות הטלתן של 1,500 טונות פצצות והפצצות מהיבשה והים לעבר שכונות אזרחיות. הפשעים האלה בוצעו בהחלטה צינית מחושבת של ממשלת אולמרט-ברק-לבני, אשר לא היססה אגב כך לחשוף רבבות ישראלים לירי טילים ופגזים. ההתנגדות הפלסטינית לפלישת הצבא הישראלי לרצועה הייתה ביטוי לזכותו הלגיטימית של כל העם להתנגד לכיבוש.

גם לאחר ההכרזה על הפסקת האש, שנכנסה לתוקפה השבוע, נמשכת פעילות צבאית ישראלית ברצועה. מק"י תובעת לשים קץ לכל התערבות צבאית ישראלית, את הסרת המצור מהרצועה ואת פתיחת כל המעברים לתנועת סחורות ובני אדם, וזאת כשלב ראשון בדרך לשיקומה הפיסי של הרצועה מההרס הכבד, שזרע הצבא הישראלי.

למלחמה בעזה היו מטרות מוצהרות, שנועדו לגייס לה תמיכה ציבורית בארץ ובעולם. אך מטרתה האמיתית הייתה – לנצל את תקופת המעבר שבין הנשיאים בוש ואובאמה מתוך מגמה לזכות בתמיכה מוחלטת של ממשל בוש וליצור סדר יום אזורי רווי דמים בפתחו של הממשל החדש, וזאת במטרה ליצור מאזן אימה ולרמוס כל סיכוי להסדר שלום ישראלי-פלסטיני יציב, המבוסס על פינוי כל ההתנחלויות, נסיגה ישראלית מכל השטחים הכבושים מאז יוני 1967, ושתי בירות, ישראלית ופלסטינית, בירושלים.

התוקפנות הישראלית משולחת הרסן לא הייתה אפשרית ללא תמיכה כל-צדדית של ממשל בוש, ללא השלמה גלויה וסמויה עם התוקפנות מצד הריאקציה הערבית, וללא תמיכה של הנהגות רוב המפלגות בארץ (מליברמן ועד מרצ) במלחמה. יוזמות ערביות ואירופיות שונות צצו מאוחר מדי ותרמו תרומה מעטה, אם בכלל, להוקעת התוקפנות הישראלית ונותן החסות לה – ממשל בוש, ולמאמץ החיוני להעמיד את יוזמי המלחמה ומבצעיה לדין על ביצוע פשעי מלחמה.

מפלגות השלטון ניסו באופן ציני להשתמש בתוקפנות ובשפיכות הדמים כמנוף לשיפור מצבן במערכת הבחירות לכנסת ה-18.

הממסד הישראלי ניצל את ימי המלחמה כדי לפגוע באופן חמור בחופש הביטוי ובחופש המחאה וההפגנה. למעלה מ-700 מפגינים, רובם אזרחים ערבים, נעצרו בידי המשטרה, ועשרות זומנו לחקירות שב"כ. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בהחלטתה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול את השתתפותן של רע"ם-תע"ל ובל"ד בבחירות. מק"י מוקיעה את המתקפה האנטי-דמוקרטית מצד זרועות השלטון בארץ, וקוראת למערכה ציבורית רחבה נגד הגזענות וסכנת הפשיזם.

ניהול המלחמה בעזה בימים של משבר כלכלי מחריף, מאיץ את גל הפיטורים וסגירת העסקים. מק"י תפעל לגיוס מערכה ציבורית נגד כל  ניסיון להטיל את מלוא כובד מימון המלחמה ההרסנית והנפשעת בעזה על כתפיהם של העובדים ושל השכבות העניות.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית ושותפיה בחד"ש התריעו מפני המלחמה עוד לפני שפרצה, התנגדו לה באופן נחרץ מיומה הראשון, ומילאו תפקיד מרכזי במאות ההפגנות ומשמרות המחאה נגד המלחמה, שנערכו ברחבי הארץ ואשר אורגנו ברובן ע"י מק"י וחד"ש או יחד עמן.

בשותפות היהודית-ערבית, העומדת בכל המבחנים, בעמדותיהן המדיניות והמוסריות האמיצות, שירתו ומשרתות מק"י וחד"ש את האינטרס האמיתי של שני העמים, של העובדים היהודים והערבים, של הנשים והצעירים: הפסקת שפיכות הדמים והשגת שלום צודק ויציב לעמים וביטחון לכל האזרחים.

מק"י שולחת ברכה חמה לכל כוחות השמאל והשלום בעולם אשר הרימו קול מחאה וגינוי בכל רחבי תבל נגד התוקפנות הישראלית ומציינת במיוחד את תפקידיהן של ונצואלה, קובה ובוליביה.

חיפה, 19.1.09

בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר נכנסה לתוקפה הפסקת האש, עליה החליטה ממשלת אולמרט-ברק-לבני. במקביל, ניכרת באזור התרוצצות של מנהיגים אירופים, בניסיון לדחוף להסכמות בין ישראל לחמאס בתיווכה של מצרים. אך האם המלחמה אכן הסתיימה?

ההכרזה הישראלית בדבר הפסקת אש לוותה בהבהרה, כי הצבא הישראלי, שזרע הרס, שקטל 1,200 פלסטינים, שביתר את הרצועה, שהשתלט על שכונות שלמות בפאתי עזה  וגירש את יושביהן, שמטוסיו חגים ללא הרף בשמי הרצועה – נשאר בעמדותיו עד להודעה חדשה. משמעות החלטת הממשלה היא, איפוא, כי הכיבוש הצבאי של עזה יימשך ללא הגבלת זמן. זה מתכון בטוח להתלקחות מחודשת של האש, לניצול ירי כלשהו מהרצועה לעבר ישראל, כדי לחדש את ההפצצות ולהרחיב את הכיבוש הצבאי של הרצועה.

במקביל, אין שום התחייבות ישראלית לפתוח את המעברים לרצועה, לאפשר תנועה חופשית של סחורות, לרבות ציוד וחומרים הנחוצים לשיקום ההריסות הנוראות, שזרעו ההפצצות המסיביות במשך שלושת שבועות המלחמה הפעילה. המשך החנק הכלכלי, הרעב והפליטות נוסף לסבל הנורא לאוכלוסייה (ר' כתבה בעמוד 2), הוא גם מכשול בפני השגת הסכמות בדבר הפסקת אש מחודשת (תהדיה) בין ממשלת אולמרט לבין החמאס.

"חייבים לנצל את החורבן שנזרע בעזה לפתיחה נמרצת, בחסות בינלאומית, של מו"מ לשלום כולל" – כתב זאב שטרנהל ("הארץ", 18.1). פתיחה נמרצת של מו"מ לשלום כולל ללא כיבושים – הייתה ונותרה מטרה חיונית. אך האומנם ניתן וראוי לנצל את החורבן בעזה להשגתה?

ממשלת אולמרט-ברק-לבני ניהלה מלחמה הרסנית בעזה, כדי לחסום את הדרך בפני מו"מ מדיני, כדי להסיט את תשומת הלב הבינלאומית מהרחבת ההתנחלויות בגדה ומסיפוחה בפועל לישראל, כדי להתחמק ממתן תשובות של ממש לדרישות המדיניות של הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. לכן, החורבן של רצועת עזה אינו מקדם מכירות לשלום; החורבן הוא אות קין על מצחה של ישראל וסיבה להוקעה חד-משמעית של הטרור הממלכתי הישראלי.

כדי להגיע להסדר מדיני כולל ויציב, הממשלה בישראל צריכה להפנות עורף למדיניות הכוח והתכתיב, לחדול מפשעי מלחמה, לפנות את כל ההתנחלויות, ולהסכים לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל.

כותרות העיתונים (11.1) זעקו: "ראש הממשלה ועמיתיו למטבחון נחושים להמשיך בלחימה". קציני צבא בכירים צוטטו באמירות מתלהמות בזכות המשך המלחמה והפעלת יכולות רבות יותר של צה"ל בהפצצות, בזריעת אבידות בקרב הפלסטינים ובהרס התשתיות ובנייני המגורים.

    נכון לרגע כתיבת שורות אלה, מדובר על 650 קורבנות בנפש בקרב הפלסטינים, ובהם – 200 ילדים וכמאה נשים; על מצב נורא בבתי החולים, שם פצועים שוכבים על הרצפה; ועל פגיעות הרסניות בתשתיות המים והחשמל. אלפי פלסטינים נסו מבתיהם, אך גם במקומות המחסה, לרבות במבנים של האו"ם, אין הם בטוחים מפני הפצצות.

    אך לצה"ל ולממשלת אולמרט-לבני-ברק לא די באסון ההומניטארי שהם גרמו לתושבי עזה, כמו שלא די להם באימה שאחזה בתושבי שדרות, באר-שבע, אשדוד, אשקלון וישובים נוספים, שהם יעד לטילי קסאם וגראד הנורים מהרצועה, ובקורבנות בקרב אזרחים והחיילים הישראלים.

    בכלי התקשורת נכתב, כי "בצה"ל סבורים כי על מנת להשיג את יעדי מבצע 'עופרת יצוקה' באופן תכליתי, יש להגביר את הפעילות המבצעית בתוך רצועת עזה ולהרחיבה".  גם ראש הממשלה אהוד אולמרט ושריו אהוד ברק וציפי לבני תומכים בהמשך הלחימה למען "השגת היעדים". אך מהם אותם יעדים?

    יעד אחד, שהממשלה מציינת הוא – עצירת אש החמאס. אך הרי היה כבר הסכם רגיעה (תהדיה), שנועד להפסיק את האש, והוא הופר בידי ישראל פעמיים: פעם אחת, בסגירה תכופה של המעברים, שהחריפה את המצור הכלכלי על הרצועה; ופעם שנייה, בפלישה של כוח צבאי לרצועה ב-4 בנובמבר 2008, שבעצם סימנה את הסיום היזום של הרגיעה בידי ישראל.

    היעד השני, שמציגים קברניטי ישראל, הוא – עצירת הברחות אמצעי הלחימה ממצרים לעזה. אך הכתובת לדרישה זו היא ממשלת מצרים, הנדרשת למנוע את ההברחות. אך מה למניעת הברחות ולהמשך ההפצצות של  הרצועה ולכיבוש הקרקעי של העיר עזה עצמה?

    החלטת מועצת הביטחון, הקוראת להפסקת הלחימה ולהפסקת אש מיידית, שנתקבלה בשבוע שעבר, נדחתה בידי ממשלת אולמרט-ברק-לבני, המנסה לנצל להמשך הלחימה את הימים שנותרו עד לכניסתו של אובאמה לבית הלבן. גם הנהגת החמאס מצידה הודיעה, כי ההחלטה אינה מקובלת עליה.

נכון לרגע זה, אין רואים את סופה של המלחמה האכזרית והמיותרת בעזה, הכרוכה בפשעי מלחמה, בסבל נורא לתושבים הפלסטינים, כמו גם בסבל רב לישראלים, תושבי הדרום. למק"י ולחד"ש ישנה תשובה ברורה. בהתייחסו להחלטת הממשלה להמשיך במלחמה, אמר ח"כ דב חנין:

 "על הממשלה לעצור מיד את המלחמה ולחתום על הפסקת אש אמיתית, כולל פתיחה של המעברים, וגם על הסכם חילופי חטופים ואסירים, שיחזיר את גלעד שליט לחיק משפחתו. רגיעה אמיתית בעזה תיצור פתח להתקדמות במשא ומתן לשלום כולל מול הרשות הפלסטינית והעולם הערבי".

"לפני שבוע בדיוק שאלתי כאן כמה פלשתינאים וישראלים צריכים למות עד שהצדדים יפסיקו את האש ויחתמו על תהדיאה 2? התשובה הגיעה, כביכול, בשבת, שעות ספורות לפני שצה"ל הסתער על רצועת עזה. חאלד משעל הודיע באמצעות אתר האינטרנט של עז א-דין אל-קסאם, שהוא מוכן לא רק ל"הפסקת התוקפנות"; ראש הלשכה המדינית של חמאס הציע לחזור למתכונת המעברים של 2005, כלומר להסדר במעבר רפיח מהתקופה שלפני ניצחונו של חמאס בבחירות והשתלטותו על האזור. הוא הביע נכונות להחזיר את הניהול במשותף למצרים, האיחוד האירופי, נשיאות הרשות הפלשתינית והחמאס.