מאת יובל דרייר-שילה

במרחק שמונה מאות ושמונים קילומטר מהמקום שבו אני יושב עכשיו, ניצב לו בית, לא רחוק מן הגדה השמאלית של נהר החידקל. הבית הזה – על חצרו הפנימית, גגו המשוטח ומרתפו הקריר, בנוסח הבתים שהיו בבגדאד לפני התקופה המודרנית – כנראה עדיין עומד על תלו. אך זכרם של דורי דורות מבני משפחתי שהתגוררו בו, נמחק ממנו זה מכבר. נמחק ממנו גם זכרם של פרעות של כנופיות נאציות וקול בריחת בני הבית במדרגות אל הגג, וכך גם זכרו של חוק דרקוני שהכריז עליו כמוקפא, ולמעשה הפקיע אותו מידי משפחתי. עתה, כך גיליתי מהדיווחים בתקשורת, נודע לבית זה תפקיד חדש: הוא קלף מיקוח במשא ומתן עם הפלסטינים.

(בתמונה: בגדאד, שנות השלושים של המאה העשרים)

ואין זה סתם קלף מיקוח: הנחתו על שולחן המשא ומתן מסמנת פרק חדש בתולדות עשיית הצדק בין העמים. מעתה, ישנו סוג צדק חדש בעולם: הצדק הקיזוזי. כבר דרשו הפילוסופים הקדומים והחדשים בדבר הצדק החלוקתי, בדבר הצדק המתקן-עוול, ואליהם נוספו אחיהם הצעירים –  הצדק המעברי והצדק המאחה, ועוד פתרונות לתקופות של טראומות גדולות ועוולות גדולים שאין עליהם כפרה. אבל לא כמותם הוא הצדק הקיזוזי: זהו סוג מיוחד של צדק שאינו דורש מחסידיו דבר. כל שהם צריכים לעשות הוא לחסר עוול אחד, הנכבה של העם הפלסטיני, מעוול אחר, גירושם והפקעת רכושם של חלק מיהודי ארצות ערב, להגיע לתוצאה המפתיעה –  אפס מוחלט. כעת, יוכלו לחזור לנוח בתחושת ניצחון, כי הנה מצאנו מזור. הצדק הקיזוזי כל-כך מתאים למקרה שלנו, כיוון שהוא אחיו התאום של העוול הקיזוזי שקדם לו. כך לפחות במקרה של רכוש יהדות עיראק, שהפקעתו נעשתה בידיעה ובהסכמה של ראשי מדינת ישראל הצעירה, שראתה בכך איזון הוגן לרכוש הפלסטיני הרב שנפל בחלקה.

ראו כמה יפה היא שיטת קיזוז-העוולות. היא מאפשרת לקברניטי המדינה לחלוף להם בכביש המהיר בדרך אל הקרייה בת"א, ליד שכונה קטנה, ממש נחבאת אל הכלים, ששמה גבעת עמל, ופעם היה שמה ג'מוסין. זו שכונה שראתה הפקעת רכוש של ערבים פלסטינים, שלא יזכו לצדק ולפיצוי בכפוף לשיטת הצדק החדשה. עכשיו, יחוו תושביה הנוכחיים, היהודים מהארצות הערביות, גירוש חדש, באדיבות הנכבה הקפיטליסטית של הטייקון יצחק תשובה. זה האחרון רכש את הקרקע עליה הם יושבים מידי המדינה, וכדי להרוויח מהעסקה כמה שניתן, הוא מתכנן לבנות עליה בקרוב קבוצת מגדלים של דירות יוקרה, ולגרש, אגב אורחא, את התושבים קשי היום מבתיהם הצנועים. דרישתם של תושבי השכונה מהמפנים לקבל לפחות את הפיצוי ההגון של "דירה תמורת דירה", נתקלה עד כה בסירוב. כעת הם מפגינים באוהל מחאה קבוע מול בית ראש הממשלה בירושלים.

כמובן, אי אפשר להגיד שראש הממשלה לא שמע את שוועתם: הנה, הוא מוכן לקבל את הדרישה ל-"דירה תמורת דירה", אלא שאת דירותיהם שלהם, לא הנוכחיות אלא הקודמות, הוא מבקש מידיהם של הפליטים הפלסטינים. כך, בתרגיל חשבוני גאוני אחד, הוא הופך שתי דרישות תיקון עוול לתוצאה של שימור עוול אחד גדול.

עתה הצטרפה הצעה חדשה ומחוכמת לשיטת הקיזוז. חבר הכנסת שמעון אוחיון מישראל ביתנו, הציע להכריז על יום זיכרון ממלכתי לציון הפליטות של יהודי ארצות ערב. מוזר, שאחרי שסופר לנו כי העלייה לארץ והקמת המדינה הן נס גלוי, מחליטה דווקא מפלגה ציונית להכריז על העלייה לארץ כעל טרגדיה. אין לכך הסבר אחר מלבד נאמנות יוצאת מן הכלל של ליברמן ושל מפלגתו לעקרונות הקיזוז הנעלים, שהרי בכל מצב אחר לא היו מעזים לטעון כי הגעתם של יהודים לארץ המובטחת, לאחר אלפיים וחמש מאות שנות גלות, היא בגדר אירוע שיש להצטער עליו.

לא אתנגד, כמובן, אם ממשלת עיראק תעשה צדק ביום מן הימים עם סבתי הזקנה, ותחזיר לה ולו חלק מהרכוש שהופקע. ממשלת ישראל יכולה לגשת ולפעול למען מטרה חשובה זו ביום בו יסתיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותיפתח מחדש האפשרות ליחסים של שיתוף פעולה עם המדינות השכנות לנו. כמה חבל הוא שהעלאת העוול הזה לתודעה הציבורית נעשתה לא כדי לתת לו מענה, אלא כדי להתחרות שוב עם הפלסטינים על עמדת הקורבן.

פורסם במקור ב-"זו הדרך"

בעקבות מאמרה של תמר גוז'נסקי "מסקנות נמהרות על מות השמאל" (זו הדרך", 18.2, וגם באתר מק"י), ציפיתי לשמוע, מה יש לראשי מרצ לומר בתגובה לקריאה לחשיבה חדשה של השמאל ולהושטת היד של חד"ש. ואכן, ב-19 בפברואר ראו אור ב"הארץ" שני מאמרים של אישים בהנהגה של מרצ או מקורבים אליה– ד"ר צביה גרינפילד וד"ר אלכסנדר יעקובסון.

אז מה למדו אנשי מרצ?

צביה גרינפילד, שכיהנה בסיעת מרצ בכנסת ה-17 במשך חודשים ספורים והייתה מועמדת במקום ה-7 ברשימת התנועה החדשה – מרצ לכנסת ה-18, למדה בכלל, שההצבעה ההגיונית בבחירות האחרונות הייתה דווקא לרשימת… קדימה. וכך כותבת גרינפילד:

"בוחרי השמאל, שהצביעו ללבני, הצביעו למעשה על כיוון הפעולה היחידי והאפשרי והמתבקש מעתה: שיתוף פעולה ממוקד של כל הכוחות הפוליטיים והחברתיים, המסכימים, שהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, תוך שמירה על ביטחון אזרחי ישראל, היא הסוגיה המרכזית והמהותית ביותר שמעיקה זה שנים על החברה הישראלית".

אכן, סיום הכיבוש וכינון המדינה הפלסטינית העצמאית בצד ישראל הוא המשימה החשובה ביותר. אך איך מתקשרת לכך לבני? הרי לבני שירתה בממשלות שרון ואולמרט והייתה שותפה מלאה להינתקות הצינית ולסגירת המעברים, למלחמות לבנון השנייה ועזה, להצגה חסרת התוחלת של מו"מ עם הרשות הפלסטינית.

אך גרינפילד אינה מסתפקת בהתמוגגות למראה קדימה, לבני ובוחרי מרצ שהצביעו "כן". בהמשך מאמרה, היא מציעה לראות גם בליברמן פרטנר אפשרי להשגת ההסדר של שתי מדינות. ואם לא די בכך, היא מציעה לדחוק הצידה את "יחסו המחפיר של ליברמן למיעוט הערבי", שכן זה נושא פחות חושב מ"הסיכוי" להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני בתמיכת ליברמן. מה נאמר? לקרוא ולשפשף את העיניים!

אלכסנדר יעקובסון, המלמד באוניברסיטה העברית, ואשר נמנה בעבר עם חברי הנהגת מרצ,  כותב בפתיחת מאמרו:

"בעקבות תבוסת מרצ בבחירות רבו כצפוי הקולות הקוראים לה 'לחדד עמדות' – כלומר, להתקרב יותר לחד"ש".

אך יעקובסון מתנגד לקריאות אלה, ואת התנגדותו הוא עוטף בטענה, לפיה השמאל הרדיקלי מגבה את "הלאומנות הערבית משני צדי הקו הירוק" ובכלל מתנגד לזכות קיומה של ישראל. וכך, בנופפו בטענות הנדושות של הימין, יעקובסון מציע סדר יום משלו לשמאל הציוני: לחדד עמדות רק בכל הנוגע במה שנוגע בלאומנות הערבית, כי לגבי הלאומנות היהודית, מבחינתו הכל כבר נאמר (מומלץ לו לקרוא את גרינפילד על 'ליברמן השותף לחזון שתי מדינות').

נותר לקוות, שמכיוון מרצ יישמעו גם קולות אחרים לגמרי, הקוראים להתקרב יותר לחד"ש ולשתף פעולה עמה.

    בבחירות המוניציפאליות בחיפה, ישבתי כחבר ועדת קלפי מטעם רשימת חד"ש באחת הקלפיות בעיר. אחוזי ההצבעה לא היו גבוהים (נושא למאמר אחר), ולחברי הועדה היה הרבה זמן פנוי לשוחח ביניהם. ואכן, דברים רבים למדנו זה מזו.

    מזכירת הקלפי, לדוגמא, למדה ממני, שאם הכינוי שלנו הוא חד"ש, זה אינו אומר שאנחנו נגד התושבים הוותיקים בעיר. אני למדתי מנציגת בל"ד בוועדה, אישה ערביה צעירה, על ההתלבטויות שלה: היא סיפרה לי, שעד לשבוע שלפני הבחירות היא עדיין התלבטה בין וליד ח'מיס (מועמד בל"ד לראשות העיר) לבין יעקב בורובסקי (המועמד של ליברמן לאותו תפקיד). היו לה מגוון שיקולים, אבל משום מה אף לא אחד מהם לא כלל את העובדה, שהמפלגה של בורובסקי רוצה לבטל לה את האזרחות.

    אך הסיפור הכי מעניין היה, ללא ספק, של נציג "ישראל ביתנו" (מפלגתו של ליברמן) בוועדה. כשהשיחה התקדמה, כדרכן של שיחות, לעבר נושאים פוליטיים ארציים, נשא אותו נציג נאום מלא להט על הדחיפות שביציאת ישראל מהשטחים; על כך שכבר מזמן היו צריכות להיות פה שתי מדינות; ועל כך ששמעון פרס היה ראש הממשלה הכי טוב אי-פעם. עם הקביעה האחרונה קשה לי להסכים, אבל מה עם האחרות? האין זה מוזר לשמוע התבטאות כזאת מנציג מפלגת ימין קיצוני? ואכן, אחת מחברות הוועדה הציגה לו את השאלה הטבעית: "אז למה אתה עובד אצל ליברמן?", ותשובתו הייתה פשוטה: "כי אני רוסי".

    והנה אני מגיע לנקודה שלי: יוצאי ברית-המועצות לשעבר לא רשומים בטאבו על שמו של ליברמן. העובדה, שמפלגת "ישראל ביתנו" קיבלה 10 מנדטים מהציבור דובר הרוסית (נתוני "הארץ", 16.2), אינה נובעת מכך שהוא השיג כל כך הרבה הישגים פוליטיים עבורם, אלא מכך שהוא פחות או יותר הכוח הפוליטי היחיד הפעיל בציבור הזה. גם העובדה, שהתקשורת הישראלית בשפה הרוסית היא ימנית, רובה ככולה, תרמה למצב הזה. אבל אי אפשר להאשים רק את כל העולם ואחותו – גם אנחנו בשמאל אשמים. יוצאי ברית-המועצות לשעבר הם אוכלוסיית יעד, שהצלחנו לפספס שוב ושוב.

    סיסמת הבחירות של חד"ש הייתה "בונים שמאל חדש". במהלך מערכת הבחירות לא יכולנו להתפנות לעבודת עומק בקרב הציבור דובר הרוסית, משום שהזמן היה קצר והמלאכה מרובה. אך ביום שאחרי הבחירות מוטלת עלינו, חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וגם על שותפינו בחד"ש ובשמאל בכלל, החובה לפעול בקרב יוצאי ברית-המועצות לשעבר. שמאל אמיתי צריך להיות שמאל רחב, שמאל שמכיל בתוכו הרבה קבוצות שנאבקות לשוויון ולקיום הוגן,  שמאל שמדבר הרבה שפות.

    זה לא הולך להיות קל. המושג "מפלגה קומוניסטית" והדגל האדום מעוררים אצל חלקים בציבור זה קונוטציות שליליות למדי, מימים שבהם רודנים השתמשו בהם, כדי לכסות על שלטון דיכוי אכזרי. אבל גם אם המשימה אינה קלה, יש בה סיכויים לא-מבוטלים: מדובר בציבור שההעסקה דרך חברות כוח-אדם פוגעת בו מאוד, ולכן הוא פתוח לנושאים כמו עבודה מאורגנת וזכויות חברתיות. הוא פתוח גם לנושאים של הפרדת דת ומדינה, נישואים אזרחיים וכיוב', ולעיתים קרובות חש שהיחס כלפיו גזעני.

    שמאל חדש ורחב בחברה הישראלית צריך לדבר עברית וערבית, אבל גם רוסית ואמהרית (אגב, חשוב לציין שגם יוצאי אתיופיה לא רשומים בטאבו על שם המפד"ל). אם אנחנו רוצים לבנות אלטרנטיבה של שלום, סביבה וסוציאליזם בארץ הזאת – כדאי להתחיל לעבוד על הרוסית שלנו.

    ח"כ חנין הוסיף, כי האירועים שבהם מדובר הם שלוש הפגנות, ששתיים מהם נערכו ברישיון בתל-אביב, בהקשר של מלחמת לבנון השנייה, והשלישית – הפגנה בבלעין. באחת ההפגנות, הגן ח"כ ברכה על פעיל השלום אורי אבנרי מפני התנכלות של שוטרים.

    דב חנין: "בשלוש ההפגנות, היה על המשטרה להגן על זכותם של אזרחים להפגין. אך במקום זאת, המשטרה יזמה פרובוקציות, ביצעה חקירות נגד יו"ר תנועה פוליטית, ואילו היועץ המשפטי מכין נגדו כתב אישום. האשמות נגד ח"כ ברכה הן מופרכות, ומטרתן היחידה – חתירה תחת חופש הביטוי וההפגנה בישראל. ההתנכלות לח"כ ברכה מדאיגה במיוחד על רקע ניצחון הימין בבחירות לכנסת ויש לראות בה אות אזהרה לבאות".

האולם, בו נערכה העצרת באום אל-פחם, היה מלא מפה לפה פעילים ותומכים של מק"י וחד"ש. תזמורת של סניף נצרת של בנק"י קידמה את פני הבאים.

בעצרת נשאו דברים, נוסף לח"כ דב חנין, ד"ר עפו אגבריה, המושבע השבוע כחבר כנסת, ח"כ חנא סוייד וח"כ מוחמד ברכה – כולם בסיעת חד"ש בכנסת. הדוברים העלו על נס את מסירות החברים היהודים והערבים, שהניבו את ההצלחה הרבה בבחירות, והדגישו את האתגרים החשובים, העומדים בפני חד"ש בתנאים של ממשלת ימין.

מאת תמר גוז'נסקי

מלחמת עזה המחישה פעם נוספת, כי הליכוד היה רק לכאורה באופוזיציה לממשלת קדימה-העבודה-ש"ס: בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד, התגייס להסביר את המלחמה בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי, ונמנע מלמתוח ביקורת כלשהי על צעדיה של ממשלת אולמרט-ברק-לבני. עתה, משהטיל הנשיא פרס על נתניהו להרכיב ממשלה, נראה שיו"ר הליכוד ממש התאהב בשותפות עם מרכיבי ממשלת אולמרט.

מייד לאחר קבלת המשימה של הרכבת הממשלה, הכריז נתניהו, כי הוא ינסה לכונן "ממשלה רחבה" עם קדימה ועם העבודה, וזאת נוסף לסיעות הימין שהמליצו עליו והמוזמנות לממשלתו: "ישראל ביתנו", ש"ס, יהדות התורה, "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי".

פורמלית, התמיכה בו מצד סיעות המייצגות 65 ח"כים,  מאפשרת לנתניהו להקים ממשלה בלי קדימה והעבודה. אך נתניהו פוחד להישאר לבד עם הימין הקיצוני, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, הוא חושש ליחסם של ממשל אובאמה ושל האיחוד האירופי לממשלה של הימין הקיצוני;

שנית, הוא זקוק לקדימה/העבודה, כדי להמשיך במשא-ומתן לכאורה עם הפלסטינים;

שלישית, הצמרת הכלכלית הישראלית חוששת מההשלכות החברתיות של המשבר הכלכלי המעמיק, האבטלה והגידול המואץ בחובות האבודים של המערכת הבנקאית. לכן היא מעוניינת בממשלת "אחדות לאומית", שתוכל, עם התנגדות פרלמנטרית-ציבורית מעטה ככל האפשר, לבצע את הצעדים הכלכליים, שההון מעוניין בהם: תמיכה ממשלתית נדיבה בהון, שחיקת שכר, קיצוצים נוספים בזכויות העובדים, והתייצבות נחרצת של מוסדות הכפייה – משטרה, בתי משפט – נגד כל התנגדות להעמסת נטל המשבר על העובדים.

בעת כתיבת שורות אלה, טרם התקיימו הפגישות של נתניהו עם ציפי לבני ועם אהוד ברק, ולכן מוקדם לומר, אם הם יבלעו את הפיתיון שהוא מציע להם: "שותפות מלאה בקביעת מדיניות הממשלה", תיקים בכירים, וחקיקה "מוסכמת".

ב – 23 בדצמבר 2008, לפנות בוקר, התקשר אליי לואיס (כל השמות בדויים), לדווח כי מרי אשתו נעצרה פעם נוספת. גם הפעם זה קרה בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, במקום בו היא פוגשת את שוטרי מנהלת ההגירה מדי בוקר. לא בכל פעם מרי או לואיס, זוג מהגרי עבודה מגאנה, מתקשרים לדווח על מעצרם. אך הפעם מרי נבהלה. היא חששה לבלות את חג המולד שלמחרת, באחד מבתי הכלא הרחק מבתה אוסנת. למזלה, מסמכיה הוחזרו והיא שוחררה. "איזה מזל שאוסנת לא יודעת", אמרה כשהתקשרתי, מזכירה לי עשרות אירועים קודמים במהלכם נעצרו היא או לואיס ואוסנת, המיומנת במפגשים עם שוטרי מנהלת ההגירה, רצה למקום ממררת בבכי בניסיון להביא לשחרורם המהיר של הוריה.

אוסנת, בת 15, נולדה בישראל. עד לאחרונה הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר תיכון תל אביבי. ב-2001, כשהייתה בת 8, נעצר אביה לראשונה ונשלח לכלא "מעשיהו" לקראת גירושו מהארץ. במהלך השנים פגשתי עשרות ואולי אף מאות ילדים ששוטרי מנהלת ההגירה קרעו מזרועות אבותיהם שנשלחו למדינת מוצאם: גאנה, ניגריה, קולומביה, אקוודור או הפיליפינים. הניסיון העצוב מלמד שעם השנים המרחק מהאב עושה את שלו ולבסוף כל מה שנותר לילד הוא זיכרון רחוק.

אוסנת לא ויתרה, סירבה לקבל את רוע הגזירה ובכתה ללא הפסק. פסיכולוגית בית הספר כתבה בעניינה חוות דעת שגרמה לדיינת בית הדין לשחרר את לואיס מיידית, עד תום שנת הלימודים של אוסנת, אז תיסע (כך לפחות חשבה הדיינת) כל המשפחה חזרה לגאנה.

מרי ולואיס, מזועזעים מהמעצר הממושך רצו לחזור לגאנה, אבל אוסנת, צברית חוצפנית, הטילה וטו על ההחלטה. היא ממש לא הבינה למה מישהו רוצה לשלוח אותה לגאנה, מדינה אותה לא ראתה מימיה ומסיפורים ששמעה – גם לא חשה כל תשוקה לראות מקרוב. "יש שם אריות ונמרים" סיפרה לי בבעתה.

בסוף 2003, שוטרי מנהלת ההגירה שוב עצרו את  לואיס. גם הפעם אוסנת היתה נחושה שלא לאפשר את גירושו של אביה  וכמובן שלא התכוונה לנסוע עמו. במסגרת הניסיונות למניעת הגירוש ולגיוס דעת הקהל הישראלית לנושא, התייצבה באולפן חדשות הטלוויזיה והתעמתה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז. סיפורה של הילדה נגע לליבם של ישראלים רבים, שכתבו לשר מכתבים בבקשה לשחרר את אביה ולאפשר למשפחה להישאר בישראל.

בסופו של דבר הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לשחרר אותו, דווקא בעקבות תקלה טכנית מצד הרשויות, שכן לא הובא בפני בית הדין במועד הקבוע בחוק הכניסה לישראל.

ב-2004 ביקש שר הפנים אברהם פורז, להעניק מעמד לילדי מהגרי עבודה בני גילה של אוסנת, ומונה לעמוד בראש וועדת שרים שדנה בנושא. ביוני, שנה מאוחר יותר, התקבלה החלטת ממשלה שאמורה הייתה להעניק לאוסנת ולילדים במצבה מעמד חוקי בישראל. ההחלטה קבעה מתן מעמד לילדי שוהים שלא כדין, בני עשר ומעלה, שנולדו בארץ, הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי, ישראל מרכז חייהם, וגירושם יהיה בבחינת הגליה תרבותית. אוסנת אספה בחריצות את כל המסמכים הנדרשים, הגישה בקשה לוועדה והמתינה לתשובה.

השנים חלפו באווירה קשה של חוסר וודאות. רק ב-2007 התקבלה התשובה השלילית – מסתבר שכדי להיכנס לישראל כצליינית, רכשה מרי דרכון של מדינה אפריקאית שכנה וכך למרות שאביה קיבל אשרת תייר כחוק, אוסנת אינה עונה על הקריטריון "הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי". 58 ילדים נוספים נדחו גם כי הוריהם איבדו את הדרכון הישן ולא יכלו להוכיח שנכנסו כחוק לישראל.

"האגודה לזכויות האזרח בישראל" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" הגישו עתירה נגד משרד הפנים בטענה שהחלטת הממשלה נבעה מרצון להסדיר מעמדם של הילדים שלא עברו על החוק ובכל זאת מצאו עצמם נטולי מעמד חוקי ומועמדים לגירוש עקב מעשי הוריהם. בעקבות העתירה התקבלה החלטה שאופן הכניסה לישראל של ההורים יהווה רק שיקול ממכלול השיקולים לקבלת בקשת המעמד. בהתאם להחלטה זו, המשיכה אוסנת להמתין לתוצאות הערעור משר הפנים.

כמו אוסנת והוריה, חיים בישראל זה שנים כמה מאות מהגרי עבודה וילדיהם כשכל יום שעובר מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות ועתידם לוט בערפל. שנים ארוכות של המתנה מורטת עצבים, בצל מבצעי מעצרים, המנוהלים ביד רמה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה, נותנות בהם את אותותיהן: אוסנת מתקשרת לכל אחד מהוריה שלוש פעמים ביום לוודא שלא נעצרו. אם חלילה אחד מהם אינו עונה מיידית לטלפון, הרי שבשיחה הבאה היא נוזפת בו שהדאיג אותה לשווא.

אחותה הגדולה של אוסנת, שנותרה בגאנה וגדלה בבית סבתה, מלאת כעסים על הוריה גם כשהם עונים לטלפון: "עשיתם ילדה חדשה ואותי שכחתם", היא מאשימה אותם תכופות. מרי ולואיס עושים כמיטב יכולתם כדי לפצות אותה על היעדרותם הממושכת. הם מימנו את לימודיה בבית ספר מובחר ולאחרונה אף באוניברסיטה, בגאנה. עוד ב-2005, כשסברו מרי ולואיס שהם עומדים לקבל מעמד חוקי בהתאם להחלטת הממשלה, הבטיחו לה שבקרוב מאוד יבואו לבקרה. מאז נדחה מועד הביקור שוב ושוב והילדה אינה מאמינה עוד להבטחותיהם.

ב- 2008, לקראת ראש השנה, דחה שר הפנים מאיר שטרית את בקשות אותם ילדים

שהוריהם לא הצליחו להוכיח את כניסתם החוקית לישראל, והורה להם לצאת מהארץ תוך 60 יום. חלק מהמשפחות עתרו נגד ההחלטה. לאחרונה, ב – 5 בינואר 2009, דחה השופט משה סובל את בקשת המשפחה הראשונה שעתרה נגד גירוש בסכמו: "אכן, לא ניתן לעצום עין ולאטום אוזן מול מצוקתו של העותר ותחינתו לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה היחידה לה התוודע ושאת תרבותה, שפתה ואורחותיה הוא מכיר. אלא ששיקולים אלה מצויים במישור הרגש והחמלה, ואילו הכרעתו של בית המשפט חייבת לגדור עצמה בשיקולים של דין, גם אם תוצאת הדין כואבת ובלתי-פשרנית".

בחסות חוק השבות, הובאו לישראל ממדינות חבר העמים למעלה משלוש מאות אלף נוצרים ומוסלמים, שנקלטו בחברה  ותרמו תרומה לא מבוטלת לחברה ולכלכלה. מידי שנה מאשר משרד הפנים כניסה ושהייה של כמאה אלף מהגרי עבודה כדי שיועסקו בישראל על פי חוק. לא ברורה לפיכך התעקשותו של משרד הפנים, להמשיך ולהתעמר באותן 58 משפחות מהגרי עבודה, שילדיהם ישראלים לכל דבר, אך דבר מה חסר במסמכיהם.

בימים הקרובים תובא עתירתה של אוסנת ומשפחתה בפני כבוד השופט נעם יורם בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. נותר רק לקוות שכבוד השופט ישכיל לנסות ולתקן באומץ את העוול שנגרם לילדה ומשפחתה על ידי שורה ארוכה של פקידים אדישים, יורה על הסדרת מעמדם וישחרר את אוסנת מהחרדה הכרוכה בעזיבת המולדת, למדינה אותה לא ראתה מעולם.

    הלשכה ציינה בהודעתה, כי "הבחירות שנערכו בישראל יצרו מציאות חדשה, בה התחזקו הימין הקיצוני והקיצוני ביותר. מציאות מסוכנת זו היא תוצאה פוליטית של המלחמה הנפשעת על עזה, שנערכה בתמיכת האימפריאליזם האמריקאי. אנו מזהירים משיתוף פעולה עם המזימות האמריקאיות, שלא יובילו לשלום".

    כמסקנה מיידית מתוצאות הבחירות, קוראת מק"י להקמת החזית היהודית-הערבית הרחבה ביותר למאבק בסכנת הפאשיזם, לחיזוק המאבק היהודי הערבי המשותף ולמען אחדות המאבק של האוכלוסייה הערבית.

    הלשכה הפוליטית מדגישה, כי "התמיכה בחד"ש גדלה בצורה ניכרת בקרב הצבור הערבי ובקרב הציבור היהודי. מספר הקולות שחד"ש קיבלה בבחירות לכנסת ה-18 הוא הגבוה ביותר בבחירות לכנסת ב-40 השנים האחרונות.

    בבחירות לכנסת ה-18 שב ובלט תפקידה של חד"ש ככוח של מאבק פוליטי וחברתי. חד"ש היא התנועה הפוליטית הגדולה ביותר באוכלוסייה הערבית והכוח השמאלי היהודי-ערבי המוביל בישראל. אנו, הקומוניסטים, מתייחסים ברצינות רבה למשא האחריות המוטל עלינו בגיוס הציבור הרחב, היהודי והערבי, לחזית רחבה להגנת הדמוקרטיה ולבניית שמאל ישראלי עקבי.

    כדי לעמוד במשימות המוטלות עלינו, נפעל ללא-לאות למען חיזוק מק"י וחד"ש ולהרחבת השפעתן".

ברשימה להלן מופיע הפירוט של הקולות שקיבלה חד"ש לפי ישובים (בלי קולות עוברים). בסוגריים – התוצאה ב-2006.

ת"א-יפו – 5,203 (2,009)

נצרת – 11,406 (10,140)

אום אל-פחם – 8,031 (7,044)

חיפה – 5,533 (3,804)

ירושלים – 1,470 (708)

רמת גן – 304 (143)

גבעתיים – 173 (66)

הרצליה – 165 (69)

ראשון לציון – 138 (53)

חולון -137 (56)

כפר סבא – 126 (59)

רחובות – 125 (43)

רמת השרון – 123 (45)

כרמיאל – 116 (40)

בת ים – 115 (74)

פתח תקוה – 105 (64)

רעננה – 87 (41)

פרדס חנה כרכור – 81 (25)

מבשרת ציון – 78 (42)

הוד השרון – 76 (24)

אילת – 74 (31)

נתניה – 66 (21)

חדרה – 63 (25)

מודיעין מכבים רעות – 59 (13)

נהריה – 59 (54)

קריית טבעון – 59 (38)

קריית אונו – 49 (15)

אשדוד – 46 (30)

ראש העין – 40 (13)

נווה שלום – 38 (21)

נס ציונה – 35 (12)

זכרון יעקב – 33 (9)

עומר – 33 (10)

אשקלון – 32 (18)

קרית אתא – 29 (12)

נשר – 28 (13)

צור הדסה – 27 (9)

קרית מוצקין – 26 (7)

בני ברק – 25 (17)

כפר מצר – 25 (14)

אור יהודה – 24 (15)

ערד – 24 (15)

כפר מנחם – 23 (7)

שדרות – 23 (6)

קרית ים – 20 (10)

בית שמש – 19 (9)

כפר ורדים – 19 (9)

ראש פינה – 17 (5)

אבן יהודה – 16 (4)

גני תקוה – 15 (6)

מדרשת בן-גוריון – 15 (2)

בנימינה – 23 (10)

בית זית – 14 (5)

גבעת שמואל – 14 (7)

יבנה – 14 (8)

שריגים – 14 (6)

שפרעם 3,885 (4,436)

שג'ור 3,773 (2,608)

טייבה – 3,715 (2,939)

סחנין – 3,671 (3,186)

תמרה – 3,386 (3,032)

עראבה – 3,197 (2,657)

יפיע -2,147 (1,633)

כבול – 2,037 (1,126)

טירה – 1,955 (1,533)

דיר חנא – 1,908 (1,466)

כפר יאסיף  – 1,880 (1,634)

טורעאן – 1,825 (1,481)

קלנסואה – 1,772 (1,090)

כפר כנא – 1,746 (1,455)

עאבלין – 1,709 (1,151)

עכו – 1,668 (930)

כפר קאסם – 1,627 (1,066)

אבו סנאן – 1,592 (1,426)

ג'דידיה-מכר – 1,510 (1,144)

ריינה – 1,380 (974)

כפר מנדא – 1,324 (872)

נצרת עלית – 1,280 (963)

עילבון – 1,276 (1,349)

עין מאהל – 1,255 (756)

ערערה – 1,109 (982)

איכסאל – 1,073 (887)

מעלה עירון – 1,022 (807)

מראר – 1,017 (884)

כפר קרע – 986 (766)

ג'לג'וליה – 982 (755)

שעב – 927 (740)

רמלה – 914 (759)

נחף – 914 (492)

ראמה – 891 (663)

בסמ"ה – 881 (624)

דבוריה – 735 (618)

עיילוט – 673 (590)

לוד – 667 (594)

משהד – 639 (306)

כאוכב אבו אל-הייג'א – 592 (607)

רהט (581 (308)

מעלות תרשיחא – 543 (357)

בועינה נוג'ידאת – 525 (285)

בקה-ג'ת – 506 (430)

ירקא – 502 (337)

מזרעה – 501 (211)

פקיעין – 472 (400)

עיר כרמל – 368 (261)

מעיליה – 354 (230)

חורה – 300 (829)

פרדייס – 266 (143)

רומאנה – 225 (191)

באר שבע – 200 (133)

ג'יש – 187 (140)

כעביה – 186 (125)

כפר ברא – 184 (92)

פסוטה – 174 (140)

טובה זנגריה – 172 (13)

ג'יסר זרקא – 160 (237)

מוקיבלה – 155 (110)

זמר – 130 (61)

סולם – 130 (199)

טמרה יזרעאל – 111 (109)

בית ג'ן – 94 (96)

חמאם – 94 (41)

סנדלה – 93 (137)

עוזר – 90 (56)

שיח דנון – 86 (67)

אבו גוש – 79 (89)

זרזיר – 72 (28)

כסרה סמיע – 62 (49)

עין נקובה – 49 (13)

סאלמה – 48 (67)

ינוח ג'ת – 46 (53)

עין רפא – 44 (5)

מייסר – 38 (31)

ערים, קיבוצים, ישובים קהילתיים ומושבים  שלא פורטו – 1,357

ישובי בדואים שלא פורטו – 679 (1126)

בבקעת הירדן, בגדה המערבית, גדל דור של צעירים שנאלץ לעבוד. יותר ממחצית התושבים בגדה המערבית מחוסרי עבודה, מצב הגורם לכך שילדים הם המפרנסים העיקריים של משפחותיהם. בכל יום ביומו – הם יוצאים לדרך. אך מלבד העמותה להגנה על זכויות העובדים הישראלית "קו לעובד", נראה כי הדבר לא מעניין אף אחד. סימון קורקוס, יצאה לשטח ושוחח עם המפרנסים הצעירים.

מחירי מציאה
סואהא כנען מסבירה כי העסקת ילדים נפוצה באזורים פלסטינים במשך שנים רבות, אך בקנה מידה קטן, לאחר שעות הלימודים ולרוב כחלק מעסק משפחתי. כנען היא מנהלת סניף המחקר של אוכלוסיית העובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות הפלסטינית. מה שמטריד את כנען היא העלייה בתנאי העסקה מסוכנים ובשעות עבודה ארוכות. קטינים נאלצים לנוע בדרכים מסוכנות בדרכם לעבודה וחוצים מחסומי צבא ונקודות ביקורת.
בגלל הכיבוש והמאבק נכנס גורם נוסף לסיפור – ניצול. סלווא עלינאת היא חברת צוות בארגון הישראלי לזכויות עובדים, 'קו לעובד', ומייעצת גם בתחום תעסוקת ילדים. "בשביל הקטינים, ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית והמפעלים בישראל הם בדרך כלל המקומות היחידים בהם הם יכולים למצוא עבודה. ההעסקה מאורגנת על ידי קבלני משנה פלסטינים המגייסים קטינים במחירי מציאה במחנות פליטים ובכפרים. הסיבה לכך היא העוני המחריד ברשות הפלסטינית ובמיוחד בבקעת הירדן", אומרת עלינאת. הקמת גדר ההפרדה הופכת את העבודה בישראל לכמעט בלתי אפשרית בשביל 150,000 בוגרים פלסטינים. הגבלות מחמירות על אישורי תעסוקה ואישורי מעבר מסבכים או מונעים מציאת עבודה בהתנחלויות בישראל. לעומת זאת, העסקת קטינים היא זולה יותר ופשוטה מכיוון שהם יכולים לעבור את נקודות הביקורת בקלות. 

עקיפת החוק
החוק הישראלי החל על ההתנחלויות והחוק הפלסטיני קובעים כאחד: עבודת ילדים תחת גיל 14 הינה אסורה לחלוטין. מגיל 14 מותרות עבודות קלות בלבד אשר אינן מסכנות את בריאות והתפתחות הילדים. המתנחלים, העובדים עם קבלני משנה פלסטינים, אינם חותמים על חוזי תעסוקה עם הקטינים וכך מתאפשר להם לעבור על החוק הישראלי: "הם משלמים פחות משכר המינימום ואינם מבטחים את הקטינים" אומרת עו"ד מיכל תג'ר מקו לעובד.
כאשר אני מתקשר לאורית, האחראית האדמיניסטרטיבית של היישוב פצאל, בכדי לאמת איתה את הסיפורים על עובדים קטינים, היא מבטלת אותם בטענת הגזמות. "החקלאים בהתנחלויות עובדים מזה שנים עם קבלני משנה פלסטינים שמביאים איתם את העובדים. אולי לפעמים ילדים מגיעים עם הוריהם". היא מוסיפה:"פלסטינים וישראלים חיים יחדיו בדו קיום כבר למעלה מ-40 שנה וכולם מרוצים מהמצב. תאמין לי, פלסטינים עם מעסיקים פלסטינים אינם מרוויחים אפילו מחצית ממה שהיו מרוויחים כאן".
"העובדה שבשטחי הרשות הפלסטינית המצב חמור יותר אינה מצדיקה את העוול", טוענת תג'ר.
אם החוק הישראלי, הפלסטיני והבין לאומי המגן על זכויות ילדים, מופר בפועל, אזי על הרשויות לפעול בנושא. אני שולח את הממצאים שלנו למשרד התעשייה והמסחר, וליתר דיוק למפקח על חוקי העבודה בהתנחלויות הגדה המערבית.
הנציגה שלהם טוענת כי במחלקה שלה אין נתונים בנושא ומפנה אותי למשטרה אשר מפנה אותי בחזרה למפקח על חוקי העבודה. תג'ר מאמינה שלמפקח על העבודה אין מספיק כוח אדם ותקציב ואין כמעט אף מפקח בתחומי הגדה המערבית. 

מספר עולה של ילדים מועסקים ברשות הפלסטינית
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות הפלסטינית עוקבת משנת 2004 אחר התפתחות העסקת ילדים בשטחים הפלסטינים. הנתונים אינם מתפרסמים בציבור אולם סואהא כנען, מנהלת מרכז למחקר אוכלוסיה תעסוקתית במשרד נתנה לנו את התוצאות הבאות:
• בשנת 2004 הועסקו כ- 43,000 ילדים בגילאים 5-17. בשנת 2007 המספר עלה  לכ-47,000 ובמחצית הראשונה של 2008 הגיע המספר לכ- 53,500.
• כ- 4.6% מהצעירים הפלסטינים שגילם קטן מ-18 עובדים.
• הריכוז הגבוה ביותר של העסקת ילדים הוא בגדה המערבית, וליתר דיוק ביריחו ובבקעת הירדן 
(13.5% אחוז).
• כ-1,900 ילדים מועסקים בהתנחלויות בישראל והדרישה לעובדים עולה.
• השכר היומי הממוצע הוא 41.90 ש"ח ושבוע העבודה הממוצע לקטינים הוא בן 30 שעות