בבחירות המוניציפאליות בחיפה, ישבתי כחבר ועדת קלפי מטעם רשימת חד"ש באחת הקלפיות בעיר. אחוזי ההצבעה לא היו גבוהים (נושא למאמר אחר), ולחברי הועדה היה הרבה זמן פנוי לשוחח ביניהם. ואכן, דברים רבים למדנו זה מזו.

    מזכירת הקלפי, לדוגמא, למדה ממני, שאם הכינוי שלנו הוא חד"ש, זה אינו אומר שאנחנו נגד התושבים הוותיקים בעיר. אני למדתי מנציגת בל"ד בוועדה, אישה ערביה צעירה, על ההתלבטויות שלה: היא סיפרה לי, שעד לשבוע שלפני הבחירות היא עדיין התלבטה בין וליד ח'מיס (מועמד בל"ד לראשות העיר) לבין יעקב בורובסקי (המועמד של ליברמן לאותו תפקיד). היו לה מגוון שיקולים, אבל משום מה אף לא אחד מהם לא כלל את העובדה, שהמפלגה של בורובסקי רוצה לבטל לה את האזרחות.

    אך הסיפור הכי מעניין היה, ללא ספק, של נציג "ישראל ביתנו" (מפלגתו של ליברמן) בוועדה. כשהשיחה התקדמה, כדרכן של שיחות, לעבר נושאים פוליטיים ארציים, נשא אותו נציג נאום מלא להט על הדחיפות שביציאת ישראל מהשטחים; על כך שכבר מזמן היו צריכות להיות פה שתי מדינות; ועל כך ששמעון פרס היה ראש הממשלה הכי טוב אי-פעם. עם הקביעה האחרונה קשה לי להסכים, אבל מה עם האחרות? האין זה מוזר לשמוע התבטאות כזאת מנציג מפלגת ימין קיצוני? ואכן, אחת מחברות הוועדה הציגה לו את השאלה הטבעית: "אז למה אתה עובד אצל ליברמן?", ותשובתו הייתה פשוטה: "כי אני רוסי".

    והנה אני מגיע לנקודה שלי: יוצאי ברית-המועצות לשעבר לא רשומים בטאבו על שמו של ליברמן. העובדה, שמפלגת "ישראל ביתנו" קיבלה 10 מנדטים מהציבור דובר הרוסית (נתוני "הארץ", 16.2), אינה נובעת מכך שהוא השיג כל כך הרבה הישגים פוליטיים עבורם, אלא מכך שהוא פחות או יותר הכוח הפוליטי היחיד הפעיל בציבור הזה. גם העובדה, שהתקשורת הישראלית בשפה הרוסית היא ימנית, רובה ככולה, תרמה למצב הזה. אבל אי אפשר להאשים רק את כל העולם ואחותו – גם אנחנו בשמאל אשמים. יוצאי ברית-המועצות לשעבר הם אוכלוסיית יעד, שהצלחנו לפספס שוב ושוב.

    סיסמת הבחירות של חד"ש הייתה "בונים שמאל חדש". במהלך מערכת הבחירות לא יכולנו להתפנות לעבודת עומק בקרב הציבור דובר הרוסית, משום שהזמן היה קצר והמלאכה מרובה. אך ביום שאחרי הבחירות מוטלת עלינו, חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וגם על שותפינו בחד"ש ובשמאל בכלל, החובה לפעול בקרב יוצאי ברית-המועצות לשעבר. שמאל אמיתי צריך להיות שמאל רחב, שמאל שמכיל בתוכו הרבה קבוצות שנאבקות לשוויון ולקיום הוגן,  שמאל שמדבר הרבה שפות.

    זה לא הולך להיות קל. המושג "מפלגה קומוניסטית" והדגל האדום מעוררים אצל חלקים בציבור זה קונוטציות שליליות למדי, מימים שבהם רודנים השתמשו בהם, כדי לכסות על שלטון דיכוי אכזרי. אבל גם אם המשימה אינה קלה, יש בה סיכויים לא-מבוטלים: מדובר בציבור שההעסקה דרך חברות כוח-אדם פוגעת בו מאוד, ולכן הוא פתוח לנושאים כמו עבודה מאורגנת וזכויות חברתיות. הוא פתוח גם לנושאים של הפרדת דת ומדינה, נישואים אזרחיים וכיוב', ולעיתים קרובות חש שהיחס כלפיו גזעני.

    שמאל חדש ורחב בחברה הישראלית צריך לדבר עברית וערבית, אבל גם רוסית ואמהרית (אגב, חשוב לציין שגם יוצאי אתיופיה לא רשומים בטאבו על שם המפד"ל). אם אנחנו רוצים לבנות אלטרנטיבה של שלום, סביבה וסוציאליזם בארץ הזאת – כדאי להתחיל לעבוד על הרוסית שלנו.

    ח"כ חנין הוסיף, כי האירועים שבהם מדובר הם שלוש הפגנות, ששתיים מהם נערכו ברישיון בתל-אביב, בהקשר של מלחמת לבנון השנייה, והשלישית – הפגנה בבלעין. באחת ההפגנות, הגן ח"כ ברכה על פעיל השלום אורי אבנרי מפני התנכלות של שוטרים.

    דב חנין: "בשלוש ההפגנות, היה על המשטרה להגן על זכותם של אזרחים להפגין. אך במקום זאת, המשטרה יזמה פרובוקציות, ביצעה חקירות נגד יו"ר תנועה פוליטית, ואילו היועץ המשפטי מכין נגדו כתב אישום. האשמות נגד ח"כ ברכה הן מופרכות, ומטרתן היחידה – חתירה תחת חופש הביטוי וההפגנה בישראל. ההתנכלות לח"כ ברכה מדאיגה במיוחד על רקע ניצחון הימין בבחירות לכנסת ויש לראות בה אות אזהרה לבאות".

האולם, בו נערכה העצרת באום אל-פחם, היה מלא מפה לפה פעילים ותומכים של מק"י וחד"ש. תזמורת של סניף נצרת של בנק"י קידמה את פני הבאים.

בעצרת נשאו דברים, נוסף לח"כ דב חנין, ד"ר עפו אגבריה, המושבע השבוע כחבר כנסת, ח"כ חנא סוייד וח"כ מוחמד ברכה – כולם בסיעת חד"ש בכנסת. הדוברים העלו על נס את מסירות החברים היהודים והערבים, שהניבו את ההצלחה הרבה בבחירות, והדגישו את האתגרים החשובים, העומדים בפני חד"ש בתנאים של ממשלת ימין.

    הלשכה ציינה בהודעתה, כי "הבחירות שנערכו בישראל יצרו מציאות חדשה, בה התחזקו הימין הקיצוני והקיצוני ביותר. מציאות מסוכנת זו היא תוצאה פוליטית של המלחמה הנפשעת על עזה, שנערכה בתמיכת האימפריאליזם האמריקאי. אנו מזהירים משיתוף פעולה עם המזימות האמריקאיות, שלא יובילו לשלום".

    כמסקנה מיידית מתוצאות הבחירות, קוראת מק"י להקמת החזית היהודית-הערבית הרחבה ביותר למאבק בסכנת הפאשיזם, לחיזוק המאבק היהודי הערבי המשותף ולמען אחדות המאבק של האוכלוסייה הערבית.

    הלשכה הפוליטית מדגישה, כי "התמיכה בחד"ש גדלה בצורה ניכרת בקרב הצבור הערבי ובקרב הציבור היהודי. מספר הקולות שחד"ש קיבלה בבחירות לכנסת ה-18 הוא הגבוה ביותר בבחירות לכנסת ב-40 השנים האחרונות.

    בבחירות לכנסת ה-18 שב ובלט תפקידה של חד"ש ככוח של מאבק פוליטי וחברתי. חד"ש היא התנועה הפוליטית הגדולה ביותר באוכלוסייה הערבית והכוח השמאלי היהודי-ערבי המוביל בישראל. אנו, הקומוניסטים, מתייחסים ברצינות רבה למשא האחריות המוטל עלינו בגיוס הציבור הרחב, היהודי והערבי, לחזית רחבה להגנת הדמוקרטיה ולבניית שמאל ישראלי עקבי.

    כדי לעמוד במשימות המוטלות עלינו, נפעל ללא-לאות למען חיזוק מק"י וחד"ש ולהרחבת השפעתן".

ברשימה להלן מופיע הפירוט של הקולות שקיבלה חד"ש לפי ישובים (בלי קולות עוברים). בסוגריים – התוצאה ב-2006.

ת"א-יפו – 5,203 (2,009)

נצרת – 11,406 (10,140)

אום אל-פחם – 8,031 (7,044)

חיפה – 5,533 (3,804)

ירושלים – 1,470 (708)

רמת גן – 304 (143)

גבעתיים – 173 (66)

הרצליה – 165 (69)

ראשון לציון – 138 (53)

חולון -137 (56)

כפר סבא – 126 (59)

רחובות – 125 (43)

רמת השרון – 123 (45)

כרמיאל – 116 (40)

בת ים – 115 (74)

פתח תקוה – 105 (64)

רעננה – 87 (41)

פרדס חנה כרכור – 81 (25)

מבשרת ציון – 78 (42)

הוד השרון – 76 (24)

אילת – 74 (31)

נתניה – 66 (21)

חדרה – 63 (25)

מודיעין מכבים רעות – 59 (13)

נהריה – 59 (54)

קריית טבעון – 59 (38)

קריית אונו – 49 (15)

אשדוד – 46 (30)

ראש העין – 40 (13)

נווה שלום – 38 (21)

נס ציונה – 35 (12)

זכרון יעקב – 33 (9)

עומר – 33 (10)

אשקלון – 32 (18)

קרית אתא – 29 (12)

נשר – 28 (13)

צור הדסה – 27 (9)

קרית מוצקין – 26 (7)

בני ברק – 25 (17)

כפר מצר – 25 (14)

אור יהודה – 24 (15)

ערד – 24 (15)

כפר מנחם – 23 (7)

שדרות – 23 (6)

קרית ים – 20 (10)

בית שמש – 19 (9)

כפר ורדים – 19 (9)

ראש פינה – 17 (5)

אבן יהודה – 16 (4)

גני תקוה – 15 (6)

מדרשת בן-גוריון – 15 (2)

בנימינה – 23 (10)

בית זית – 14 (5)

גבעת שמואל – 14 (7)

יבנה – 14 (8)

שריגים – 14 (6)

שפרעם 3,885 (4,436)

שג'ור 3,773 (2,608)

טייבה – 3,715 (2,939)

סחנין – 3,671 (3,186)

תמרה – 3,386 (3,032)

עראבה – 3,197 (2,657)

יפיע -2,147 (1,633)

כבול – 2,037 (1,126)

טירה – 1,955 (1,533)

דיר חנא – 1,908 (1,466)

כפר יאסיף  – 1,880 (1,634)

טורעאן – 1,825 (1,481)

קלנסואה – 1,772 (1,090)

כפר כנא – 1,746 (1,455)

עאבלין – 1,709 (1,151)

עכו – 1,668 (930)

כפר קאסם – 1,627 (1,066)

אבו סנאן – 1,592 (1,426)

ג'דידיה-מכר – 1,510 (1,144)

ריינה – 1,380 (974)

כפר מנדא – 1,324 (872)

נצרת עלית – 1,280 (963)

עילבון – 1,276 (1,349)

עין מאהל – 1,255 (756)

ערערה – 1,109 (982)

איכסאל – 1,073 (887)

מעלה עירון – 1,022 (807)

מראר – 1,017 (884)

כפר קרע – 986 (766)

ג'לג'וליה – 982 (755)

שעב – 927 (740)

רמלה – 914 (759)

נחף – 914 (492)

ראמה – 891 (663)

בסמ"ה – 881 (624)

דבוריה – 735 (618)

עיילוט – 673 (590)

לוד – 667 (594)

משהד – 639 (306)

כאוכב אבו אל-הייג'א – 592 (607)

רהט (581 (308)

מעלות תרשיחא – 543 (357)

בועינה נוג'ידאת – 525 (285)

בקה-ג'ת – 506 (430)

ירקא – 502 (337)

מזרעה – 501 (211)

פקיעין – 472 (400)

עיר כרמל – 368 (261)

מעיליה – 354 (230)

חורה – 300 (829)

פרדייס – 266 (143)

רומאנה – 225 (191)

באר שבע – 200 (133)

ג'יש – 187 (140)

כעביה – 186 (125)

כפר ברא – 184 (92)

פסוטה – 174 (140)

טובה זנגריה – 172 (13)

ג'יסר זרקא – 160 (237)

מוקיבלה – 155 (110)

זמר – 130 (61)

סולם – 130 (199)

טמרה יזרעאל – 111 (109)

בית ג'ן – 94 (96)

חמאם – 94 (41)

סנדלה – 93 (137)

עוזר – 90 (56)

שיח דנון – 86 (67)

אבו גוש – 79 (89)

זרזיר – 72 (28)

כסרה סמיע – 62 (49)

עין נקובה – 49 (13)

סאלמה – 48 (67)

ינוח ג'ת – 46 (53)

עין רפא – 44 (5)

מייסר – 38 (31)

ערים, קיבוצים, ישובים קהילתיים ומושבים  שלא פורטו – 1,357

ישובי בדואים שלא פורטו – 679 (1126)

אני אזרח ישראלי ממוצא רוסי, שבמהלך מלחמת עזה עברתי תהליך משמעותי בהתפתחותי האישית,  שגרם לי לעיין מחדש בערכים של החברה, בה אני חי.

    לפני המלחמה הייתי פעיל שלום צנוע והאמנתי שניתן להשיג שלום בין ערבים ליהודים רק בדרך של פיוס בין אנשים פשוטים, לא ברמה פוליטית. עשיתי צעדים קטנים בכיוון זה. יחד עם זאת, לא הייתה לי התנגדות עקרונית לשירות צבאי בתור קצין מילואים בפיקוד העורף. אולם מלחמת עזה גרמה לי לפקוח עיניים. נחשפתי לתמונות מזעזעות של הרג ופציעה של אזרחים, רעב, מצוקה וסבל אנושי רב ממדים בעזה. שמתי לב שבתגובה לכך, התקשורת הישראלית השמיעה טיעונים שונים, במטרה להפחית מההלם, שתמונות אלה מטילות על הצופה, ולנרמל אותן. ואילו האזרחים ברובם אימצו בקלות את הטיעונים האלה.

    אני סירבתי להאמין להצדקה של שפיכת הדמים, ובין המשמרות במילואים הצטרפתי להפגות נגד המלחמה ושם פגשתי פעילים של חד"ש. מהר מאד נתברר שיש לכך מחיר: נאלצתי לעמוד לבד מול מה שמכונה "הקונסנזוס הלאומי בעד המלחמה" והמון עוין. לראשונה מאז שעליתי מברה"מ שאלתי את עצמי: האם מותר לי לחשוב אחרת? האם מותר לי להטיל ספקות בפעילות הממשלה? הצבא? התקשורת? האם מותר לי לחשוב שדו-קיום ושלום אפשריים בארץ זו ללא שפיכת דמים? האם מותר לי להתייחס לפלסטינים כבני אדם שווים, כידידים, במקום לשנוא אותם? האם מותר לי לחוות תחושות הזדהות עם הסבל האנושי הזה?

    היום, לאחר המלחמה, אני מבין כי המבנה של החברה הישראלית מעוות בגלל חטא קדמון: הדריסה הכוחנית של האחר. זה החל בכיבוש המכוער, בגירוש ערבים מבתיהם, וזה ממשיך בניצול דורסני וחזירי, שקבוצות חזקות, האליטות הישראליות, מפעילות כלפי קבוצות אחרות: עדות מזרח, ה"רוסים", ה"אתיופים", העובדים הזרים.

    איפה המקור? בעקרונות של החברה הישראלית, המופצים ע"י מערכת החינוך, התקשורת והצבא. חבר כנסת, שר לשעבר ובעל PHD מ-MIT, עוזי לנדאו, אמר בפורום באוניברסיטה העברית, שצריך לשלול זכויות אזרחיות מכל אחד שלא תומך בפתרון צבאי לסכסוך יהודי-ערבי. אל תשכח אותי, ח"כ ד"ר לנדאו, אני לא רוצה את הזכויות שתתן המדינה הפאשיסטית שלך!

    להגיד את האמת: לא רע לי בצבא, כי אוהבים אותי שם. אבל המערכת הצבאית היא אחד המנגנונים הזורעים את השנאה ואת הכוחניות. לכן אינני רואה יותר הצדקה מוסרית כלשהי להמשיך לשרת בצבא משטר, המפר בצורה כה ברוטאלית קווים מנחים בסיסיים ביותר של דמוקרטיה ואנושיות.

    בחד"ש מצאתי סוף-סוף בארץ זו חברים חדשים אמיתיים, המקבלים באהבה אותי וכל אחד אחר, ללא הבדל מעמדי או לאומי, ערבי כיהודי, עני כמבוסס, אישה כגבר, שרוצה להתקיים בכבוד לצד האחר ללא תאוות בצע, ללא רצון להתחרות על חשבון של מישהו אחר.

א.

עוד פחות משבועיים לבחירות, ונראה לי שהגיע הזמן להצהיר למי אצביע, לנמק את הבחירתה ולנסות לשכנע כמה שיותר אנשים. אל תודו לי, באמת, אני רק עושה את חובתי כאזרח, כבעל טור וכפטריוט ישראלי, ואני יודע שאתם הייתם עושים – ואתם עושים, תודה לאל, כל הזמן – את אותו הדבר גם בשבילי.

 אז אני הולך להצביע חד"ש. ברור שמדובר בדעתי האישית בלבד שלא מייצגת את מערכת גלובס (בדיחה טובה, לא?), כמו כן אין באמור להלן משום יעוץ או המלצה לקנייה או מכירה של ני"ע ו/או מכשירים פיננסיים נוספים, ו/או מכשירים בכלל. מלבד זאת, המציג אינו רופא, כל העולם במה ויפה שעה אחת קודם.

חד"ש, אם ככה, ולא בפעם הראשונה. להלן נימוקיי בסדר לא לגמרי היררכי.

ב.

מעל הכל: שותפות יהודית ערבית. אין ספק שמערכת היחסים בין הציבור היהודי לערבי זו הסוגיה החברתית הכי בוערת וחשובה במדינה. השד העדתי הוא קספר הרוח הידידותית לידה. מדינת ישראל מפלה את הציבור הערבי בעקביות ובשיטתיות כבר 60 שנה בכל התחומים ולא צריך להכביר מילים על רמות ההזנחה, הנתק, האפליה, הניכור, ההדרה, הטינה והשנאה שמערכת היחסים הזו הגיעה אליהן. אנחנו חיים במדינה גזענית ומה שמשתנה, משתנה רק לרעה.

אסור להשלים עם הדרך בה מדינת ישראל נוהגת באזרחיה הערבים. זה לא מוסרי ולא יהודי. לכולם יש יופי של פתרונות לבעיה אבל בעיניי הפתרון היחיד שיכול לעבוד הוא שיתוף פעולה. אבל לא שיתוף פעולה בסגנון מפלגות המרכז-שמאל: לשריין מקום לערבי שיישב שם כקישוט בין הגנרלים. זה לא מספיק.

חד"ש היא המפלגה היחידה שהיא ערבית ויהודית בהגדרתה, שעומדת נגד הזרם העכור של חשדנות ולאומנות, משני הצדדים, וזה לא דבר קל. נכון שזה לא מושלם, ובטח שאין דבר כזה מפלגה מושלמת, אבל שיתוף פעולה כזה הוא הסיכוי היחיד שלנו לחיים נורמליים פה. גם עם אזרחי ישראל הערבים ובהמשך גם עם שכנינו. אם לא נפתור את הסכסוך הפנימי הזה אין לנו סיכוי עם הסכסוך הגדול.

בטח בימים אלו של אחרי מלחמה. שאון התותחים עוד לא נדם והלך הרוח הוא הכי אנטי שיתוף פעולה שיכול להיות. דווקא עכשיו צריך להרים את הדגל הזה. רק בשביל שיתוף הפעולה הזה ראוי להצביע חד"ש. אפילו אם לא היו להם את שאר המעלות שיפורטו להלן.

ג.

סוציאליזם. המדינה צריכה לקחת הרבה יותר אחריות על אזרחיה, להגביל את שוק ההון, לרסן את ההפרטה, לשמור על שירותים חיוניים כמו בריאות וחינוך, להגן על העבודה המאורגנת, להגדיל את התקציבים  ולהבטיח צדק חברתי וחלוקה הוגנת של משאבים. זה המינימום. אני לא נגד תחרות, אבל אני בהחלט נגד תחרויות ציד כשאני ואתם בתפקיד הארנבת. אני גם לא נגד יוזמה, כל עוד היוזמה היא לא לקחת את מה ששייך לכולם ולתת אותו למעטים.

בואו נהיה כנים, זה לא שמוחמד ברכה יתמנה עוד שלושה שבועות לשר האוצר, גם לא דב חנין, אבל האנשים האלה יושבים בוועדות ומגינים עלינו מפני כל הדגים השמנים והלוביסטים שלהם. אתם יכולים להיות רגועים, יש מספיק אנשים שיילחמו בכנסת בשביל העשירים. מה שאנחנו צריכים זה אנשים שיילחמו גם בשבילנו.

ד.

אם עד עכשיו לא השתכנעתם, יש לי עוד קלף: הם שמאלנים. אבל ממש, שמאלנים קומפלט אורגינל: שתי מדינות לשתי עמים, די לכיבוש, גבולות 67, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן, זכות השיבה, הכל שם.

אני מודה שאני לא מתלהב ואפילו קצת מתנגד לרעיון של לרדת מרמת הגולן. גם זכות השיבה היא לא חלום חיי (למרות שאם מדובר ברמה ההצהרתית אז יאללה, אני בעניין), אבל חוץ מזה קשה למצוא משהו בסעיפים הביטחוניים והמדיניים של חד"ש שיפיל אף שמאלני מהכסא. גם כאן כדאי להיות כנים. עפו אגבארייה לא יתמנה לראש צוות המו"מ וחנא סוויד לא יהיה שר ביטחון. מקסימום ההשפעה שהמפלגה יכולה להשיג היא להוות רשת ביטחון בקואליציה שכרגע היא דמיונית מדי אפילו בשביל ג'יי.קיי רולינג. אני לא מצביע לחד"ש בגלל עמדותיהם המדיניות, או לפחות לא רק בגללן.

סביבה. לאלה אולי יש את מלכיאור ולהם יש אולי את ניצן הורביץ, אבל המוביל הגדול של המהפכה החוקתית הירוקה הוא דב חנין, ויש לו עוד הרבה עבודה לעשות. אם אתה ירוק, קול לחד"ש צריך להיות אופציה מועדפת.

שימו לב: הכל קשור. צדק, שוויון, שלום – אי אפשר להפריד ביניהם.

אנשים אומרים: מה הטעם להצביע למפלגת מיעוט קטנה שאין לה סיכוי לשבת בשום ממשלה. אז א, העבודה האמיתית היא אפורה ומאחורי הקלעים. היא מתבצעת בכל מני וועדות וישיבות שאף אחד לא מגיע אליהם חוץ מאלה שאכפת להם. ב, אם תצביעו היא לא חייבת להיות מיעוט קטן. ג, הצבעה היא מכלול של שיקולים. שלטון או ישיבה בממשלה הם רק שניים מהם, ולא בהכרח הכי חשובים. תפישת עולם היא קריטריון לא פחות חשוב, גם מחאה חברתית, גם שייכות, גם הושטת יד, גם הצורך לתת קונטרה לתפישות הפוכות. אין לי שום בעיה עם ספסלי האופוזיציה, ובכלל לא מפריע לי להיות במיעוט. להפך, להיות במיעוט זו זכות גדולה ואחריות גדולה לא פחות.

ה.

אני אוהב בחד"ש את זה שהם הכי לא טרנדיים. למרות שעקרונית אני בעד מעבר של עיתונאים לפוליטיקה, הרי שקציר המפורסמים שמבצעות המפלגות לפני כל בחירות מעידה על ילדותית והתפנקות. מפלגה היא לא פינוק שאתה מפרגן לעצמך בכל פעם שכיוון הרוח משתנה. קצה נפשי בנהייה הילדותית של הבוחר הישראלי. פעם הוא בעד הגמלאים, פעם הוא במרכז, פעם ירוק, פעם אנטי-דתי. הפרעת קשב וריכוז קלאסית.

ברור שהרבה יותר משהעגל רוצה לינוק, ואחוזי הבחירה מעידים שהוא רוצה פחות ופחות, רוצה הפרה להיניק. כל אחד שחושב שיש לו את הפתרון הכי טוב לבעיה הכי חשובה לדעתו רץ ומקים מפלגה. פוליטיקה לפי בקשתך, מפלגות שנתפרו במיוחד בשבילך, תפירת יד משהו טוב. מצע מותאם אישית. יש משהו מופרע בקצב ובכמויות של מפלגות שקמות וצצות, או מותחות את הפנים ומגייסות מפורסמים, בקצב ובכמויות של סדרי יום חדשים.

מהבחינה הזו חד"ש יציבה, אולי אפילו יותר מדי. אין טרנדים שם ואין כוכבים ואין תחושה של מוצנחים ומקורבים הזויים. יש מוסדות, יש ועדות, יש תקנון ויש מסורת. אין פליפ-פלופים, אין ספין דוקטורים. אין מצב שאורלי לוי, לדוגמה, או גיל קופטש, או אורי אורבך יכולים היו להיכנס למקום ריאלי ברשימת חד"ש לכנסת גם אם רצו (בייחוד אורבך, אני משוכנע). זה פשוט לא עובד שם ככה. דווקא מדליקה אותי השמרנות הזו. על רקע כל הרעש הלבן שמייצרת הפוליטיקה הישראלית, חד"ש זה כמו להיכנס לספריה: צריך לשמור על השקט. מפלגה וותיקה, זה מה שאני צריך עכשיו, בטח לא אף תנועה שקוראת לעצמה "החדשה" ומחר תקרא לעצמה משהו אחר.

מה העניין הזה עם "החדשה"? למה הכל צריך להיות חדש כל הזמן. אני מעדיף את הדברים קצת יותר משומשים, שרוטים, חבוטים וחבולים. אני מעדיף דברים עם זיכרון ארוך.

ו.

בתור מצביע חד"ש אני לגמרי מרוצה מכל (שלושת) האנשים שהפתק שלי הכניס לכנסת ומפועלם. הישגיהם מכובדים, הם עקביים, ישרים וחרוצים, לא מזגזגים, לא מפרפרים, לא יוצאים ונכנסים לחדרי חקירות, לא רבים בינם לבין עצמם, לא מוכרים את נשמתם בשביל כסא. כמה בוחרים של מפלגות אחרות יכולים לומר זאת על האנשים שלהם?

לסיכום: אני שמאלני סוציאליסט אוהב ערבים שונא מלחמות מחבק עצים ולא מפונק, זה מה שאני וזה מה שאני מחפש במפלגה שלי. את הצ'ק ליסט הזה שלי רק חד"ש עוברת.

פורסם ביומון "גלובס", 29 בינואר 2009

.

מערכת הבחירות בעיצומה, וזו אינה העת לסיכומים. אך כבר עתה חשוב להדגיש, כי בחירות אלה, הנערכות בצילה של המתקפה הרצחנית של צה"ל ברצועת עזה, הבליטו את הייחודיות שבעמדות מק"י וחד"ש.

מלחמת עזה המחישה פעם נוספת את אמירתו המפורסמת של איש הצבא הפרוסי (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19), קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזוביץ שכתב בספרו הראשון "טיבה של המלחמה": "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות".

בישראל 2009 עלו על עגלת המלחמה האכזרית כמעט כולם, מהקיצונים שבימין ועד למרצ… שבשמאל. נכון, אין זו הפעם הראשונה שכל מחנה הקונצנזוס הציוני עולה על עגלת המלחמה: זה קרה מימי "מבצע קדש", מלחמת סיני 1956, ועד למלחמת עזה 2009. אבל הפעם נערכה המלחמה בעיצומה של מערכת הבחירות, שבעטיה, לכאורה, מפלגות הממסד הפסיקו את פעילותן בשם האחדות הלאומית הקדושה והמקודשת. אך בפועל המפלגות, בייחוד מפלגות הימין, המשיהו במערכת הבחירות "בצורות אחרות". אשר להשלכות המלחמה, בגללה נשכחו המשבר הקפיטליסטי, העמקת האבטלה, השאלה הסביבתית וקריסת מנגנוני הרווחה.

חד"ש נאלצה, אפוא, להתמודד במציאות פוליטית מורכבת, בה, מצד אחד, נשמע ברמה רק קול אחד – קול השלטון ונושאי כליו, ומצד שני – לכאורה "אין מערכת בחירות". בתנאי מלחמה, חלק ממסריה של חד"ש לא מצאו אוזן קשבת ("סדר סוציאליסטי חדש" – תבע ח"כ דב חנין בטרם החלה המתקפה).

וכן מסע הבחירות של חד"ש לא היה קל. חלוקת כרוזים, הצבת דוכנים, דיונים בתיכונים, משמרות מחאה באוניברסיטאות בערים הגדולות – כל אלה לוו באלימות משטרתית לא-מוסתרת ובעוינות גלויה מצד חלקים בציבור היהודי, שהושקה לשוכרה בהתלהבות נוכח כוחו הבלתי-מרוסן של צה"ל ברצועת עזה.  אפשר לומר, כי בכל הנוגע לציבור היהודי, היו ימי המלחמה שעת מבחן לכל פעילה ולכל פעיל, גם ל מי ש"רק" הפיץ כרוזים, גם למי שתלה שלטים, וגם למי שהופיע בפני קהלים רחבים, כגון בתיכונים, שתלמידיהם מוסתים בידי דוברי הימין, ובהם חברי כנסת מחויטים ומחויכים.

הפוליטיקה של המלחמה

הקשר הברור הזה, בין פוליטיקה למלחמה, שהיה נהיר כל כך למצביא פרוסי לפני יותר מ-200 שנה, לא הובן בידי רוב הציבור בישראל. המלחמה הקולוניאלית הפכה "מלחמת הגנה" מפני הפלסטינים (ככלל, ולאו דווקא רק נגד החמאס), ובו בזמן,  הודות להתגייסותם של אמצעי תקשורת ושל הפוליטיקאים של הקונצנזוס, ההיא הוצגה כ"מלחמה א-פוליטית". גם מרצ תרמה לדה-פוליטיזציה של המלחמה, כאשר מנהיגה, ח"כ חיים אורון (ג'ומס), תמך באופן פעיל בפתיחתה, ובהמשך "אסר" על חברי תנועתו להשתתף במחאה הפוליטית-ציבורית נגד התוקפנות. ייאמר לזכותם של פעילי מרצ מן השורה רבים, שלא שעו לקול מנהיגם, ומן הרגע הראשון התייצבו במחאות והפגינו. אבל שום חבר כנסת בסיעת מרצ ושום מועמד ריאלי ברשימת מרצ לא לקח חלק במחאות.

הסופר ניר ברעם מתח ביקורת נוקבת על השמאל הציוני שלא התנגד למלחמה. "זהו הכישלון של השמאל הציוני, שלא הבין מהרגע הראשון, שהמבצע הזה הוא חזרה על טעויות העבר, ויש להציב אלטרנטיבה ברורה נגדו. בתוך זה, זהו כישלון מנהיגותי של חוסר אומץ לב להגיד בקול ברור את מה שאנשים לא רוצים לשמוע – שזה מבצע חסר תכלית של דם ואש" אמר. ברעם, מראשי התנועה החדשה-מרצ וממנסחי מצע המפלגה, מתח ביקורת גם על התנהלות מפלגתו: "הכישלון הזה הוא גם הכישלון של מרצ והתנועה החדשה, שלא הבינו איזה נזק יגרום המבצע. אנשים שהאמינו במסגרת של התנועה החדשה, שהאמינו שמשם יבוא השינוי, יצטרכו היום לשקול, האם זו המסגרת שבה ייעשה השינוי. אני מטיל בזה ספק".

אחת המועמדות ברשימת מרצ, אשת הקולנוע אבתיסאם מראענה, הפיצה בקרב חברי מרצ הודעה, בה בישרה על החלטתה לפרוש ממרצ. מראענה, בימאית ויוצרת קולנוע עטורת פרסים, הוצבה במקום ה-12 ברשימה כנציגת התנועה החדשה, כתבה: "מדינת ישראל יצאה למבצע הרג שאני לא יכולה לתמוך בו. קיוויתי שמרצ תגנה רצח אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה. לא מצאתי במפגינים נגד המלחמה אף אחד ממנהיגי מרצ ואני לא יכולה לתת לזה יד".

האתגר של השבועיים האחרונים

תוך פרק זמן שאינו עולה על חצי שנה, פעילות ופעילי חד"ש, מק"י ובנק"י נאלצו להתמודד עם אתגרים פוליטיים כבדים: שתי מערכות בחירות (לרשויות המקומיות ולכנסת) ומלחמה אכזרית. מערכות אלה היו מערכות פוליטיות, בהן חד"ש ומק"י הציבו את חלופת השלום, השוויון והצדק החברתי. מבחינת חד"ש, מערכת הבחירות לרשויות המקומיות הייתה מהמוצלחות בעשורים האחרונים. במקומות בהם התמודדה ללא שותפים, וגם בערים כגון תל-אביב-יפו, בהן פעלה במסגרת רשימות רחבות, כגון "עיר לכולנו", הוכיחה חד"ש שהיא אופציה פוליטית ממשית עבור רבבות ומאות אלפים. חד"ש הוכיחה את עצמה גם במערכה נגד המלחמה: היא הצטיינה ככוח הפוליטי, היהודי-ערבי השמאלי היחיד, המסוגל לחולל גלי מחאה, גם כאשר חלקים לא מבוטלים בדעת הקהל מגלים עוינות למסריה.

מערכת הבחירות הקצרה לכנסת ה-18 מתקרבת לסיומה. בעוד ימים ספורים יעמוד הציבור הישראלי בפני הכרעה פוליטית., לכן, חרף העייפות המצטברת לאחר חודשים רבים של מאבקים פוליטיים, עלינו להצליח לתרגם את הפעילות הפוליטית הענפה לפתקי הצבעה בקלפי. זה האתגר של השבוע האחרון.

האתגר בפנינו כפול: פוליטי וארגוני. במישור הפוליטי, עלינו לשוב ולשכנע, שהחלופה המדינית, שחד"ש מציבה, היא היחידה המסוגלת לקדם את השלום, את השוויון, את השמירה על הסביבה ואת הצדק החברתי כחבילה פוליטית אחת. עלינו להדגיש, כי חד"ש היא הרשימה היחידה המציגה השקפה פוליטית ורעיונית כוללת. בהבדל מרשימות אחרות, אצל חד"ש אין אוסף של סיסמאות או מצבור תחומי פעילות נפרדים.

גם האתגר הארגוני אינו מבוטל: עלינו להגיע לכל ידיד, לכל תושב, לכל יישוב, ולהציג את עמדותינו. בחודשים האחרונים עמדנו בכבוד במבחן הפוליטי. נעמוד בכבוד במבחן גם בשבועיים האחרונים של מערכת הבחירות.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, השותפה הבכירה בחד"ש, רואה בהתמודדות של חד"ש בבחירות הכלליות לכנסת ה-18 מערכה ציבורית-דמוקרטית חשובה ביותר, המחייבת התגייסות של כל הסניפים והחברים, של חברי בנק"י, ושל הפעילים בקרב הסטודנטים ובקרב הנשים.

מול הימין הפשיסטי של ליברמן, מול הימין הגזעני של נתניהו, מול מחרחרי המלחמה ברק ולבני – מול כל אלה קיימת רק תשובה דמוקרטית ושוחרת שלום ושוויון אמיתית אחת בלבד – חד"ש היהודית-ערבית. הלשכה הפוליטית מעריכה, כי חיזוק הייצוג של חד"ש בכנסת הוא מטרה בת-השגה. יותר ויותר אזרחים יהודים וערבים לומדים מניסיונם, כי קול לחד"ש הוא קול נטו לשלום צודק ללא כיבושים והתנחלויות; לשוויון לאומי ואזרחי לאוכלוסיה הערבית בישראל; להגנת זכויות העובדים; לצדק חברתי וסביבתי; לשוויון האישה ולקידמה חברתית.

לאחר שעברנו בהתנגדות עקבית ואמיצה את ימי המלחמה, בהשמיענו במהלכה קול ייחודי של הוקעת הפשעים ושל הצגת החלופה של השלום והתקווה לשני העמים – עלינו לפעול במשנה מאמץ לגיוס עוד ועוד תומכים בחד"ש ביום הבחירות, 10 בפברואר.

יחד – נצליח!