חברה וכלכלה – המפלגה הקומוניסטית הישראלית

רוקדים על סיפון ה"טיטניק", אך ללא התזמורת

YShilo — Sun, 08 Feb 2009 22:01:17 +0000

מאת אפרים דוידי

בעלי הון, כלכלנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת הגיעו כמדי שנה לכינוס הכלכלי העולמי בדאבוס שבשווייץ, שנערך בשבוע שעבר. רבים הגיעו, אבל השנה רבים יותר החליטו להישאר בבית. הכנס היוקרתי קיבל השנה משמעות שונה על רקע המשבר הקפיטליסטי העולמי. כותרת הכנס השנה הייתה – "מעצבים את העולם לאחר המשבר". אך בקרב בעלי ההון, הכלכלנים והפוליטיקאים, ישנם רבים שלא רוצים לקשור את שמם למושג "משבר", וקשה להם עד מאוד לנסות ולהתמודד עם שאלת עתידו של הקפיטליזם .

באופן לא מפתיע, המשבר לא הפריע לנציגי הממשלה, לפוליטיקאים הבכירים ולבעלי הון מישראל להגיע לדאבוס. ייתכן שהסיבה נעוצה בהיות ההשתתפות בכנס "הוצאה מוכרת לצורך מס" או "הוצאה בתפקיד". וכך כל הציבור בישראל משלם 1,700 דולר עבור בקבוק יין, או מחיר מציאה עבור לילה במלון – 2,500 דולר. הנציגים הרשמיים של ישראל בכנס היו נשיא המדינה שמעון פרס, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ובאופן מפתיע, עקב הבחירות הקרבות, גם יו"ר הליכוד והטוען לכתר בנימין נתניהו, שככל הנראה סמך על הסקרים, המצביעים על נצחונו, ולא ראה הכרח להישאר בישראל ימים ספורים לפני הבחירות.

הנשיא פרס, הנחשב לאחד המשתתפים הפופולאריים ביותר בפורום הכלכלי העולמי, הגיע אליו גם הפעם. פרס מקפיד להגיע לכנס ההון והשלטון העולמי עוד מהימים, בהם נשא בתואר "סגן יו"ר האינטרנציונל הסוציאליסטי", והיה מנהיגה של מפלגה ששמה "העבודה". פרס, פישר ונתניהו יכלו להיפגש בזמן הוועידה עם יו"ר חברת המחשבים דל, מייקל דל; עם מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג; עם נשיא חברת סיסקו, ג'ון צ'יימברס, ועם ראשי קרנות ההשקעה הלאומיות של דרום-קוריאה ומדינות נוספות במזרח אסיה ובאירופה. פרס התנגש על הבמה עם נשיא טורקיה, ארדואן, וסביר להניח שהוא רוצה לשכוח את התקרית הזאת.

בטרם צאתו לדאבוס המושלגת והיקרה להחריד, הודיע יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, כי אם הוא ייבחר לראשות הממשלה, הוא ישאיר את תיק האוצר בידי הליכוד ולא יעניק אותו לאחת השותפות הקואליציוניות בממשלתו העתידית. נתניהו אף הבהיר כי הוא יתווה את דרכה הכלכלית של ממשלתו, גם אם לתפקיד עצמו ימונה שר אחר ממפלגתו.

לדברי נתניהו, "המשבר שאליו אנחנו נכנסים הוא כבד מאוד, אך אנו נכנסים אליו מאוחר יותר משאר המדינות, כיוון שבממשלות הליכוד האחרונות נעשו רפורמות חשובות ששיפרו את מצבה של הכלכלה הישראלית". כרגיל אצל נתניהו, יש לקרוא את דבריו בהיפוך: ישראל לא נכנסה למשבר "מאוחר מאוד", במדינת ישראל המשבר בעיצומו מזה חודשים רבים. יתר על כן, ה"רפורמות החשובות" כגון פירוק מנגנוני הרווחה, פגיעה באוכלוסיות מוחלשות, הפרטה והעמקת שילובו של המשק הישראלי בגלובליזציה הקפיטליסטית – רק העמיקו את השלכות המשבר ועוד יעמיקו אותו בעתיד הקרוב. כפי שהמלחמה בעזה, לה נתניהו היה שותף פוליטי, תתרום אף היא להעמקת המשבר.

נתניהו בוודאי זוכר את ההשלכות המקומיות של משבר ההיי-טק באוקטובר 2000, בעת כהונתנו של מנהיג העבודה, אהוד ברק, כראש ממשלה. המשבר ההוא הכה את ענף ההיי-טק המקומי בדיוק עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. השילוב הזה בין משבר עולמי (שאז, היה "רק" ענפי) עם ההתקוממות הפלסטינית האיץ את המשבר בישראל, ובמשך שלוש שנים נרשם גידול שלילי בתוצר המקומי.

לא שומעת, לא רואה ולא מדבר

שלושת המתמודדים על ראשות הממשלה מזכירים את שלושת הקופים: אחת לא שמעה על המשבר, ולכן אין לה מה להגיד; השני, נתניהו, אינו מסוגל לראות את החורבן החברתי והכלכלי שחולל בעת כהונתו כראש ממשלה וכשר האוצר; והשלישי, אהוד ברק – לא מדבר. עבור ברק, המשבר הוא "כמו צונאמי כלכלי" (כך הוא אמר בפגישה סגורה), סוג של תופעת טבע מצערת, שאיש אינו יכול להתמודד עמה.

אך החמור מכל הוא, שלפי הסקרים שפורסמו בימים האחרונים, לנתניהו הסיכוי הרב ביותר להקים ממשלה. כ"מנצח" בטרם עבר את מבחן הקלפי, התייצב מנהיג הליכוד בדאבוס, על מנת לשמוע ולהשמיע אותן "אמיתות" על שוק חופשי והפרטות, שהיו תשתית המשבר העולמי.

החברתי מול הכלכלי

כאמור, לא כולם הגיעו לדאבוס. נשיא ברזיל, לואיש אינסיו דה סילבה, המכונה "לולה", העדיף השנה להשתתף בפורום החברתי העולמי שנערך בבלם, באזור האמזונאס בארצו. בשנה שעברה "לולה" היה בדאבוס, אך השנה, יחד עם נשיאי ונצואלה, בוליביה, אקוואדור ופרגוואי, העדיף להשתתף במפגש הגדול בעולם של הפעילים החברתיים נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית. אגב, הפורום החברתי, המתכנס בימים אלה בברזיל, בהשתתפות 120 אלף פעילים, הוקם כדי להוות אלטרנטיבה לפורום הכלכלי של דאבוס.

גם בשוויץ המושלגת השתתפו אלפים בהפגנות נגד הפורום הכלכלי. בהפגנה שנערכה בקרבת דאבוס, שדוכאה ביד קשה בידי משטרת שוויץ "השלווה", אמר אחד מפעילי האיגודים המקצועיים לכתב הטלוויזיה הצרפתית:

"זו ההפגנה הגדולה מאז הוקם הפורום הכלכלי. אבל בניגוד לשנה שעברה, הפורום בדאבוס דומה יותר לריקוד האחרון שעל סיפונה של הספינה טיטניק, בטרם זו ירדה למצולות. אבל בשונה מהטיטניק, בדאבוס בעלי הון ופוליטיקאים רוקדים, אבל ללא צלילי התזמורת – הנגנים פוטרו".

עובדים סוציאליים מקימים רשימה כדי להתמודד באיגוד: מטה עתידנו

YShilo — Sat, 31 Jan 2009 21:06:41 +0000

בחודש יוני 2009 ייערכו הבחירות לראשות איגוד העובדים הסוציאליים. אחרי למעלה משנתיים של פעילות החליטה תנועת "עתידנו", בעבר: מטה המאבק למען עתיד העבודה הסוציאלית, להשתלב ככוח משמעותי באיגוד ולהשפיע על ידי הקמת רשימה המתמודדת לבחירות באיגוד.

דובר מטה עתידנו מסר כי "בחודשים האחרונים אנו פועלים להשגת מטרה זו, דרך קיום חוגי בית לעובדי העמותות והמגזר הפרטי, השתתפות בישיבות במחלקות לשירותים חברתיים ברחבי הארץ, ופגישות עם צירים ודמויות מפתח שונות בעולם העבודה הסוציאלית. האיגוד המקצועי שלנו זקוק לרוח חדשה, לחיזוק החיבור אל השטח ולהשבת העמידה על זכויותינו.
לצד המאבק על הנושאים הקריטיים של מעמסה ואבטחה, חשוב לומר כי מאבק על שכר ותנאי עבודה אינו מילה גסה, אלא כורח המציאות".

עוד מסר דובר עתידנו: "אנו מאמינים כי קולם של העובדים הסוציאליים צריך להישמע בסדר היום הציבורי. על האיגוד להפוך לשחקן משמעותי בקביעת המדיניות החברתית בישראל, מתוך הניסיון והמקצועיות שיש לנו כעובדים סוציאליים ועובדות סוציאליות. חשוב להבין כי אנו נמצאים בחלון הזדמנויות נדיר. הבחירות לאיגוד העובדים הסוציאליים מתוכננות ליוני הקרוב , והפעם הבאה שהן ייערכו תהיה רק בעוד 5 שנים; הסכמי השכר הקיבוציים עתידים להיפתח מול משרד האוצר בינואר 2010 וייחתמו שוב לתקופה בלתי ידועה, בין שנתיים ל 10 שנים. לפיכך, לאיגוד שייבחר ביוני תהיה השפעה ישירה על תלוש המשכורת שלנו, על המעמד שלנו ועל העתיד שלנו. בנוסף לעיתוי הקריטי, חשוב לזכור שבכל ימות השנה הצטרפות לאיגוד מהווה ביטוח מפני תביעות מקצועיות, ייעוץ משפטי וייצוג מול מעסיקים וכן גוף הפועל לקידום מקצועיות ולמידה בעבודה סוציאלית. עובדים בשירותים חברתיים מופרטים שאינם חברים באיגוד העובדים הסוציאליים באופן אוטומטי יכולים להצטרף עצמאית לאיגוד. בחודש אפריל ייסגר ספר הבוחרים לאיגוד, והיות וההצטרפות לאיגוד היא תהליך הרשמה שאורך כחודשיים חשוב להתפקד כבר היום".

חברי עתידנו מבקשים מהעובדים הסוציאליים: "התפקדו לאיגוד ונצלו את זכותכם הדמוקרטית להצביע ולהשפיע – הפעם זו אינה סיסמת בחירות שחוקה, הפיצו מסר זה לכל עמיתיכם למקצוע. כל עובד נוסף החבר באיגוד הוא משמעותי. בואו וקחו חלק פעיל בהתארגנות ובעשייה בשטח".

ליצירת קשר, שאלות, והשתתפות בחוגי בית:
ירושלים – עו"ס תמר חורב, 054-4264848 Tamarchorev@gmail.com
תל אביב – עו"ס אלה ברנד, 050-2060540, Maavakos.ta@gmail.com
באר שבע – נאור בקוביץ', 054-4535018, Maavakos.bsh@gmail.com
חיפה – עו"ס יובל גרונמן, 052-3419288, maavakos.hai@gmail.com
הצפון העמוק – נעמה ניסן, 054-2599220, nnnaamaa@gmail.com

אתר מטה עתידנו בפייסבוק:
http://www.facebook.com/home.php?#/group.php?gid=39862342759

המלחמה על השליטה בגז שלחופי עזה

YShilo — Sun, 18 Jan 2009 20:59:27 +0000

מאת תמר גוז'נסקי

לא אחת צוין האינטרס של המונופולים האמריקאיים בהשתלטות על מאגרי הנפט והגז כסיבה מרכזית לכיבוש עירק בידי ארצות-הברית. ומה אצלנו?

בשבוע שעבר דיווחו חברות בבעלות יצחק תשובה, קובי מימן ודודי ויסמן על "סימנים ראשונים לגז בקידוח הימי 'תמר 1' מול חופי חיפה". ימים יגידו, אם אכן טמון בעומק הים מאגר גז בנפח משמעותי. אך הנפשות הפועלות ידועות גם ידועות – השלושה הם אילי הון, שעסקיהם בעיקר בתחום האנרגיה, הנדל"ן והמסחר:

יצחק תשובה הוא הבעלים של חברת דלק ושל חברות נדל"ן; קובי מימן הוא הבעלים של חברת ישראמקו, העוסקת בחיפושי נפט, ושל חברת ההשקעות אמפ"ל, ושותף בחברת הגז המצרית (הפרטית-ממשלתית) EMG; ודודי ויסמן הוא הבעלים של חברות הדלק סונול ודור-אלון, ושל הרשת הקמעונאית הריבוע הכחול.

אילי ההון הישראלים, יחד עם שותפים – חברות רב-לאומיות, מחפשים מזה עשור מאגרי גז ונפט בים, מול חופי ישראל, לאחר שבדיקות גיאולוגיות גילו היתכנות כזאת.

אך מסתבר, כי לחיפושי הנפט והגז האלה ישנו פן נוסף – העימות בין ישראל לרשות הפלסטינית לגבי השליטה במאגר הגז, שנתגלה בשנת 2000 בים, סמוך לחופי עזה.

אם לא לפי החוק הבינלאומי, אז בכוח

לשאלת השליטה במאגר הגז הזה ולקשר בינה לבין המלחמה, שישראל מנהלת בעזה מזה שלושה שבועות, הוקדש מאמרו של מישל חוסודובסקי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אוטאווה (קנדה) באתר "גלובלריסרץ'", העוסק בניתוח הגלובליזציה והשלכותיה.

חוסודובסקי מציין בפתיחת מאמרו, כי מבחינת החוק הבינלאומי, שדה הגז שנתגלה בים מול חופי עזה שייך לפלסטין. אך לאחר שחמאס זכה ברוב בבחירות והשתלט על עזה, ישראל, באמצעות המצור על הרצועה, שולטת בפועל במאגר הזה. על רקע זה, המלחמה בעזה היא צעד נוסף בניסיון להבטיח את השליטה הישראלית במלאי הגז הזה.

להלן העובדות שפורש חוסודובסקי במאמרו:

בשנת 1999, חתמה החברה הבריטית הגדולה בריטיש גז (BG) עם הרשות הפלסטינית (בראשות ערפאת) על הסכם קידוח בים מול חופי עזה.

בשנת 2003, ראש הממשלה אריאל שרון הטיל וטו על עסקה, לפיה אמורה הייתה חברת בריטיש גז (BG) לספק לישראל גז מקידוחים במאגר שלחופי עזה. כעבור שלוש שנים, בריטיש גז הייתה קרובה להסכם, לפיו תספק גז מקידוחים אלה למצרים. אך בהתערבות ראש ממשלת בריטניה דאז, טוני בלייר, העסקה לא יצאה לפועל.

במאי 2007, אישר הקבינט הישראלי את הצעתו של ראש הממשלה אולמרט "לרכוש גז מהרשות הפלסטינית". עסקה זו, בהיקף של 4 מיליארד דולר, הייתה אמורה להניב לרשות הפלסטינית הכנסה בהיקף של מיליארד דולר. אך ממשלת אולמרט רצתה לרכוש את הגז מחברת BG תוך עקיפת החמאס, שעלה לשלטון ב-2006. לשם כך הוקם צוות, שתפקידו היה להגיע להסכם עם BG ישירות, כך שחמאס יקבל את התמורה עבור הגז לא בדולרים, אלא בסחורות ובשירותים. לפי הצעה זו, את הגז הפלסטיני היו אמורים להזרים בצינור תת-ימי לאשקלון, ובדרך זו להבטיח שליטה ישראלית על שיווקו. המו"מ הזה נכשל, לאחר שמאיר דגן, ראש המוסד, טען שההצעה תסייע "למימון הטרור". לאחר כשלון השיחות, בינואר 2008 הודיעה חברת BG על סגירת משרדיה בישראל.

במהלך 2008, במסגרת ההכנות למלחמה בעזה, הודיעו מנכ"ל האוצר ירום אריאב, ומנכ"ל המשרד לתשתיות לאומיות, חזי קוגלר, כי הם מעוניינים לחדש את השיחות עם BG. הם גם האיצו בחברת החשמל הישראלית לחדש את המו"מ עם BG. המסקנה היא, שממשלת אולמרט הייתה מעוניינת להגיע להסכם עם BG לגבי ניצול שדה הגז של עזה עוד לפני שתחל המלחמה עצמה, שהצבא כבר עסק בהכנתה. השיחות אכן התחדשו באוקטובר, חודשיים לפני שהחלו ההפצצות הישראליות על ערי הרצועה.

חוסודובסקי מסכם, כי הכיבוש הצבאי של עזה נועד להבטיח את הריבונות הישראלית על שדות הגז בים עזה, וזאת בניגוד לחוק הבינלאומי. לשם כך, ממשלת ישראל עשויה ללחוץ להגיע להסכם חדש, שיציב כוחות ישראליים או בינלאומיים בדרך שתבטיח שליטה אסטרטגית ישראלית על מימי החופים של עזה, ותשלב את ניצול מאגרי הגז שנמצאו בהם עם הניצול של מאגרי גז קרובים, שהקידוחים בהם מתנהלים בימים אלה בידי חברות ישראליות (ר' לעיל הדיווח על סימני גז בקידוח תמר 1).

לתוכנית הזאת ישנו גם הבט רחב יותר: ממאגרי הגז הימיים שבשליטת ישראל, אמור הגז לזרום בצינורות הקיימים, המתחילים באילת, מגיעים לאשקלון, ומשם לחיפה, ולהתחבר לצינור גז ישראלי-תורכי מתוכנן, שיוביל לנמל התורכי סיהן, שאליו גם מגיע צינור נפט מבאקו.

לא רק גז

למלחמה בעזה ישנן סיבות מדיניות, וביניהן – השאיפה של אולמרט, ברק ולבני להנציח אל הפיצול בין עזה לגדה (שבמימושו החלו שרון ואולמרט עם ההינתקות), ובדרך זו למנוע את כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית ולהותיר את ההתנחלויות במקומן. היה גם ניסיון של השלישייה הזאת לנצל את פרק הזמן שלפני כניסתו של אובאמה לבית הלבן, כדי לקבוע עובדות של כיבוש מחדש, שאיתן צריך יהיה להתמודד לפני שעוסקים בהסדר כולל. אך אין פירוש הדבר, שגם שיקולי השליטה במאגרי הגז של עזה לא היו גורם בהחלטה לצאת למלחמה.

(למאמר המלא: Chossudovsky, www.globalresearch.ca)

מתעשייה צבאית ממשלתית לניאו-ליברליזם

YShilo — Tue, 16 Dec 2008 21:48:26 +0000

סיפור פשיטת הרגל של תדיראן-אמפא, אותו לא תקראו בעיתונות היומית.

המראות הניבטים בנו בשבועות האחרונים ממפעל תדיראן-אמפא שבחולון הם חלק מהמראות שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות: עובדים זועמים החוששים מפיטורים, צמיגים בוערים, כעס ואלימות.

מפעל תדיראן-אמפא הוא אחד מקורבנותיו הרבים של המשבר הכלכלי הנוכחי, שתחילתו במהלכים של ספקולנטים בוול-סטריט והמשכו – בסגירת מפעלים במזרח התיכון. סיפורו של תדיראן-אמפא מרכז בתוכו את סיפורה של הכלכלה הפוליטית הישראלית, ואת המהלכים של ההון הגלובלי בישראל בעשורים האחרונים.

תדיראן הוקם במסגרת קונצרן כור ההסתדרותי בשנות ה-60. הוא היה מרכיב בתשלובת התעשייתית-צבאית החדשה, שהוקמה בשנים אלה בחסות הממשלה. תדיראן איגדה תעשיות רבות בתחום האלקטרוניקה, ממוצרי חשמל ביתיים ועד מערכות נשק. לכן השליטה בחברה נחשבה אז "אינטרס אסטרטגי" של ממשלת ישראל, ולכן הוחזקה ברובה בידי משרד הביטחון. בנוסף, כחברה המוחזקת באופן חלקי בידי ההסתדרות הכללית, סיפקה תדיראן תעסוקה בטוחה לעשרות אלפי עובדיה, במגזר התעשייתיות הצבאיות. מגזר זה שגשג לאחר מלחמת 1967, והמוניטין המשובח שלו זיכה גם את תעשיית החימוש כחול-לבן.

בשנות ה-80 החל המשק הישראלי לשנות כיוון: בהנחיית משרד החוץ של ארה"ב, ניגשו קברניטי המשק הישראלי לבצע "ליברליזציה" מיידית של הכלכלה.

קונצרן כור ההסתדרותי, שרשם בתקופה זו הפסדים בשל העדרה של מלחמה גדולה באופק, הועבר לניהולו של איש העסקים בני גאון. גאון ביצע בקונצרן רפורמה מקיפה, שכללה פיטורים של 40% מעובדיו, תוך התעמרות ברוטאלית במפוטרים. צעד זה אכן העביר את הקונצרן לניהול רווחי, מה שהכשיר את החברה בעיני שוק ההון: כמה שנים לאחר מכן הופרטה כור ועברה לידיה של קרן אמריקאית, וכך הוצאה סופית מידיה של ההסתדרות.

במהלכים נוספים של הפרטות והינדוסים תאגידיים, מצב עובדי התעשייה הביטחונית הלך והורע. חברת תע"ש למשל, פיטרה כ-70% מעובדיה בשנים שמאז תוכניות הליברליזציה, זאת למרות רווחים הולכים וגדלים וחוזי אספקה שמנים. הסיבה לפיטורים ברורה: תע"ש עומדת בדרך להפרטה, ועל כן עליה להציג מהלכי "התייעלות" משמעותיים, גם במחיר מחיקת חלק ניכר מכוח העבודה והתוצר הממשי שלה.

תדיראן מצדה פורקה לכמה חברות. חטיבת מוצרי הצריכה הביתיים שלה צלעה ובקושי שרדה את פתיחת השוק לתחרות מול מוצרי חשמל זולים ממזרח אסיה. הסבסוד הממשלתי התמקד יותר במוצרים בעלי ערך מוסף גבוה ובתאגידים זרים כגון אינטל, מה שהותיר את תדיראן למעשה מחוץ למשחק. ב-2001 מוזגה תדיראן עם אמפא תחת שרביטו של איש העסקים זאב בירנבוים. המהלך יצר את אחת החברות הגדולות בתחום מוצרי החשמל בישראל, אך הדבר לא הפריע לבירנבוים להתחיל בפיטורי עובדים ובהעברת הנותרים להסכמי עבודה אישיים, ללא יכולת מיקוח כלשהי. הרכישה על ידי קריסטל, שהייתה אמורה להציל את החברה, לא יצאה לפועל לבסוף בעקבות המשבר הכלכלי. בעת כתיבת שורות אלה, מציעה חברה אחרת לרכוש את תדיראן-אמפא, וזאת בתנאי שמחצית מ-400 העובדים יפוטרו. בירנבוים עצמו יאלץ להסתפק רק בעליה צנועה בשכרו, שעמד ב-2007 על 1.9 מליון שקל.

הקריסה של תדיראן-אמפא מתרחשת בזמן שהחטיבה הצבאית של תדיראן, תדיראן קשר, רשמה רווחים נאים במשך העשור האחרון. תדיראן קשר נרכשה ב-2005 בידי ענק התעשייה הצבאית אלביט. במהלך הרכישה, פוזר הלכה למעשה ועד העובדים של תדיראן, והעובדים עצמם נסחטו במיליונים כקנס על ניסיון ההשבתה שלהם. אלביט כיום נמנית עם החברות העוסקות בציוד צבאי בעלות הצמיחה הגבוהה ביותר בעולם. הצמיחה שלה הואצה מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ובעקבות פרויקט "המלחמה בטרור" של הממשל של ארצות-הברית.

המצב הנוכחי, מסכם תהליך של עשרות שנים, שבו הפכו חברות הנשק והציוד הצבאי, המכונות "מנוע הצמיחה" של המשק הישראלי, מחברות ממשלתיות לחברות פרטיות. נוסף להרס שמוצרי חברות אלה זורעים בעולם, החברות עצמן מטילות את אימתן על עובדיהן.

סדר יום סוציאליסטי לישראל

YShilo — Thu, 04 Dec 2008 15:36:59 +0000

נראה שהמשבר הכלכלי תפס את המפלגות הגדולות לגמרי לא מוכנות. אחרי קבורת החמור שעבר סדר היום החברתי בממשלה האחרונה, התכוננו המפלגות הללו למסע בחירות שייסוב סביב שאלות מדיניות וביטחון: גנרלים (יעלון, מופז וברק) הועברו לחזית, ואחרי כמה חודשי שקט, התחדשו גם הדיבורים המתלהמים על תקיפה באיראן ובעזה.

אלא שהרהב הצבאי הזה מתנפץ כעת אל מול צניחת קרנות הפנסיה, הירידה בהשקעות בישראל וגל האבטלה שמתרגש עלינו. גם 30 גנרלים לא צריכים לטשטש את אחריותם של אהוד אולמרט, רוני בר-און ואהוד ברק, וקודם כל של בנימין נתניהו, לחוסר הביטחון הפנסיוני, התעסוקתי והכלכלי שרובו הגדול של הציבור חווה כעת. יש שיאמרו שלשאלה החברתית נגרם נזק כבד בכנסת האחרונה. אבל עם כל הביקורת על נטישתה של הכנסת את סדר היום החברתי, הייתה למערכת הבחירות ב-2006 בכל זאת גם השפעה חיובית. היא פתחה צוהר לקידומם בכנסת של הישגים חברתיים: חופשת הלידה הוארכה, התקבלו כמה חוקים לקידום זכויות עובדים ולהענשת מפעלים מזהמים, וקצב ההפרטה הואט במידה מסוימת.

ההישגים בכנסת האחרונה באו בזכות התביעה הציבורית לסדר יום חברתי שהשתקפה בבחירות 2006. אסור לוותר על כך גם בבחירות הקרובות, ואסור לאפשר למשרדי הפרסום ויחסי הציבור לגרור אותנו שוב למיצגי תדמיתנות שלא יהיו בהם התחייבויות מפורשות. לקח נוסף שלימדה אותנו הכנסת האחרונה הוא שתחת מעטה הדיבור ה"חברתי" אפשר לבצע כמעט כל מהלך כלכלי וגם את היפוכו. יישום פנסיה חובה, למשל, צעד חברתי לכאורה, הוא בעצם העברה נוספת של כספי העובדים לתוך הבורסות ולידי חברות הביטוח הפרטיות; ומס הכנסה שלילי הוא לא יותר מסבסוד ציבורי למעסיקים. במקום לדרוש שכר הוגן מהמעסיקים, אנחנו, במס ההכנסה שלנו, מסבסדים את רווחיהם.

הניסיון לעשות שימוש בשפה עדכנית והוויתור על האופק הערכי המגולם במלה סוציאליזם לטובת "מדיניות חברתית" התגלו כחרב פיפיות. בבחירות הקרובות אסור לוותר על מסרים ברורים בתחום הזה: התנגדות להפרטת שירותים חברתיים, חינוך חינם מהגיל הרך ועד האוניברסיטה, הזנה בבתי ספר, העלאת שכר המינימום, עדכון קצבאות, העדפת הבריאות על אינטרסים של מפעלים מזהמים, הגנת מערכת הבריאות הציבורית, ובמיוחד – הגנה על העובדים וקידום העבודה המאורגנת.

אולי אין זה מרגיש כך כעת, אבל בחודשים הקרובים ישנה הזדמנות של ממש לקדם פוליטיקה חדשה בישראל. לפני שנתיים וחצי עשינו, כציבור, צעד חשוב בפתיחתה של המערכת הפוליטית גם לשאלות שמעבר לשאלות המדיניות – לעבר שאלות חברתיות, כלכליות וסביבתיות. אלא שהצעידה בדרך הזו דורשת התמדה ועקביות – אסור לסגת בבחירות הקרובות חזרה אל הפוליטיקה החד-ממדית הישנה. אם אמנם אנחנו חפצים בשינויים עמוקים בסדר היום הפוליטי, צריך כבר כיום, בתקשורת, באינטרנט, בכנסי הבחירות ובשיחות הסלון, לתבוע התחייבויות ברורות בשאלות החברתיות-כלכליות והסביבתיות, לתבוע סדר יום סוציאליסטי לישראל.

תוכניות רבות, אך אפס תוצאות

YShilo — Sat, 29 Nov 2008 18:37:12 +0000

בפרק זמן שאינו עולה על עשרה ימים, התפרסמו כמה "תוכניות כלכליות" מרובות מלל, אך הסכנה הנשקפת לעתיד החיסכון של העובדים והגמלאים טרם חלפה.

נקדים את המאוחר: לשתי תוכניות האוצר, לתוכנית של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, ולהצהרותיו של יו"ר העבודה, שר הביטחון אהוד ברק, יש מכנה משותף בולט מאוד: הן כולן תוכניות להצלת ההון. הסכומים הגדולים יופנו לסבסוד בעלי ההון שנקלעו לקשיים והמגזר הפיננסי, ורק פירורים שיישארו יופנו ל"רשת ביטחון" מצומצמת ביותר.

לכאורה, קיימת מחלוקת אמיתית בין האוצר לבין ראש הממשלה, בין הליכוד לבין העבודה (יו"ר קדימה, ציפי לבני, אינה מעזה להציע תוכנית משלה), ואף בדרגים הבכירים במשרד האוצר.

במפגש שנערך ב-26.11 ביוזמת אהוד אולמרט ובהשתתפות שר האוצר רוני בר-און וראשי משרדו (בשובו של אולמרט מנסיעתו המיותרת לארה"ב, שהרי קשה להיפרד מבוש ועוד יותר קשה הפרידה מראשונטורס) – לא היו סיכומים. אמנם אולמרט הבטיח מארה"ב הרחוקה להציג "תוכנית משלו", אך בפועל הוא נבלע בתוכנית האוצר. לפי דובר האוצר, הייתה זו "שיחה עניינית" בין ראש הממשלה לבין ראשי האוצר. לפי משרד ראש הממשלה, "הייתה זו שיחה קשה". אך התוצאה ברורה: אולמרט אינו מתנגד עקרונית לתוכנית האוצר, אך דורש להרחיב "משמעותית" את מספר הגמלאים (או העובדים שייצאו לגמלאות בעתיד הקרוב) שייהנו ממנה. אולמרט קיבל את עיקר הצעדים הפיננסיים שגיבש האוצר כחלק מהתוכנית להתמודדות עם המשבר הקפיטליסטי ואף שיבח אותם, אך דחה את תוכנית האוצר בכל הקשור לרשת הביטחון לקרנות הפנסיה. אולמרט מבקש להרחיב את רשת הביטחון ולא להגבילה רק לחוסכים המבוגרים, בני 60 ומעלה, המרוויחים עד 7,700 שקל בחודש. אולמרט אמר כי "המודל שהאוצר הציג הערב מצריך עבודת מטה משולבת של האוצר, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה".

נתניהו מצידו הביע תמיכה בתוכניתו הכלכלית של ראש הממשלה אולמרט, שהיא למעשה התוכנית הכלכלית השנייה של האוצר, עם תיקונים מעטים. לפי נתניהו, "אנחנו בעיצומו של משבר כלכלי חמור, ואין זה הזמן לפוליטיקה. אני נותן תמיכה לתוכנית ראש הממשלה, גם אם אני לא מסכים לכל פרטיה. יש להגן על מקומות העבודה ולפרוס רשת ביטחון לרשות העובדים". יפה שנתניהו מדבר בזכות "מקומות העבודה ורשת ביטחון לרשות העובדים", אבל בתוכנית האוצר אין זכר לשני מרכיבים אלה. אגב, גם נתניהו וען לזכות יוצרים על תוכנית משלו, שהוצגה לכמה כתבים כלכליים, אבל זו לא פורסמה ברבים.

האם תפרוץ שביתה כללית?

בשבוע שעבר אישרו מוסדות ההסתדרות את הכרזת סכסוך העבודה הכללי במשק. סיבת ההכרזה – הסכנה הנשקפת לכספים הרבים המופקדים באפיקי החיסכון של העובדים: קרנות פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות.

בהסתדרות סרבו להגיב לתוכניות האוצר ולתיקונים שדרש אולמרט: "כאשר תוצג רשת ביטחון מסודרת באופן רשמי, נוכל להתייחס אליה ולכלכל את צעדינו. בינתיים מדובר במידע תקשורתי ובספקולציות בלבד, ולכן אנחנו לא יכולים לדעת מה מקובל עלינו ומה לא. ההסתדרות הכריזה על סכסוך עבודה, שייכנס לתוקף בעוד שבועיים במחאה על היעדר רשת ביטחון ובמחאה על היעדר תוכנית להתמודדות עם הפיטורים במשק, וטרם קיבלה תשובה לשתי הבעיות".

המסקנה המתבקשת מתגובת ההסתדרות היא שעמדת ההסתדרות איתנה, לפחות לעת עתה. אבל השותף האסטרטגי של עיני, נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, מסר לעיתונאים כי "שביתה כללית במשק לא תפרוץ, שכן המערכת הפוליטית תכפה על האוצר יצירת רשת ביטחון פנסיוני". האם ברוש יודע דבר מה שהעובדים אינם יודעים, קרי: שברגע האחרון, שכפי שהוא נוהג לעשות בשנים האחרונות, עיני יתקפל, יקבל את התנאים שמכתיבים בעלי ההון וממשלתם ויגיד "זה המקסימום שיכולנו להשיג"?

בכל מקרה, את העובדים והגמלאים צריכות להדאיג לא רק התוכניות של האוצר ושל נציגי המפלגות הבורגניות הגדולות. את כולנו צריכה להדאיג הידיעה, שעיני וברוש עובדים על הצגתה של תוכנית כלכלית, המשותפת לארגון המעסיקים הגדול ולהסתדרות. מן העבר אנו למדים, שהמעסיקים יודעים לשמור היטב על האינטרסים המעמדיים שלהם. הניסיון מלמד גם שעיני גם יודע להגן היטב על האינטרסים המעמדיים… של המעסיקים.

ההתמרמרות והכעס, שבאו לידי ביטוי בהכרזה על סכסוך עבודה כללי במשק, הובילו את קברניטי המשק להגות בחיפזון אי-אלו תוכניות כלכליות, הכוללות השלכת פירורים למגזרים מצומצמים מאוד של מעמד העובדים. אך תיתכן האפשרות, שקומבינה כלשהי, שתהיה מקובלת על הממשלה, בעלי ההון, ראשי המפלגות הגדולות ועופר עיני, תסכל את הפעלת הנשק השמור בידי העובדים למקרה שהם חשים צורך להיאבק להגנת זכויותיהם.

ושלא יהיה ספק לאיש: על רקע המשבר הקפיטליסטי המעמיק, סכנה אמיתית מרחפת מעל לזכויות בסיסיות מאוד של העובדים.

למען הצלת ההון – נוטשים את העובדים

YShilo — Sun, 23 Nov 2008 22:58:50 +0000

מספרים רבים הופרחו לחלל האוויר במסיבת העיתונאים (19.11), שבה הציגו שר האוצר, רוני בר-און, וצמרת משרדו תוכנית "להאצת הפעילות במשק": תקצוב מיידי של 10 מיליארד שקל להשקעות בתשתיות, הגדלת היקף האשראי במשק ב-3.3 מיליארד שקל, תוספת של 250 מיליון שקל למחקר ופיתוח ועוד. מאיפוא יבוא הכסף? שאלו רבים. האם מהרזרבה העלומה, שבה רבבות מיליארדי שקלים? לא ולא. במסיבת העיתונאים עצמה אמר בר-און: "לא נפרוץ את מסגרת התקציב", ורמז שייתכנו קיצוצים בסעיפים מסוימים, כדי לממן את תוכניתו. סביר להניח, שהוא לא התכוון לקיצוץ תקציב הביטחון המנופח. בר-און גם הסביר, כי "הרפורמה במס", קרי: ההטבות במס לבעלי ההון ולבעלי השכר הגבוה, תימשך כמתוכנן. הפחתת מס ההכנסה במסגרת רפורמה זו (שהחלה בימיו של נתניהו כשר האוצר) תגזול מהכנסות המדינה סכום של כ-3 מיליארד שקל בשנה. אוצר המדינה גם יאבד 600 מיליון שקל הכנסות בגין הפחתת מס החברות ל-26% ב-2009 ול-25% ב-2010.

מהיכן יבוא, אם כן, המימון לתוכנית? בדיקה מדוקדקת של הצעת התקציב לשנה הקרובה מעלה, כי הסכום האמיתי, שתשקיע הממשלה בשנת 2009 בצעדם הכלכליים, מעבר לסכום שאושר לפני שלושה חודשים בממשלה, מסתכם ב-1.5 מיליארד שקל בלבד. ייתר הסכומים, בהם נוקבת התוכנית, יגיעו מהתוספת שאישרה הממשלה לתקציב 2009 ומהשקעות חוץ-תקציביות שונות.

הממונה על התקציבים באוצר, רם בלינקוב, אמר לאחרונה, כי הסטייה מיעד הגרעון תנוע בשנה הבאה בין 10 ל-20 מיליארד שקל. אבל סכום זה כבר נכלל בהערכות האוצר בדבר הירידה הצפויה בהכנסות ממסים. משמעות הערכה זו היא, שצד ההוצאות בתקציב, שהן כלל ההוצאות של משרדי הממשלה, כמעט שלא יגדל ב-2009 מעבר למה שכבר נקבע בהצעת התקציב המקורית.

אך למרות הסכום הנמוך, לתוכנית נודעת חשיבות רבה: היא מהווה בפועל "מסלול עוקף תקציב". תקציב 2009 טרם אושר, ובשל הבחירות – הוא גם לא יאושר לפני אפריל 2009. בהיעדר אישור, לא תוכל הממשלה לנצל את הסכום של 4.1 מיליארד שקל, שבו הוגדל תקציב 2009. כתוצאה מכך, גם גופים ממשלתיים, למשל החברה הלאומית לדרכים (מע"צ לשעבר) אינם יכולים לסלול כבישים שכבר תוקצבו.

תוכנית ההאצה, הסביר האוצר, נועדה בעיקר לשחרר סכומים במסלול המכונה "הרשאה להתחייב" – סכום שמותר לממשלה להתחייב עליו בשנת תקציב מסוימת כחלק מפרויקט הנמשך כמה שנים. בדרך זו יכולה הממשלה לפעול במסגרת תוכניות רב-שנתיות, האופייניות לפרויקטים גדולים, כמו סלילת כבישים.

מה יש בתוכנית?

כרגיל בתוכניות כלכליות של משרד האוצר הניאו-ליברלי, התוכנית שפורסמה בשבוע שעבר נועדה לחיזוקם של בעלי ההון. כמה מהאוליגרכים הקשורים בענף הבנייה, כגון לב לבייב ויצחק תשובה, ימצאו בתוכנית מענה למצוקת מזומנים ולהיעדר הזמנות. לפי התוכנית, הממשלה אמורה להוציא כ-22 מיליארד שקל לתשתיות (תקציב המדינה כולו הוא 300 מיליארד שקל). במילים אחרות: זהו סכום נכבד, שכולו מיועד להצלת בעלי ההון הקשורים בענף הבניה. הכספים המיועדים למחקר ולפיתוח (מו"פ) צנועים ביותר: 250 מיליון שקל מעבר למה שתוכנן בתקציב המדינה. עוד יוזרמו סכומים משמעותיים, יותר מ-3 מיליארד שקל, כדי "לפתור את מחנק האשראי" במשק, כדברי פקידי האוצר, סכומים שקרוב לוודאי יועברו לידי הבנקים. ניתן היה לפתור את מחנק האשראי, אילו הממשלה הייתה מקימה גוף שיתמוך בעסקים הקטנים והבינוניים ישירות, ולאו דווקא דרך המערכת הבנקאית. אבל הצעה נועזת כזאת, העוקפת את הבנקים המופרטים, אינה עולה בדעתם של ראשי האוצר.

ומה אין בתוכנית?

תוכנית האוצר עוסקת אך ורק בשיקומו של ההון הקפיטליסטי. לעומת זאת, העובדים, המובטלים והגימלאים – רוב-רובה של האוכלוסייה – נשכחו בעת הכנתה. אין בתוכנית סכומים משמעותיים למאבק באבטלה. ועוד: לאחר קיצוצים מתמידים בסעיף של הכשרה מקצועית, ייתכן שהאוצר יקצה סכומים גדולים יותר השנה לקראת… הפרטת השירות. כך נאמר מפורשות בחוק ההסדרים, שנלווה להצעת התקציב לשנת 2009, שאושרה בידי הממשלה. התוכנית אינה מתמודדת גם עם שערוריית דמי האבטלה הזעומים, שמקבלים המובטלים, לאחר שעברו את המכשולים שערמו בדרכם הממשלות בשנים האחרונות, בדרכם לקבל את המגיע להם בזכות ולא בחסד.

וחשוב מכל: אין בתוכנית כל מענה לדרישה ההולכת וגוברת להענקת רשת ביטחון לעמיתי קרנות הפנסיה. ניתן היה לכלול בתוכנית פיצוי לחוסכים לפנסיה ולמתפרנסים כיום מפנסיה על הפסדים שנגרמו להם בגין החלטתה של הממשלה בשנת 2003, להפנות רק 30% מכספי החסכונות לאג"ח ממשלתיות, במקום השיעור של 70% שנהוג היה עד אז. פתרון אפשרי הוא – להעלות את שיעור ההשקעה של כספי החסכונות הפנסיוניים באג"ח ממשלתיות מ-30% ל-70%. צעד אחר שניתן לנקוט מייד – העלאה של שיעור קצבת הזקנה מ-15% ל-25% מהשכר הממוצע במשק.

אפשר אחרת?

המפלגה הקומוניסטית הישראלית פרסמה תוכנית מפורטת, המציעה לציבור העובדים, לצעירים, לנשים ולגמלאים לקדם שבעה צעדים מיידיים לחילוץ החברה הישראלית מהמשבר הכלכלי המעמיק.

הסעיפים העיקריים בתוכנית הם:

1. הבטחת עבודה למובטלים והעלאת דמי האבטלה לרמתם לפני 2001;

2. שינוי יסודי בדרך הפעולה של קרנות הפנסיה החדשות וביסוסן על העיקרון של פנסיה מובטחת בשיעור מסוים מהשכר ועל אגרות חוב ממשלתיות ייעודיות;

3. בניית דירות למכירה ולהשכרה בידי חברות ממשלתיות ועל קרקעות ממשלתיות במחירים נמוכים, במטרה להוזיל את מחירי הדיור;

4. העלאת מס החברות ל-40% והעלאת ההשתתפות של המעבידים במימון הביטוח הלאומי ל-10% משכר עובדיהם.

5. צמצום התקציב הצבאי למחציתו בדרך של ביטול כל התוכניות למלחמות נוספות ובדרך של פינוי השטחים הכבושים במסגרת הסכם שלום צודק ויציב;

6. פיתוח מואץ של מקורות אנרגיה מתחדשים והתפלת מי ים;

7. החזרת כל התקציבים שנגזלו ממערכת החינוך ומההשכלה הגבוהה וביצוע דו"ח ועדת וינוגרד לגבי הפחתת שכר הלימוד באוניברסיטאות.

האם יש סיכוי לתוכנית? מימוש התוכנית הזאת, המנוגדת בצורה יסודית לתוכנית האוצר, תלוי באפשרות שההסתדרות הכללית, האיגודים המקצועיים, הארגונים החברתיים, תנועות הנוער, ארגוני הסטודנטים והנשים יתאחדו במערכה ציבורית להצלת החברה הישראלית.

ישראל והמשבר הכלכלי

YShilo — Mon, 27 Oct 2008 21:00:37 +0000

המשבר הכלכלי הנוכחי אינו פוסח על ישראל. ההשתלבות של הכלכלה הישראלית בגלובליזציה של התאגידים במשך העשורים האחרונים גובה מהעובדים בישראל את מחירה: שערי המניות בבורסה בתל-אביב נפלו בלא פחות מאשר 10% מתחילת חודש אוקטובר, ואילו תחזית הצמיחה לשנה הקרובה נחתכה מ-3.5% ל-2.7%.

החברה הישראלית נמצאת במשבר הנוכחי במצב גרוע יותר מזה שבו הייתה נתונה בזמן המיתון של 2003-2000: כרבע מהאוכלוסייה הישראלית, ולמעלה משליש מהילדים, חיים כעת מתחת לקו העוני הרשמי. חלק גדול מהעניים בישראל מוגדרים "עניים עובדים", כלומר שכירים מועסקים, ששכרם אינו מכסה את הוצאות המחיה המינימאליות. תופעה זו מוכרת ממדינות רבות, שאימצו את מדיניות ההפרטה, ואשר בהן הורע מצבו גם של חלק מהמעמד הבינוני.

ממשלות רבות ברחבי העולם, מאירופה ועד למקסיקו, מתכננות צעדים תקציביים מרחיבים, על מנת להדוף את סכנת המיתון, ומגדילות את ההשקעה הציבורית בתחומים רבים, כדי לאזן את ההאטה הצפויה בהשקעה הפרטית. למרות כל זאת, ממשלת קדימה-העבודה הודיעה, כי היא מתכוונת לשמור על תקציב מאוזן, ועל כן דווקא מתכננת קיצוצים נוספים בהוצאה הציבורית. נכון לעכשיו, עוד לא חשפה הממשלה את הצעת התקציב לשנת 2009, אך בדומה לתוכנית "חומת מגן כלכלית" של 2003, ולכל תקציב אחר בשנת מיתון, הוא צפוי לכלול קיצוץ בתמיכה הציבורית בחינוך וברווחה. מחנק תקציבי יוטל על בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ומוסדות קהילתיים אחרים.

למשבר הכלכלי הנוכחי נודעת השפעה ישירה על תוכניות הפנסיה והחיסכון ארוך-הטווח של עובדים רבים. בעשור האחרון בוצעו בישראל רפורמות פיננסיות נרחבות, במטרה לשלב את הכלכלה הישראלית במערכת הפיננסית העולמית. במסגרת רפורמות אלה, הולאמו בשנות ה-90 קרנות הפנסיה ההסתדרותיות רק לצורך הפרטתן ב-2004. בתקופה זו גם נמכרו מוסדות פיננסים מרכזיים, כגון חברות ביטוח ובנקים, ועברו לידי בעלי הון זרים ומקומיים. בין ההפרטות המפורסמות ניתן למנות את בנק הפועלים, שעבר לידי משפחת אריסון, ואת חברת הביטוח מגדל, שנמכרה לג'נרלי האיטלקית.

המוסדות הפיננסיים המופרטים, ששולבו לחלוטין במערכת ההון העולמית, לא השקיעו באפיקים המסורתיים, שכללו בעיקר אג"ח ממשלתיות, אלא במגזר הפיננסי בחו"ל ובניירות ערך של בעלי הון מקומיים, שבעצמם מושקעים באופן נרחב בנכסים פיננסיים בינלאומיים. ההפסדים שספגו אותם גופים בשבועות האחרונים פגעו בצורה קשה בהכנסות המשקיעים המוסדיים, מה שהוביל לירידה ממוצעת של 8% בחסכונות הפנסיה של השכירים הישראלים בחודש האחרון, תוך תחושה, שהגרוע ביותר עוד צפוי להגיע. שכירים רבים, במיוחד אלו הקרובים לגיל הפרישה, חוששים לגורל תשלומי הפנסיה שלהם, ולכן הם דוחים את יציאתם לגמלאות.

מגזר נוסף שנפגע קשות מהמשבר הוא הרשת הנרחבת של העמותות, או האל"מ (ארגונים לא-ממשלתיים), המספקים שירותי רווחה בסיסיים למאות אלפי ישראלים.

בד בבד עם התרחבות העוני בחברה הישראלית בשנים האחרונות, החלו העמותות לספק שירותים רבים, מבתי תמחוי וצדקה ועד שירותי בריאות וחינוך, שבעבר ניתנו בידי מערכות ממשלתיות. עמותות אלו, אף שהן מניפות לא אחת את דגל הצדק החברתי, תלויות בתורמים, זרים ומקומיים, לרבות בבעלי ההון מרובי הנכסים בישראל. כצפוי, בתקופה של משבר כלכלי נעשות התרומות הפרטיות דלות יותר. וכך, העניים המרובים, שהושארו לחסדן של העמותות, עלולים למצוא עצמם ללא תנאי קיום בסיסיים, לרבות מוצרי מזון ודיור. היבט זה של המשבר מורגש במיוחד בשטחים הכבושים הפלסטיניים, בהם התלות בתרומות מחו"ל גבוהה במיוחד: התרומות מממנות כמחצית מתקציב הרשות הפלסטינית. ארגוני סיוע, כמו גם ממשלות אירופה, כבר הודיעו, כי לא יוכלו לעמוד בהבטחותיהן לשיגור כספי סיוע בשנה הקרובה. לכן צפויה החמרה במשבר ההומניטארי בשטחים הפלסטיניים, ובעיקר ברצועת עזה.

התעשייה הישראלית צפויה גם היא להינזק מההאטה הכלכלית. לפי הכרזות המעסיקים, צפויים מעל 10,000 עובדים לאבד את מקום עבודתם בשבועות הקרובים. התלות בשווקים הבינלאומיים, אשר במשך שנים הוכתרה בידי פוליטיקאים בממסד הישראלי כהצלחה המפוארת של התעשייה הישראלית, עתידה להיות המקור לאסונה בתקופת מיתון עולמי. בגלל מחנק האשראי, המשק הישראלי יאבד משקיעים זרים רבים, במיוחד בתחומי ההיי-טק והביוטכנולוגיה.

עם זאת, ישנו מגזר אחד בכלכלה הישראלית שאינו מראה סימני האטה – תעשיית כלי המלחמה. אלביט, החברה הפרטית הגדולה ביותר בתשלובת התעשייתית-צבאית הישראלית, הגדילה את רווחיה ב-3.7 מיליארד דולר ברבעון השני של 2008. חברה אחרת, מגל, המתמחה באמצעי אבטחה ומעקב, נהנתה מעלייה מסחררת של 78% במנייתה מאז 2007 (מגל היא החברה הפרטית המרכזית המועסקת בהקמת גדר ההפרדה בשטחים הכבושים).

כצפוי, תקציב הביטחון אדיר הממדים לא יקוצץ בשנה הקרובה, וימשיך לגזול כ-15% מסך ההוצאה הממשלתית. מתוך מיליארדי השקלים המוקצים לצבא, 15.2 מיליארד דולר יוקדשו לרכישת 25 דגמים מהמטוס F-35 החדש, במחיר של כ-80 מיליון דולר ליחידה, או פי שניים מהמחיר הקטלוגי של המטוס. סדר העדיפויות המתבטא ברכישה המנופחת וחסרת הצורך הזאת חושף את תפקידה הגיאו-אסטרטגי של ישראל, כפי שהוא נתפס אצל הפוליטיקאים הממסדיים ובעלי ההון: להיות "המקל הגדול" של מדיניות החוץ האמריקאית, גם במחיר הרעבת אזרחיה שלה

למה לא מלאימים?

YShilo — Tue, 21 Oct 2008 21:09:17 +0000

"מהלך חירום נועז" – כינה אחד העיתונים הכלכליים את ההחלטה של ממשל בוש להזרים מיליארדים לבנקים הגדולים ולערוב לפקדונות. האומנם?

ממשל בוש אכן הודיע בשבוע שעבר, כי בכוונתו להשקיע 250 מיליארד דולר במניות של הבנקים הפרטיים הגדולים בארה"ב, וביניהם: בנק אוף אמריקה, סיטי בנק, ג'יי. פ. מורגן צ'ייס, וגולדמן סאקס. לפי התוכנית, ככל שהבנק גדול יותר, כך יגדל גם חלקו במתנה הממשלתית.

ההחלטה של ממשל בוש בדבר מעורבות "מוגבלת וזמנית" בפעילות הבנקים הגדולים פורסמה לאחר שממשלת בריטניה הודיעה על הלאמה חלקית של חמשת הבנקים הגדולים, ובמקביל להחלטה של האיחוד האירופי להשקיע שני טריליון יורו (טריליון – אלף מיליארד) בהצלת המערכת הפיננסית.

כבר ממבט ראשון ברור, כי הממשלות של המדינות הקפיטליסטיות הראשיות שמות את הדגש בהצלת המוסדות הפיננסיים (בנקים, חברות ביטוח), ולא במערכה נחושה נגד האבטלה המתפשטת עקב הפיטורים הנרחבים, או נגד ההתרוששות של חלקים גדלים בקרב העובדים. כלומר, הן עושות בחירה כלכלית-פוליטית אחידה: קודם-כל המגזר הפיננסי, ואחר-כך כל השאר.

הבחירה הזאת מבטאת בצורה מוחשית, את הקשר ההדוק בין הבנקים הגדולים לבין הממשלות. בהיבט הפוליטי ממשל בוש, למשל, אשר גרם במדיניות המלחמה שלו לגרעון חסר תקדים בתקציב הפדראלי ובמאזן המסחרי של ארה"ב, זקוק מאוד לבנקים הגדולים, כדי שאלה ירכשו אגרות חוב ממשלתיות, ובדרך זו ילוו לממשל כסף למימון המלחמות.

אגב, הגרעון בתקציב של ארה"ב שולש בשנת התקציב האחרונה (2007/8), שהסתיימה ב-30 בספטמבר, והסתכם ב-455 מיליארד דולר, שהם 3.2% מהתוצר המקומי הגולמי. על פי נתונים של משרד האוצר בוושינגטון. מדובר בשיא של כל הזמנים. שיא הגירעון הקודם נקבע בשנת-2004 (מלחמת עירק) – 413 מיליארד דולר.

בהיבט הכלכלי, הבנקים ובתי ההשקעה הגדולים היו וימשיכו להיות מרכזי ההון הפיננסי. הם קשורים באלפי חוטים לחברות ההון השונות, והם אשר המציאו, פיתחו ויישמו את השיטות שנועדו להפוך ניירות ערך חסרי ערך למציאה גדולה, הנמכרת במחירים מפולפלים. שיטות אלה יצרו את הבועה הפיננסית, שהתפוצצה לאחרונה ברעש גדול, ואשר גרמה אפילו לקריסתו של בנק להמן ברדרס – אחד מענקי הבנקים בניו-יורק. אך התפוצצות הבועה (המתבטאת, בין הייתר, בנפילות השערים בבורסות העולם), לא חיסלה את המערכת הבנקאית ואת מעמדה כעמוד התווך בכלכלה הקפיטליסטית בעידן המונופוליסטי.

לכן הזרמת כסף מתקציב המדינה לבנקים הגדולים נועדה לסייע לבנקים הגדולים עצמם לשמור על מעמדם כגופים פרטיים מרכזיים בכלכלה הקפיטליסטית, ולא להציל את המשק, כפי שטוענים ראשי הממשלות והמדינות. שהרי אם רצו לדאוג למשק, ולא לבנקאים, מדוע החליטו הממשלות על הזרמת כספים במקום לבצע הלאמה כוללת של הבנקים הגדולים האלה?

בהבדל מהזרמת מאות מיליארדי דולרים או יורו מתקציב המדינה (הצעד שעליו החליטו הממשלות), הלאמה מלאה של הבנקים לא הייתה דורשת הזרמה מיידית, אלא ערבות ממשלתית ארוכת טווח לכספי המפקידים, תוך הבטחת ניהול ממשלתי, אשר ימנע את השערורייה הפיננסית הבאה. אך הלאמה כזאת בקנה מידה כל אירופי ואמריקאי הייתה באמת מעלה את השאלה, מה כל כך רע במשק המבוסס על הלאמת הבנקים הגדולים, החברות הגדולות, חברות התשתית והתקשורת וכן הלאה?

זו בדיוק השאלה, ממנה בורחות הממשלות, העומדות באופן כה נאמן לצד המונופולים הבנקאיים הגדולים, ואשר בשיתוף פעולה עמם ביצעו בהתלהבות את מסע ההפרטה הגדול בהיסטוריה של חברות ממשלתיות, של תשתיות ושירותים ציבוריים, שתרם רבות להתעשרות של קומץ המיליארדרים, הממשיך לשלוט בכלכלה העולמית.

לגופו של עניין, אין שום ערובה, שההזרמה של טריליוני דולרים תמנע את המשבר הכלכלי, שסימניו כבר נראים בבירור בפשיטות רגל, בפיטורים, בירידה בקניות, בירידת מחירים על דירות. מבחינת הבנקים הגדולים, ההזרמה הממשלתית לא נועדה להבטיח את המשך פעילותם, אלא את הרווחיות הגבוהה שלהם, שנפגעה בפיצוץ הבועה הפיננסית.

ניקח לדוגמא את בנק אוף אמריקה: מונופול פיננסי זה, רכש רק לפני חודש ימים את בנק ההשקעות מריל לינץ' תמורת 50 מיליארד דולר, ששולמו במניות של בנק אוף אמריקה עצמו, וזאת בעידוד הממשל. במילים אחרות, בנק אוף אמריקה השתלט על מריל לינץ' (שהיה בנק ההשקעות השלישי בגודלו בארה"ב) ויצא ברווח גדול מהמשבר הפיננסי. ולבנק הזה מציע עכשיו ממשל בוש מתנה של 25 מיליארד דולר מכספי האוצר, ועוד מכנים זאת "מהלך חירום נועז".

המשבר והעושר שאינו מטפטף למטה

YShilo — Sun, 12 Oct 2008 20:56:02 +0000

בהופעתה, שפורסמה באתרים רבים, התפלמסה העיתונאית החוקרת נעמי קליין (מחברת רבי המכר "נו לוגו" ו"דוקטרינת ההלם")עם משנתו ועמדותיו של מילטון פרידמן, שעל שמו מתכוונים להקים מוסד מחקר באוניברסיטת שיקאגו.

בהתייחסה למשבר הכלכלי הנוכחי, ציינה קליין, כי הכאוס הכלכלי, שהשתלט על וול סטריט והתפשט ברחבי ארה"ב, אינו סתם עניין של רדיפת בצע ושחיתות של מנהלים. מאז ימי רייגן, ניהל הממשל האמריקאי מדיניות, אשר שחררה את הכוחות תאבי הבצע מכל פיקוח ויצאה נגד תפקיד הממשלה להגן על האזרחים מפני רודפי הבצע. מדיניות זו הייתה 'תנועת השחרור' המוצלחת ביותר בזמננו – התנועה לשחרור ההון מכל הבלמים לגבי הצבר ההון.

האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית בדבר שוק החופשי מכל מעורבות ממשלה, לה הטיף מילטון פרידמן, נחלה הצלחה מבחינת המטרות, שהיא הציבה לעצמה: היא חיזקה בצורה חסרת תקדים את העשירים במלחמתם נגד העניים, וכעת, על רקע המשבר, העניים מתחילים להשיב מלחמה שערה.

תלמידיו של פרידמן, ציינה קליין, המשיכו את דרכו בהדגישם, כי כלכלה היא בכלל מדע מדויק, כמו מתמטיקה ופיסיקה, ולכן אין לכלכלה קשר לחברה ולפוליטיקה. מתוך גישה זו, שללו את זכותם של האזרחים לגבש עמדה ולהתערב בתחום הכלכלה.

אך גם גישה זו קורסת, לפחות באמריקה הלטינית, שם שמים המשטרים בשורה של ארצות את הדגש בפיתוח הדמוקרטיה, במעורבות גדלה של הציבור בכתיבה מחדש של החוקה. כאשר שאלו את רפאל קוראה, לאחר שנבחר לנשיא אקוואדור, מהי תוכניתו הכלכלית, השיב: "אינני חסיד של תוכניתו של מילטון פרידמן".

לדעתה של קליין, המשבר הנוכחי אינו מסמן את סופו של הפונדמנטליזם של השוק, שמשל בכיפה בעשורים האחרונים. אלה שזכו בחוזים שמנים לאספקה לצבא, ואשר בתמורה שילמו בעין יפה למערכת הבחירות של בוש, לא ויתרו על שאיפתם להשיג רווחים גבוהים, ולכן הם מחפשים כעת תחומים אחרים לעסקותיהם.

ממשל בוש, שהשיג את אישור הקונגרס לתוכנית שכונתה "תוכנית הצלה", ואשר תעלה 700 מיליארד דולר, מכשיר את הקרקע למדיניות "ריפוי בהלם" בארה"ב עצמה. מדיניות זו מבוססת על העברת מלוא כובד המשבר לכתפיהם של האזרחים הממשל יודיע, למשל, כי בשל ההוצאות ל"הבראת המגזר הפיננסי", אין לו כסף לממן את הביטוח הסוציאלי, ולכן חייבים להפריטו – דרישה שכבר עלתה.

כדוגמא לפעילות הממשל במצב משברי, מביאה קליין את מה שקרה בניו אורליאנס לאחר ההרס, שזרעה הסופה קתרינה: סגרו בה את בית החולים היחיד, אשר העניק טיפול לחסרי ביטוח רפואי, ואת פרוייקט הבנייה הציבורית. קליין הזכירה, כי באחד המאמרים האחרונים שכתב לפני מותו (ב-2006), הציע מילטון פרידמן לנצל את המצב שנוצר בעיקבות קתרינה, כאשר ילדים, הורים ומורים נודדים ברחבי ארה"ב, כדי לבצע רפורמה במערכת החינוך…

להערכתה של קליין, הבועה הגדולה הבאה תתפתח בתחום התשתיות. הממשל האמריקאי, שימשיך לחשוב שתפקידו להבטיח רווחים מירביים להון, ואשר יהיה מחויב להעברת מאות מיליארדי דולרים להון, יפעל להפרטה מסיבית של התשתיות – כבישים, גשרים ועוד. אך אלה, שלהם יפריטו את התשתיות, יהיו אותם אלה שאחראים לבלגן הנוכחי בפיננסים. בהקשר זה ציינה קליין, כי במסגרת "פתרון" המשבר, מעודד הממשל השתלטויות של בנקים גדולים על בנקים גדולים אחרים, והצפי הוא, שבעתיד ישלטו על כלכלת ארה"ב כולה שלושה בנקים ענקיים.

בסיום דבריה הצביעה קליין על ההבנה המתרחבת, כי המשבר הכלכלי הוא עניין מעמדי-חברתי. בהדרגה נגוזה התפיסה, ששלטה בכיפה כמה עשרות שנים, כאילו כל מי שיש לו חיסכון או מניות הנסחרות בבורסה – נהנה מהשוק החופשי. ברק אובאמה, המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, מדבר בנאומיו על כך, שהמשבר הוא פועל יוצא של דה-רגולציה ושל ההשקפה, לפיה אם העשירים מתעשרים, העושר גם מטפטף למטה, לעניים. הסקרים מלמדים, כי אמירות אלה מוסיפות לו תמיכה ציבורית.

הבחירה ברורה, מציינת קליין: לאובאמה יש תוכנית לביטוח בריאות לכל ילד בארה"ב, שעלותה 80 מיליארד דולר. ממשל בוש כבר שילם 85 מיליארד דולר להצלתה של חברת הביטוח הגדולה בעולם, AIG.