בעקבות מאמרה של תמר גוז'נסקי "מסקנות נמהרות על מות השמאל" (זו הדרך", 18.2, וגם באתר מק"י), ציפיתי לשמוע, מה יש לראשי מרצ לומר בתגובה לקריאה לחשיבה חדשה של השמאל ולהושטת היד של חד"ש. ואכן, ב-19 בפברואר ראו אור ב"הארץ" שני מאמרים של אישים בהנהגה של מרצ או מקורבים אליה– ד"ר צביה גרינפילד וד"ר אלכסנדר יעקובסון.
אז מה למדו אנשי מרצ?
צביה גרינפילד, שכיהנה בסיעת מרצ בכנסת ה-17 במשך חודשים ספורים והייתה מועמדת במקום ה-7 ברשימת התנועה החדשה – מרצ לכנסת ה-18, למדה בכלל, שההצבעה ההגיונית בבחירות האחרונות הייתה דווקא לרשימת… קדימה. וכך כותבת גרינפילד:
"בוחרי השמאל, שהצביעו ללבני, הצביעו למעשה על כיוון הפעולה היחידי והאפשרי והמתבקש מעתה: שיתוף פעולה ממוקד של כל הכוחות הפוליטיים והחברתיים, המסכימים, שהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, תוך שמירה על ביטחון אזרחי ישראל, היא הסוגיה המרכזית והמהותית ביותר שמעיקה זה שנים על החברה הישראלית".
אכן, סיום הכיבוש וכינון המדינה הפלסטינית העצמאית בצד ישראל הוא המשימה החשובה ביותר. אך איך מתקשרת לכך לבני? הרי לבני שירתה בממשלות שרון ואולמרט והייתה שותפה מלאה להינתקות הצינית ולסגירת המעברים, למלחמות לבנון השנייה ועזה, להצגה חסרת התוחלת של מו"מ עם הרשות הפלסטינית.
אך גרינפילד אינה מסתפקת בהתמוגגות למראה קדימה, לבני ובוחרי מרצ שהצביעו "כן". בהמשך מאמרה, היא מציעה לראות גם בליברמן פרטנר אפשרי להשגת ההסדר של שתי מדינות. ואם לא די בכך, היא מציעה לדחוק הצידה את "יחסו המחפיר של ליברמן למיעוט הערבי", שכן זה נושא פחות חושב מ"הסיכוי" להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני בתמיכת ליברמן. מה נאמר? לקרוא ולשפשף את העיניים!
אלכסנדר יעקובסון, המלמד באוניברסיטה העברית, ואשר נמנה בעבר עם חברי הנהגת מרצ, כותב בפתיחת מאמרו:
"בעקבות תבוסת מרצ בבחירות רבו כצפוי הקולות הקוראים לה 'לחדד עמדות' – כלומר, להתקרב יותר לחד"ש".
אך יעקובסון מתנגד לקריאות אלה, ואת התנגדותו הוא עוטף בטענה, לפיה השמאל הרדיקלי מגבה את "הלאומנות הערבית משני צדי הקו הירוק" ובכלל מתנגד לזכות קיומה של ישראל. וכך, בנופפו בטענות הנדושות של הימין, יעקובסון מציע סדר יום משלו לשמאל הציוני: לחדד עמדות רק בכל הנוגע במה שנוגע בלאומנות הערבית, כי לגבי הלאומנות היהודית, מבחינתו הכל כבר נאמר (מומלץ לו לקרוא את גרינפילד על 'ליברמן השותף לחזון שתי מדינות').
נותר לקוות, שמכיוון מרצ יישמעו גם קולות אחרים לגמרי, הקוראים להתקרב יותר לחד"ש ולשתף פעולה עמה.
]]>
מאת תמר גוז'נסקי
מלחמת עזה המחישה פעם נוספת, כי הליכוד היה רק לכאורה באופוזיציה לממשלת קדימה-העבודה-ש"ס: בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד, התגייס להסביר את המלחמה בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי, ונמנע מלמתוח ביקורת כלשהי על צעדיה של ממשלת אולמרט-ברק-לבני. עתה, משהטיל הנשיא פרס על נתניהו להרכיב ממשלה, נראה שיו"ר הליכוד ממש התאהב בשותפות עם מרכיבי ממשלת אולמרט.
מייד לאחר קבלת המשימה של הרכבת הממשלה, הכריז נתניהו, כי הוא ינסה לכונן "ממשלה רחבה" עם קדימה ועם העבודה, וזאת נוסף לסיעות הימין שהמליצו עליו והמוזמנות לממשלתו: "ישראל ביתנו", ש"ס, יהדות התורה, "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי".
פורמלית, התמיכה בו מצד סיעות המייצגות 65 ח"כים, מאפשרת לנתניהו להקים ממשלה בלי קדימה והעבודה. אך נתניהו פוחד להישאר לבד עם הימין הקיצוני, וזאת מכמה סיבות:
ראשית, הוא חושש ליחסם של ממשל אובאמה ושל האיחוד האירופי לממשלה של הימין הקיצוני;
שנית, הוא זקוק לקדימה/העבודה, כדי להמשיך במשא-ומתן לכאורה עם הפלסטינים;
שלישית, הצמרת הכלכלית הישראלית חוששת מההשלכות החברתיות של המשבר הכלכלי המעמיק, האבטלה והגידול המואץ בחובות האבודים של המערכת הבנקאית. לכן היא מעוניינת בממשלת "אחדות לאומית", שתוכל, עם התנגדות פרלמנטרית-ציבורית מעטה ככל האפשר, לבצע את הצעדים הכלכליים, שההון מעוניין בהם: תמיכה ממשלתית נדיבה בהון, שחיקת שכר, קיצוצים נוספים בזכויות העובדים, והתייצבות נחרצת של מוסדות הכפייה – משטרה, בתי משפט – נגד כל התנגדות להעמסת נטל המשבר על העובדים.
בעת כתיבת שורות אלה, טרם התקיימו הפגישות של נתניהו עם ציפי לבני ועם אהוד ברק, ולכן מוקדם לומר, אם הם יבלעו את הפיתיון שהוא מציע להם: "שותפות מלאה בקביעת מדיניות הממשלה", תיקים בכירים, וחקיקה "מוסכמת".
]]>
את המספר הזה יש לצמצם על הסף לשלוש: מפלגת הירוקים איננה ומעולם לא היתה אופציה של ממש למצביעים סביבתיים אמיתיים. המפלגה, שמעולם לא הצליחה להתחבר לארגונים הסביבתיים ולפעיליהם, גוררת ארבעה כשלונות בבחירות לכנסת. פאר ויסנר, העומד בראש הרשימה לכנסת, נחל לאחרונה כשלון צורב בבחירות לראשות עירית תל-אביב. העיר שהיתה עד עתה מגרש הבית של מפלגתו נתנה לו רק אחוז זעום מן הקולות, הציבה אותו במקום האחרון במרוץ לראשות העיריה והחלישה את ייצוג המפלגה שלו במועצה. הרושם שהתעורר למראה הקמפיין שלו היה של מפלגת מותג שלבד מפעילים בשכר אין לה כלל גרעין משמעותי של פעילים אידיאולוגיים. ויסנר עצמו מסובך עד מעל לראשו בנסיונות להתמודד בדעות שליליות שמושמעות חדשות לבקרים נגדו ונגד אפיו, ומנהגו להפיץ השמצות משלו על יריבים פוליטיים אינו עוזר. בתנאי הללו יכולתו לקדם אג'נדה סביבתית, אם היתה לו אי פעם כזו, אפסית.
ניצן הורוביץ ממרצ עשוי אולי להיות תוספת כח חיובית לפעילות הסביבתית בכנסת. כעורך חדשות החוץ ב'הארץ' ובהמשך בערוץ 10, הוא מכיר את המשבר הסביבתי, מבין את הנושאים הנגזרים ממנו בזירה המקומית ובעל מחוייבות לתחום. תקוותו היא שישיבתו בסיעת מרצ, מפלגה שהישגיה הסביבתיים בכנסות האחרונות היו קלושים, תעזור להפוך אותה לסביבתית יותר. הנעלם הגדול הוא יכולתו להביא את כישוריו לידי ביטוי בכנסת בתוך מסגרת פוליטית (התנועה החדשה מרצ) שעם צאתה לדרך חודשיים לפני הבחירות היתה להבטחה אבל כיום, ערב ההצבעה, נראית ככישלון.
'התנועה הירוקה' שחברה ל'מימד', היא חדשות סביבתיות טובות בישראל. מנהיגיה ערן בנימיני ואלון טל הקימו וניהלו ארגוני סביבה מרכזיים, והצליחו לצרף אליהם פעילים אותנטיים נוספים. הכינוסים שערכה התנועה לאחרונה משכו משתתפים רבים, והבהירו שהסביבתנים בארץ מחפשים ברצינות ביטוי פוליטי. גם החיבור לח"כ מיכאל מלכיאור, יו"ר שותף של השדולה הסביבתית בכנסת היוצאת ואדם אהוד במערכת הפוליטית, נראה טבעי. אולם ערב הבחירות, כשלבד מאתר התנועה אין סממן אחר או סקר המעידים על יכולתה לעבור את אחוז החסימה, נראה שהצבעה סביבתית לטובתה תהיה בזבוז של קול יקר.
דב חנין מחד"ש הוא ללא ספק חבר הכנסת הסביבתי ביותר שידעה הכנסת מעודה. חנין, שצמח בתנועה הסביבתית, מייצג מפלגת אופוזיציה אבל בתחום הסביבתי אין לנושא זה משמעות מכרעת: חקיקה סביבתית במצב הנוכחי בישראל היא כמעט מטבעה מעשה אופוזיציוני, וחברות בקואליציה כובלת את ידיו של מחוקק סביבתי יותר משהיא מחזקת אותו. מצד שני, חריצותו של חנין ונכונותו לשתף פעולה עם ח"כים מכל המפלגות זיכו אותו בהערכה מקיר לקיר. כמשפטן וכיו"ר שותף של השדולה הסביבתית חברתית הוביל את מהפיכת החקיקה הסביבתית, ו-35% מהקולות שקיבל במירוץ לראשות עירית תל-אביב מבהירים לפחות שני דברים. האחד הוא מעמדו הציבורי האיתן. השני הוא יכולתו התקדימית לשבור את חומת הברזל שהפרידה בין רובם המכריע של המצביעים היהודים בישראל לבין הצבעה למפלגה לא ציונית.
ערב בחירות 2006 כתבתי ב'הארץ' שבשקט בשקט, מבלי שנרגיש, הפכה חד"ש, עם ד"ר דב חנין במקום השלישי וד"ר חנא סוויד במקום השני, למפלגה בעלת ההבטחה הסביבתית המוצקה ביותר לקראת הכנסת השבע-עשרה. הרקורד הסביבתי העקבי והאפקטיבי של ח"כ חנין בשנתיים וחצי של כהונתו אישרו את החיזוי. אין כל ספק שבכנסת ה 18, תפקידו של חנין בתחום הסביבתי יהיה משמעותי אף יותר. ואין ספק שהכפלה במספר המנדטים של מפלגתו תאפשר לו מרחב תמרון ויכולת השפעה פוליטיים שיהפכו את דעותיו בתחום הסביבתי לבעלות השפעה של ממש.
* פרופ' רבינוביץ' (אונ' תל-אביב) הוא יו"ר ארגון הגג "חיים וסביבה". דבריו פורסמו באתר חד"ש: www.hadash.org.il
]]>
בחלק ניכר מהדיון העירני שמתקיים בשמאל אודות תופעת אביגדור ליברמן, וברובו ככולו של השיח התקשורתי הממסדי אודות מפלגתו, נשכח נושא אחד, והוא המדיניות הכלכלית של המפלגה. מפלגת ישראל ביתנו כוללת במצעה סעיף, בו מפורטת השקפת העולם החברתית-כלכלית שלה, במילים אלו: "אחת המטרות שהמפלגה שמה לעצמה היא הנהגת כלכלה יעילה וליברליזציה כלכלית. נבטיח שוק חופשי עם דאגה כנה לפרט ולשכבות החלשות". לאחר מכן מגיע המצע לפירוט הצעדים השונים אשר מתכוונת המפלגה לנקוט: "הפרטה של חברות ממשלתיות… הקטנת מעורבות הממשלה במשק… קיצור הליכים בירוקרטים… רפורמת מיסוי כוללת… כמו כן, יבחן מחדש נושא השכר של פקידי הציבור, בכל הרמות". המצע אמנם מציע מספר צעדים "חברתיים" כגון ביטול הפרטת שירות התעסוקה (תכנית ויסקונסין) וסבסוד מסוים של דיור, אך לא ניתן להתעלם מההעדר המוחלט במצע של כל תמיכה בזכויות חברתיות, ב ארגוני עובדים, ובהבטחת הכנסה וקיום שירותים חברתיים.
סעיף זה במצע מראה, כי לא מדובר רק במפלגה ימנית וגזענית מבחינת יחסה למיעוטים ולדמוקרטיה, אלא גם במפלגה המתכוונת להמשיך ללא סייגים במתווה ההפרטה, הקיצוצים והפגיעה בשכירים ובכל האנשים העובדים בישראל. מדיניות זו אופיינית למפלגות ימין קיצוני רבות, אך בעיקר מתאימה לזו של ברלוסוקוני באיטליה ושל מפלגות ניאו-פאשיסטיות שונות באירופה; זו מדיניות המשלבת מתקפה על קבוצות אתניות מסוימות (לרוב מהגרים ממדינות עניות) יחד עם דמגוגיה אולטרה-קפיטליסטית. מפלגות מסוג זה זוכות למינוף מוצלח בעיקר ברגעים של משבר כלכלי, המוביל להתבצרות של אליטת ההון במנגנון המדינה. כך, למשל, זכה ברלוסקוני בראשות הממשלה בשנת 2001, בדיוק בשיאו של המשבר הכלכלי העולמי דאז.
באופן דומה, התחזקותה של "ישראל ביתנו" מתאימה לרגע נתון זה, בו נכנסת השיטה הקפיטליסטית למשבר אדיר שכבר עשרות שנים לא נראה שכמותו. במצב משברי, כזה יש צורך בחיזוק מוסדות השלטון האוליגרכיים והאנטי-דמוקרטיים ביותר, על מנת למנוע התקוממות ופגיעה בסדר הקיים. מדיניות מסוג זה מדגימה את ההסתמכות של ההון הגדול על המדינה בהעברת מדיניות כלכלית פוגענית, ובצורך בחיסול, או ב"השעית" הדמוקרטיה, על מנת להשיג מטרות אלו. בנוסף, אליטת ההון הישראלית והגלובלית עלולה רק להרוויח מהתלקחויות צבאיות וחברתיות מהסוג שתבואנה בעקבות זריעת ההרס של הימין הקיצוני, כפי שמדגימה המלחמה האחרונה בעזה.
המצב פוליטי הנתון מחדד את הסתירות הקיימות במבנה הקיים: מצד אחד, המדינה הקפיטליסטית על שלוחותיה, מנגנוניה והסדר המשפטי העומד מאחוריה; ומצד שני האנשים העובדים, המובטלים, הסטודנטים והעניים. הטקטיקה האנטי-דמוקרטית של ליברמן מבטיחה כי מאבקים חברתיים, איגודיים או אחרים, יזכו לטיפול מהיר של אגרוף הברזל. עניין זה בולט במיוחד במאבקים חברתיים אשר יפרצו בקרב הציבור הערבי, אך גם בכאלה אשר ינוהלו על ידי חלקים בציבור, אשר תמכו במדיניות הימנית, כגון חלק מהסטודנטים והצעירים היהודיים, או העובדים העניים בציבור דובר הרוסית. התוכנית הכלכלית של ליברמן, המבטיחה "שלטון יעיל", לא תסבול הפרעות בהוצאה לפועל של "רפורמות" הכוללות הפרטות, פיטורים ופגיעה בשירותים חברתיים.
המדיניות המוצגת במצעה של מפלגת "ישראל ביתנו" היא אמנם מזעזעת בגוון האנטי-דמוקרטי והגזעני שלה, אך היא גם יוצרת אפשרות למאבק חדש בפאשיזם. היום, אין בישראל די כוחות דמוקרטיים וסוציאליסטיים, אשר יכול להפוך את מגמת ההפרטה אשר אחזה בחברה הישראלית. אפילו המשבר הכלכלי האדיר אינו מצליח לעורר את השכבות העובדות למרד נגד הניאו-ליברליזם ומוביליו בצמרת ההנהגה של המדינה. באותה מידה, אין טעם לצפות, כי המצב הכלכלי יביא כשלעצמו ל"החלפת דיסקט" בקרב אנשי השלטון. כפי שבנימין נתניהו הודיע כבר, המדיניות הכלכלית שיוביל תכלול הורדות מיסים והמשך ההפרטה. עלייתו של ליברמן יוצרת מצב כוחות חדש, בו ברור כי המדינה היא זו המובילה את המדיניות הכלכלית הברוטאלית, אך גם את ההפרדה בין עובדים על סמך מוצאם האתני והלאומי, ואף את ההתקפה על הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות בקרב הציבור הכללי.
במצב כזה, לא ניתן לדבר על צדק חברתי ללא שוויון זכויות ומאבק לדמוקרטיה, ולא ניתן לדבר על מלחמה בגזענות ובכיבוש ללא מאבק למען חברה אחרת. על המפלגה הקומוניסטית וחד"ש להדגיש את הקשרים בין מנגנון המדינה לבין אליטת ההון, ולהראות, כיצד לא ניתן לנהל מאבק אנטי-קפיטליסטי רחב ללא התקפה על הגזענות המפלגת. נושא זה רלוונטי במיוחד לתנועות החברתיות, אשר מתיימרות לדבר בשם העובדים, בשם הצדק החברתי והסביבתי, אך מזניחות את נושאי הגזענות והמלחמה. מאידך, ארגונים אשר מתכוונים לנהל מאבק בשם המיעוטים על זכויותיהם הדמוקרטיות, לא יצליחו אם לא יפנו במסר מעמדי ברור, המדגיש את האינטרס של העובדים היהודיים בהדיפת מפלגות הימין.
על המפלגה הקומוניסטית לבצע עבודה נרחבת בקרב אותן שכבות, אשר תמכו במפלגת "ישראל ביתנו" ובמפלגות הימין האחרות, מתוך אקט של ייאוש ומחסור באלטרנטיבה פוליטית ממשית. המפלגה הקומוניסטית צריכה לנהל את המאבק בעברית, בערבית וברוסית למען אחדות מעמדית ונגד פירוד, מלחמה, עוני והרעבה.
]]>
שמועה במקומותינו מדברת על כך 'שצעירים רבים חושבים על האפשרות להצביע עבור ליברמן. זאת על רקע עימות הדמים הנמשך באזור הדרום, הגורם לצעירים לחפש להצדיע ולהצביע למנהיג חזק בעל תשובות ברורות.
ידוע לכולנו שהסיסמה המרכזית של ליברמן בבחירות הקרובות היא: "אין נאמנות אין אזרחות".
הקורא האינטליגנטי בוודאי ידע להסיק מסקנות מהדמיון בין סיסמתו זו לציטוט המובא בתחילת דברי.
תודתי לתלמידי בשכבות י"א וי"ב בבית החינוך המשותף "מעלה הבשור", אשר האירו את עיני בעניין חשוב זה.
——–
פדרו גולדפרב הוא חבר קיבוץ ניר יצחק ומועמד לכנסת מטעם חד"ש
]]>
מועדון הגדה השמאלית הוא הצוותא של חד"ש. באולם חשוך וריק ברחוב אחד העם בתל אביב יושב הח"כ הצנום דב חנין בין שני פסנתרים אל שולחן קפה קטן המכוסה מפה אדומה. אחרי שהפתיע את תל אביב כשזכה בשליש מהקולות בבחירות לראשות העיר, חנין מבקש כעת להפתיע שנית. הוא מנהל מסע בחירות אלגנטי ומתוחכם אשר מזנב במרצ ומנסה לסחוף מצביעי שמאל צעירים אל מחוץ לגדר הציונות. מבצע "עופרת יצוקה" שיפר מאוד את סיכוייו. נדמה שיותר מאי פעם ההצבעה עבור האדום-אדום היתה לטרנד. לא טרנד שישנה את התוצאות הכלליות של הבחירות אבל טרנד שבהחלט עלול להכות גלים במקווה המים המתייבש של השמאל הישראלי.
דב חנין, מה יש בחד"ש שאין במרצ?
חד"ש היא הקוטב השמאלי של הפוליטיקה הישראלית. מאוד מאוד חשוב שיהיה עוגן שמאלי בישראל והעוגן השמאלי היחיד היום היא חד"ש. בחד"ש יש פוליטיקה יהודית-ערבית. בתקופה של היסחפות ימנית-כוחנית ודיבורים על הפרדה, אנחנו הפרויקט הפוליטי האחרון שמשותף באמת ליהודים וערבים. חד"ש זה ערכים סוציאליסטיים. בחברה של קפיטליזם קיצוני רק חד"ש מציבה אלטרנטיווה של ערכים סוציאליסטיים לא מבוישים ולא מגומגמים. חד"ש היא אופוזיציה אפקטיווית. אנחנו במקום של אופוזיציה, אבל אנחנו קטליזטור של תהליכים מאזנים גם בחקיקה חברתית וסביבתית בכנסת וגם בתופעות כמו ההתנגדות למלחמה בעזה.
אתה מדבר על פוליטיקה יהודית-ערבית אבל בפועל חד"ש היא מפלגה לאומית- ערבית עם קישוט יהודי תורן.
אין ספק שהתמיכה בערכים שאני מדבר עליהם גדולה יותר בציבור הערבי מאשר בציבור היהודי. מיעוט רוצה ליצור שותפויות עם הרוב יותר מאשר הרוב עם המיעוט. אבל מי שרוצה שחד"ש תהיה יותר מאוזנת שיצטרף. יאללה, בואו, אף אחד לא מפריע לכם. הדלת פתוחה.
באתר שלכם בערבית מובעת תמיכה בהתנגדות. בערבית, התנגדות פירושה בין היתר פיגועים.
גם בערבית וגם בעברית אנחנו מתנגדים לכיבוש. הפרויקט של פוליטיקה יהודית- ערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה.
במרכז חד"ש עומדת המפלגה הקומוניסטית מק"י. מה היחס המספרי בין החברים הערבים לחברים היהודים במק"י?
למק"י יש מסורת של הרבה שנים שנהוגה במפלגות קומוניסטיות, לא לומר כמה חברים יש בה. אני מעריך שבוודאי 70% מהחברים הם ערבים. אולי יותר. אבל אני מעריך שבבחירות הקרובות אנחנו נכפיל את כוחנו בציבור היהודי. תתחולל כאן מיני מהפכה.
אבל לא זו השאלה. השאלה היא שאלת הזהות הלאומית. בהפגנות שלכם יש לא מעט דגלים פלסטיניים וכמעט אין דגלי ישראל. הלאומיות שאתם באמת מכירים בלגיטימיות שלה היא הלאומיות הפלסטינית.
הדגל שאני מרגיש אתו הכי נוח בהפגנות הוא הדגל האדום. הוא הדגל הדומיננטי. יש גם הדגל המשולב, ישראל ופלסטין יחד. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של שלושה דגלים: האדום, הפלסטיני והישראלי. אבל זה נכון שהיום יש אנשים שמרגישים קושי להחזיק את הדגל הכחול-לבן כיוון שעבורם הוא מבטא מציאות של כיבוש, של דיכוי ושל דברים איומים שנעשים בשמו.
ביום שאחרי הכיבוש תסכים לקבל את הדגל הזה?
לא יפריע לי שייכנס לדגל גם איזה שהוא עלה זית. אתה יודע, זית זה גם סמל של שלום אבל עץ הזית הוא גם הסמל הלאומי הפלסטיני.
היית מעדיף מגן דוד עטוף בשני ענפי זית?
אולי, כן, אתה יודע, קצת יצירתיות.
וההמנון?
אם אתה שואל אותי, לי יש בכלל הצעה לשיר שיכול להיות המנון מדינת ישראל: "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי. זה שיר שאני יכול להזדהות אתו במאה אחוז ואני חושב שגם הערבים יכולים להזדהות אתו. בחלומי הייתי רוצה לראות אותו כהמנון.
נכונה הטענה שאתה לא שר את התקווה?
אני לא שר את התקווה כי אני מרגיש קושי אישי להצטרף לשירה שהמיעוט לא יכול לשיר אותה. אני מכבד את ההמנון ואני קם ועומד כשמשמיעים אותו אבל אני לא שר אותו.
אז איפה אתה עומד, דב חנין? א-ציוני או אנטי-ציוני?
הפוליטיקה הבסיסית של הציונות היתה פוליטיקה של דחיקת הערבים. גאולת הקרקע, עבודה עברית, תוצרת עברית. לשפוך נפט על העגבניות של הפלאח הערבי שבא לתל אביב. עם זה יש לי בעיה כסוציאליסט. אני חושב שזה סוג של לאומנות. אבל יש לי עם זה בעיה גם כמי שדואג לעתיד העם שלו. התפישה של הימין היא תפישה של מבצר. קיר ברזל, וילה בג'ונגל, מצבה. לעומת זאת התפישה שלנו היא תפישה של שכנות. אם לא נגיע לשכנות נגיע למצבה. לכן אני מאמין שהכיוון של דחיקת הערבים הוא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.
ומה הפתרון?
שתי מדינות לשני עמים משני צדי הקו הירוק.
ומה יהיה בתוך הקו הירוק? מדינה יהודית? מדינה דו-לאומית? מדינת כל אזרחיה?
מדינה שהיא הביטוי לזכות ההגדרה העצמית של היהודים הישראלים הנותנת ביטוי ושוויון גם למיעוט הלאומי הערבי שחי בתוכה. השפה הערבית באמת שפה שווה. המציאות הרבה יותר דו-לשונית. יותר מקום לתרבות הערבית, לא רק שוויון זכויות לאזרחים הערבים היחידים אלא גם למעמד שלהם כמיעוט לאומי ערבי פלסטיני שהמדינה היא גם ביתו.
וזכות השיבה?
לא מזמן היתה מלחמה בדרום. אנשים בשדרות ברחו לנתניה. האם העובדה שברחו לנתניה שוללת מהם איזושהי זכות מהזכויות שלהם? ברור שלא.
אם כך, זכות השיבה קיימת?
נכון, הזכות קיימת. צריכה גם להיות הכרה בזכות, אבל יש הבדל בין זכות לבין מימוש של זכות. כשאתה קונה כרטיס יש לך זכות לעלות על האוטובוס אבל אם הוא מלא אתה לא יכול לממש אותה. צריך להכיר בזכויות וצריך למצוא דרך מעשית של מימוש הזכויות.
מה הדרך המעשית? לקלוט חצי מיליון פליטים? לקלוט מיליון?
ישראל תצטרך להיות מוכנה לקלוט פליטים. מספר לא מבוטל של פליטים.
ומה לגבי הפליטים הפנימיים? מה לגבי אותם פלסטינים שהם אזרחי ישראל אשר גורשו מכפריהם או ברחו מהם?
ישראל חייבת ליצור מערכת של הסדרים עם הציבור הזה. אנחנו מדברים על אוכלוסייה לא קטנה. אנחנו מדברים על אזרחי ישראל שלפעמים במרחק של טווח ראייה מהבית שלהם עומד המקום שהיה שלהם. יש פה בעיות שצועקות לשמיים. קח את אקרית ובירעם לדוגמה.
אתה אומר שצריך לקומם את אקרית ובירעם ולאפשר לתושביהם לשוב אליהם?
נכון.
ומן הסתם יש עוד עשרות ואולי מאות אקרית ובירעם שכאלה.
יש עוד כפרים ערביים שצריך לאפשר לאנשים לחזור אליהם ולהקים אותם. יש מקומות שבהם זה כבר בלתי אפשרי. על הכפר יושבת עיר. אבל במקומות שזה אפשרי צריך לאפשר. יכול להיות שזה נשמע קצת מאיים שהערבים יבואו ויקימו את הכפרים שלהם מחדש. אבל צריך לראות את זה בדיוק הפוך. צריך לראות את זה כסוג של תרופה. כהחלמה. כיצירה של דינמיקה אחרת.
בוא נחזור אל הדינמיקה הנוכחית, המלחמה בעזה היתה פשע?
המלחמה הזאת היתה אסון. היא הייתה באמת באמת אסון. קודם כל אסון אנושי. אפילו הקוראים של "הארץ" לא ממש יודעים מה התרחש שם. ישראל הפעילה כמויות עצומות של כוח אש במקום שהוא מאוד מאוד צפוף. התוצאה ההכרחית היתה פגיעה מסיווית ביותר באוכלוסייה אזרחית וזה כמובן אסון אנושי לא פשוט. אסון לאותם אנשים שחיים שם אבל גם אסון ליחסים בין שני העמים.
לא ענית לשאלה שלי. אתה מדבר על אסון ואני שאלתי על פשע.
כל פגיעה מסיווית באוכלוסייה אזרחית היא מבחינתי פשע. בהחלט.
אם המלחמה היא פשע האם צריך להעמיד את מפקדיה וקציניה לדין על פשעי מלחמה?
כל פגיעה מכוונת באזרחים היא פשע מלחמה. עכשיו נותר לבדוק אם היו פגיעות מכוונות. ההתרשמות הברורה שלי היא שהיו כאלה. אבל כאיש פוליטי מעניינת אותי השאלה איך יוצאים מזה. איך יוצאים מהספירלה של יותר דם ויותר כוח, עוד יותר דם ועוד יותר כוח.
מה היתה התחושה האישית שלך בזמן המלחמה?
הישראלי הממוצע שצפה במלחמה בטלוויזיה ראה את עזה במרחק, בדרך כלל לקראת שקיעה, כשמדי פעם עולות ממנה בועות עשן כאלה. אבל כשזפזפתי לאל-ג'זירה ראיתי תמונות שאי אפשר לעמוד בהן. אבא רץ עם ילד בן ארבע והפרצוף שלו מלא דם. ואתה רואה במבט שלו שהוא רץ לשום מקום. רץ לבית חולים שלא עובד בלי לדעת אם הבן שלו בכלל חי או מת. זה היה נורא. זאת לא היתה מלחמה. זו היתה התקפה דרמטית וברוטלית על מקום מסכן. מקום אומלל ומוכה גורל שבנוסף לכל הצרות הנחיתו עליו גם תמרות אש איומות מהשמיים.
מהמקום האומלל הזה נורו על ישראל קסאמים במשך שנים. לא זכור לי שברית המועצות – שבה אתה צידדת – נהגה בחמלה יתרה בשכניה ובמתנגדיה שלא סרו למרותה. הדגל האדום שלך הוא הדגל של פראג, של הונגריה ושל הגולאגים.
הדגל האדום הוא דגל המאבק לשינוי חברתי. המאבק לשינוי חברתי במאה העשרים היה מאבק הרואי. היו בו דברים איומים. נעשו בו שגיאות קשות. אנשים הסתערו על השמיים ונפלו. בברית המועצות נעשו המון פשעים, אין ספק בכך. אבל אני לא צידדתי בברית המועצות אלא בניסיון לבנות סוציאליזם. בדיעבד ברור שלא הבנתי עד כמה הניסיון הזה הוא בעייתי. היום אני חושב שסטלין היה האסון הגדול ביותר של הסוציאליזם במאה העשרים. אבל אני עדיין מאמין ברעיון של שינוי עולם ותיקון עולם. כמו שאריק איינשטיין שר: "אני ואתה נשנה את העולם". המלחמה בעזה לא זעזעה אותי רק במובן האנושי אלא גם הלאומי. לחשוב שהעם שלי עושה את זה. העם שלי משלים עם זה. קורה פה משהו מאוד מדאיג. העולם הכוחני הוא עולם שכשאתה מתחיל להידרדר לתוכו אתה יכול להגיע למקומות מאוד אפלים.
ראית סביבך פאשיזם?
ראיתי סביבי משהו מזעזע. כנראה אין עם בעולם שחסין מפני הידרדרות כזאת. הייתי מצפה שאנשים שהם הסמנים של המחנה היוני יגידו עד כאן. זה לא נעשה. אבל הסמנים האלה של מה שנקרא בישראל שמאל נכשלו. עמוס עוז וחיים אורון נתנו אוקיי למלחמה. הם אמרו: בואו נכה בחמאס בכל הכוח. יומיים לפני המבצע ג'ומס יצא בקריאה להתקיף ולמחרת עמוס עוז פרסם מאמר שנתן לממשלה אור ירוק. לא שהממשלה חיכתה לעוז וג'ומס אבל הם נתנו למלחמה חותמת כשרות. הם נכשלו כישלון מוסרי ופוליטי חרוץ.
אתה מתעלם מן העובדה שכעבור ימים אחדים גם עוז וגם ג'ומס קראו להפסיק את המבצע.
נכון. אבל גם כשהם אמרו אולי נפסיק, אולי נעצור, הם אמרו נתנו מכה וטוב שנתנו מכה. אבל המכה הזאת, של שבת בבוקר, היתה דבר איום ונורא. ירדו משמיים על מסדר מסכן של שוטרי משטרת תנועה. תחשוב על התמונה. מסדר סיום של טירונים כמו אצלנו עם המשפחות ותרגילי הסדר ופתאום יורדים עליהם משמיים. מחסלים את כל המסדר עם כל האורחים. זה נורא. זה פשוט מעורר חלחלה. ובזה מרצ תמכה.
אני לא זוכר שהזדעזעת על שתושבי שדרות חיו תחת אימה. אני לא זוכר הפגנות של חד"ש נגד פיגועי המתאבדים. גם עכשיו, כשהחמאס מחסל אנשי פתח ברצועה ומשליט פאשיזם דתי – אתם שותקים.
אנחנו ממש ממש לא שותקים. מוחמד ברכה תקף בערבית את החמאס על המהפכה, על הטרור וגם על ירי הקסאמים. ברכה, סוויד ואני השתתפנו בלוויה של פאניה סלוצקר משדרות לא רק כדי להביע תנחומים אלא גם כסוג של הפגנה נגד הרג של חפים מפשע.
דב חנין, אתה אדם נבון ורציני. אדם נבון ורציני יכול באמת להציע לחברה בת-זמננו מרקסיזם? הקפיטליזם אמנם במשבר אבל פתרונות קומוניסטיים עדיין נתפשים כתמימים, אנכרוניסטיים ובלתי רלוונטיים.
אני לא בטוח. קומוניזם הוא מבחינתי סוג של אופק: חברה אחרת, חלוקה אחרת, שוויון בין בני אדם. אופק הוא לא מקום שאתה מגיע אליו אבל בכל זאת הוא נורא רלוונטי. הקפיטליזם רוצה להשליט את משטר הרווח על כל תחומי החיים: כלכלה, חינוך, בריאות, סביבה. סוציאליזם זה בדיוק להפך: לנסות לשחרר כמה שאפשר מהתחומים האלה מעקרונות הרווח. הסוציאליזם שאני מדבר עליו הוא לשחרר את הפוליטיקה מבעלי ההון ולהשליט דמוקרטיה על תחומי חיים רבים ככל הניתן.
יש משהו כמעט דתי בעניין הזה של קומוניזם.
יש משהו בזה. יש משהו משותף לנו ולדתיים. איזושהי מחויבות למשהו גדול, לסיפור ערכי גדול. שני ההורים שלי היו קומוניסטים. הם היו מאוד מאוד מחוץ לקונצנזוס. האמירות הפוליטיות שלהם נתפשו כבגידה. ממש בגידה. גם אני כילד קיבלתי מכות רצח כי הייתי בן של קומוניסטים. אבל דווקא בגלל זה אני היום יותר מעודד. החברה הישראלית נעשתה הרבה יותר פתוחה. בכנסת נתקלתי ביחס ענייני גם מיריבים פוליטיים קשים. ובאוטובוס בתל אביב מתווכחים אתי אבל מקשיבים לי. מתרחשים פה שינויים שהרדארים של הסקרים לא קולטים. מצד אחד המגמה של פחד וכוחנות של ליברמן ומצד שני מגמה הפוכה אשר מעוררת בי גאווה כיהודי וכישראלי. מגמה אדומה-ירוקה.
]]>
שלטי החוצות הרבים, שעליהם נרשם: "אין נאמנות – אין אזרחות", אינם מותירים מקום לספק לגבי מסר הבחירות המרכזי של "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן. אך למי שעדיין ניקר ספק בלבו, סיפקו רשתות הטלוויזיה הזדמנות להתוודע למופע אימים רווי באיומי חיסול בנוסח המאפיה הסיציליאנית, שנתן ליברמן במסדרון של בית המשפט העליון, בהתעמתו עם ח"כים ערבים.
בריאיון לארי שביט ("הארץ", 20.1) הבהיר ליברמן, למה הוא מתכוון במשוואה של נאמנות ואזרחות: הוא מציע לחוקק חוק, אשר יקבע, כי התנאי לאזרחות הוא חתימה על "הצהרת נאמנות למדינת ישראל, לדגל, להמנון, למגילת העצמאות ולכך שישראל היא מדינה יהודית וציונית. נוסף לכך אתה מתחייב לשרת שירות צבאי או שירות אלטרנטיבי".
מעבר למחיקה המשמעותית של המילה "דמוקרטית" מהגדרתה של מדינת ישראל, 'הצהרת הנאמנות' הפשיסטית שמציע ליברמן נועדה בבירור, להדיר כליל את האזרחים הערבים מהזירה הפוליטית, למנוע מהם לבחור ולהיבחר, ולהכשיר את הקרקע לגירושם הפיסי, לטרנספר, או בלשונו: "אני לא הייתי מהסס להעיף אותם לכל הרוחות".
אך ליברמן אינו נערך ללחום רק בערבים, אזרחי ישראל, הוא מתכוון לנהל מערכת חורמה נגד כל השמאל הישראלי, ובלשונו: "אין הבדל בין המחבלת היהודייה טלי פחימה לבין עזמי בשארה. את כולם על אותה מריצה של אותה מזבלה".
אך ליברמן אינו מסתפק רק בשילוב הידוע לשמצה של הסתה גזענית, פריטה על נימי הכבוד הלאומי והנגדה בין "החיילים האמיצים" ו"הפוליטיקאים הרופסים", אלא הוא גם עושה שימוש בדמגוגיה חברתית.
מצאתי בתיבת הדואר כרוז ברוסית של ליברמן, שעסק לא בהסתה גזענית נגד הערבים והשמאל, אלא בתיאור דאגתה של "ישראל ביתנו" לרווחה החברתית. תשעה סעיפים, כולם מסומנים בסימן קריאה אדום, מסבירים, ש"ישראל ביתנו" השיגה 100 מיליון שקלים לבתי חולים בפריפריה; יזמה את ביטול הצורך באשרות לתיירים מרוסיה, ובכך יצרה אלפי מקומות עבודה; השיגה את ביטול אגרת הטלוויזיה עבור הגימלאים; השיגה הנחה בתעריפי החשמל לחיים על הכנסת מינימום; השיגה פטור לבני 45 ומעלה מהשתתפות בתוכנית ויסקונסין, ועוד.
מה שחשוב ברשימה זו, אינו מידת הדיוק בה, אלא הצורך שחש ליברמן, מצויד יש להניח בסקרים, לפנות לדוברי הרוסית בדגש בלעדי בנושאים החברתיים, בתוספת התחייבות להמשיך לפעול להנהגת נישואים אזרחיים ולחינוך חינם. פנייה זו מלמדת, כי ליברמן מציג עצמו לא רק כ"איש חזק" וכ"זולל ערבים", אלא גם באיש רחום, הדואג למקומות עבודה ולמערכות הבריאות והחינוך, ואשר נרדף בידי הממסד בשל דאגתו לחלשים.
אגב, כותרת הכרוז ברוסית היא "תיק ליברמן" – רמז עבה לדוברי הרוסית, כי ליברמן נרדף בידי רשויות החוק בשל מעשיו הטובים…
]]>
אני אוהב שירה אבל מתחיל להדאיג אותי הגל החדש של סופרים ומשוררים ועיתונאים (בקיצור: אנשי רוח, יעני) שתופסים את הפוליטיקה בציציותיה כדי להציל אותה, ואגב כך כדי להציל את עצמם. הם לא שמים לב כמה הם מגוחכים וסתמיים. כמו אותו טקסט
שפירסם עמוס עוז ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי שעבר ונושא את הכותרת "ישראל חייבת להגן על אזרחיה". טקסט סתמי ובנאלי יותר מזה קשה למצוא. עד כדי כך ששאלתי חברים אם הגיליון של העיתון שאני מחזיק ביד הוא אמיתי ולא לצון שחמדו לי. כולם אישרו
באוזני שעמוס עוז אכן חתום עליו. אם כי תמיד אפשר להשאיר מקום לספק שהחתום על הטקסט המשמים והבנאלי הזה הוא מישהו אחר ששמו עמוס עוז ועובד, נגיד, בתור מוכר תחתונים בשוק הכרמל. או בעל מפעל לריצ'רצ'ים.
"ההפגזה השיטתית על אזרחים ביישובי ישראל היא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות", כך מתחיל הטקסט שכתב מחבר הרומאן "מיכאל שלי" ושקיווה לקבל השנה את פרס נובל לספרות. והוא ממשיך וכותב "מדינת ישראל חייבת להגן על אזרחיה. ברור לכל שאין לממשלת ישראל רצון להיכנס לעזה, הממשלה היתה מעדיפה להמשיך בהפסקת האש שחמאס הפר אותה ובסוף ביטל אותה. אבל סבלם של האזרחים בעוטף עזה אינו יכול להימשך".
מה שהכי נורא בטקסט הזה הוא שמרגישים באיזה כלאחר-יד הוא נוצר. מרגישים איך גם העיתון וגם עמוס עוז מודעים לזה שהשם עמוס עוז הוא מותג ולכן די בחתימת השם "עמוס עוז" כדי למשוך את העין ולא ממש חשוב מה כתוב בטקסט גופו.
מה שונה בין מה שחירתת עמוס עוז לבין מה שחושב על המצב מצביע עבודה מצוי או מצביע ליכוד או מצביע קדימה מצוי? שום הבדל. והמותג הזה עומד להיות אחד ממובילי תנועת השמאל החדשה שהתאחדה עם מרצ. אותה מרצ, שהיא המפלגה שהצבעתי בשבילה מאז הוקמה תחת השם ר"צ, והאמנתי בה וביושר שלה, בזעם שלה, בליימעכיות שלה ובשלומיאליות שלה. והנה פתאום מכניסים לי לתוכה "כוכבים", כמו העיתונאי ניצן הורוביץ. אין לי שום דבר נגד ניצן הורוביץ ואני חושב שהוא חמוד ושרמנטי, אבל משהו בו ממותג מדי, מנופח מדי, מבריק מדי. משהו שבא מלא באדרנלין הזה של עולם הטלוויזיה המסחרית, האדרנלין שעושה שתיראה תמיד מצליח כזה, עירני כזה, אמריקאי חיוני כזה, גם כאשר בתוכך בא לך להקיא מגועל על כל האנושות או סתם למות.
למה אני צריך את מרצ בצורתה המעודכנת-יעני הזאת? למה אני צריך להרגיש פראייר על כך שאתן את קולי למפלגה שתיראה כמו חנות דיוטי פרי שעל מדפיה מותגים מפורסמים? אני בטוח שעוד רבים חושבים כמוני ואינם הולכים שולל אחרי שמות נוצצים. וכל הרבים האלה ייאלצו לעזוב בצער ולחפש להם אולי מקום אחר להשליך עליו את יהבם.
לא סתם מתוך סנוביות אני ודומי לא רוצים את הדיוטי-פרי הזה. אלא מפני שזה מביש ומעציב לראות שאין בעצם אידיאולוגיה לשמאל החדש הזה, או איך שלא קוראים לו. אולי יש לו, ורק אני קצת קשה הבנה ולא מבחין בהבדלים התהומיים של האידיאולוגיה שלו
לעומת זו של העבודה ושל קדימה. אולי. אני מצדי עם מרצ גמרתי. ושכל העיתונאים האלה, שעזבו את מקומות עבודתם ועברו לפוליטיקה, שיחזרו לחורים שמהם באו, כולל החלוצה שבהם, שלי יחימוביץ, אותה יידענע, שלא ברור לי מה בכלל היא עוד עושה בפוליטיקה אחרי שהתחבקה בשעתה עם עמיר פרץ והיתה הסחבקית הכי הכי שלו, אותו פרץ ששלח בלי הנד עפעף הוראות להפציץ ולהחריב את לבנון, שלא לדבר על החיילים שלנו שנהרגו שם. תהא יחימוביץ הדוגמה למה שמצפה לנו מהורוביץ ושות' אחרי שייבחרו, אולי, למפלגותיהם השונות. הם יתברגו בתוך המנגנון, וכל הברק המזויף שיש להם בתור "רכישות חדשות" ייעלם. ובשעת מבחן הם יהיו מוגי לב בדיוק כמו כולם ולא יאמרו בקול "טעיתי. הייתי עלה תאנה מחורבן לפשעים" (כמו יחימוביץ אחרי הפאשלות של פרץ בלבנון).
עיתונאים – חיזרו לעשות מה שאתם יודעים לעשות או לתפור ריצ'רצ'ים. סופרים, במקום לפרסם מאמרים בנאליים בעיתונים, שפרו את כתיבתכם. ומשוררים – שיתקו קצת וחכו שהמוזות באמת יבקרו אצלכם ואולי אז ייצאו לכם שירים שלא יישמעו כמו נפיחות של
תותחים.
]]>