ב – 23 בדצמבר 2008, לפנות בוקר, התקשר אליי לואיס (כל השמות בדויים), לדווח כי מרי אשתו נעצרה פעם נוספת. גם הפעם זה קרה בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, במקום בו היא פוגשת את שוטרי מנהלת ההגירה מדי בוקר. לא בכל פעם מרי או לואיס, זוג מהגרי עבודה מגאנה, מתקשרים לדווח על מעצרם. אך הפעם מרי נבהלה. היא חששה לבלות את חג המולד שלמחרת, באחד מבתי הכלא הרחק מבתה אוסנת. למזלה, מסמכיה הוחזרו והיא שוחררה. "איזה מזל שאוסנת לא יודעת", אמרה כשהתקשרתי, מזכירה לי עשרות אירועים קודמים במהלכם נעצרו היא או לואיס ואוסנת, המיומנת במפגשים עם שוטרי מנהלת ההגירה, רצה למקום ממררת בבכי בניסיון להביא לשחרורם המהיר של הוריה.
אוסנת, בת 15, נולדה בישראל. עד לאחרונה הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר תיכון תל אביבי. ב-2001, כשהייתה בת 8, נעצר אביה לראשונה ונשלח לכלא "מעשיהו" לקראת גירושו מהארץ. במהלך השנים פגשתי עשרות ואולי אף מאות ילדים ששוטרי מנהלת ההגירה קרעו מזרועות אבותיהם שנשלחו למדינת מוצאם: גאנה, ניגריה, קולומביה, אקוודור או הפיליפינים. הניסיון העצוב מלמד שעם השנים המרחק מהאב עושה את שלו ולבסוף כל מה שנותר לילד הוא זיכרון רחוק.
אוסנת לא ויתרה, סירבה לקבל את רוע הגזירה ובכתה ללא הפסק. פסיכולוגית בית הספר כתבה בעניינה חוות דעת שגרמה לדיינת בית הדין לשחרר את לואיס מיידית, עד תום שנת הלימודים של אוסנת, אז תיסע (כך לפחות חשבה הדיינת) כל המשפחה חזרה לגאנה.
מרי ולואיס, מזועזעים מהמעצר הממושך רצו לחזור לגאנה, אבל אוסנת, צברית חוצפנית, הטילה וטו על ההחלטה. היא ממש לא הבינה למה מישהו רוצה לשלוח אותה לגאנה, מדינה אותה לא ראתה מימיה ומסיפורים ששמעה – גם לא חשה כל תשוקה לראות מקרוב. "יש שם אריות ונמרים" סיפרה לי בבעתה.
בסוף 2003, שוטרי מנהלת ההגירה שוב עצרו את לואיס. גם הפעם אוסנת היתה נחושה שלא לאפשר את גירושו של אביה וכמובן שלא התכוונה לנסוע עמו. במסגרת הניסיונות למניעת הגירוש ולגיוס דעת הקהל הישראלית לנושא, התייצבה באולפן חדשות הטלוויזיה והתעמתה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז. סיפורה של הילדה נגע לליבם של ישראלים רבים, שכתבו לשר מכתבים בבקשה לשחרר את אביה ולאפשר למשפחה להישאר בישראל.
בסופו של דבר הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לשחרר אותו, דווקא בעקבות תקלה טכנית מצד הרשויות, שכן לא הובא בפני בית הדין במועד הקבוע בחוק הכניסה לישראל.
ב-2004 ביקש שר הפנים אברהם פורז, להעניק מעמד לילדי מהגרי עבודה בני גילה של אוסנת, ומונה לעמוד בראש וועדת שרים שדנה בנושא. ביוני, שנה מאוחר יותר, התקבלה החלטת ממשלה שאמורה הייתה להעניק לאוסנת ולילדים במצבה מעמד חוקי בישראל. ההחלטה קבעה מתן מעמד לילדי שוהים שלא כדין, בני עשר ומעלה, שנולדו בארץ, הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי, ישראל מרכז חייהם, וגירושם יהיה בבחינת הגליה תרבותית. אוסנת אספה בחריצות את כל המסמכים הנדרשים, הגישה בקשה לוועדה והמתינה לתשובה.
השנים חלפו באווירה קשה של חוסר וודאות. רק ב-2007 התקבלה התשובה השלילית – מסתבר שכדי להיכנס לישראל כצליינית, רכשה מרי דרכון של מדינה אפריקאית שכנה וכך למרות שאביה קיבל אשרת תייר כחוק, אוסנת אינה עונה על הקריטריון "הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי". 58 ילדים נוספים נדחו גם כי הוריהם איבדו את הדרכון הישן ולא יכלו להוכיח שנכנסו כחוק לישראל.
"האגודה לזכויות האזרח בישראל" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" הגישו עתירה נגד משרד הפנים בטענה שהחלטת הממשלה נבעה מרצון להסדיר מעמדם של הילדים שלא עברו על החוק ובכל זאת מצאו עצמם נטולי מעמד חוקי ומועמדים לגירוש עקב מעשי הוריהם. בעקבות העתירה התקבלה החלטה שאופן הכניסה לישראל של ההורים יהווה רק שיקול ממכלול השיקולים לקבלת בקשת המעמד. בהתאם להחלטה זו, המשיכה אוסנת להמתין לתוצאות הערעור משר הפנים.
כמו אוסנת והוריה, חיים בישראל זה שנים כמה מאות מהגרי עבודה וילדיהם כשכל יום שעובר מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות ועתידם לוט בערפל. שנים ארוכות של המתנה מורטת עצבים, בצל מבצעי מעצרים, המנוהלים ביד רמה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה, נותנות בהם את אותותיהן: אוסנת מתקשרת לכל אחד מהוריה שלוש פעמים ביום לוודא שלא נעצרו. אם חלילה אחד מהם אינו עונה מיידית לטלפון, הרי שבשיחה הבאה היא נוזפת בו שהדאיג אותה לשווא.
אחותה הגדולה של אוסנת, שנותרה בגאנה וגדלה בבית סבתה, מלאת כעסים על הוריה גם כשהם עונים לטלפון: "עשיתם ילדה חדשה ואותי שכחתם", היא מאשימה אותם תכופות. מרי ולואיס עושים כמיטב יכולתם כדי לפצות אותה על היעדרותם הממושכת. הם מימנו את לימודיה בבית ספר מובחר ולאחרונה אף באוניברסיטה, בגאנה. עוד ב-2005, כשסברו מרי ולואיס שהם עומדים לקבל מעמד חוקי בהתאם להחלטת הממשלה, הבטיחו לה שבקרוב מאוד יבואו לבקרה. מאז נדחה מועד הביקור שוב ושוב והילדה אינה מאמינה עוד להבטחותיהם.
ב- 2008, לקראת ראש השנה, דחה שר הפנים מאיר שטרית את בקשות אותם ילדים
שהוריהם לא הצליחו להוכיח את כניסתם החוקית לישראל, והורה להם לצאת מהארץ תוך 60 יום. חלק מהמשפחות עתרו נגד ההחלטה. לאחרונה, ב – 5 בינואר 2009, דחה השופט משה סובל את בקשת המשפחה הראשונה שעתרה נגד גירוש בסכמו: "אכן, לא ניתן לעצום עין ולאטום אוזן מול מצוקתו של העותר ותחינתו לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה היחידה לה התוודע ושאת תרבותה, שפתה ואורחותיה הוא מכיר. אלא ששיקולים אלה מצויים במישור הרגש והחמלה, ואילו הכרעתו של בית המשפט חייבת לגדור עצמה בשיקולים של דין, גם אם תוצאת הדין כואבת ובלתי-פשרנית".
בחסות חוק השבות, הובאו לישראל ממדינות חבר העמים למעלה משלוש מאות אלף נוצרים ומוסלמים, שנקלטו בחברה ותרמו תרומה לא מבוטלת לחברה ולכלכלה. מידי שנה מאשר משרד הפנים כניסה ושהייה של כמאה אלף מהגרי עבודה כדי שיועסקו בישראל על פי חוק. לא ברורה לפיכך התעקשותו של משרד הפנים, להמשיך ולהתעמר באותן 58 משפחות מהגרי עבודה, שילדיהם ישראלים לכל דבר, אך דבר מה חסר במסמכיהם.
בימים הקרובים תובא עתירתה של אוסנת ומשפחתה בפני כבוד השופט נעם יורם בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. נותר רק לקוות שכבוד השופט ישכיל לנסות ולתקן באומץ את העוול שנגרם לילדה ומשפחתה על ידי שורה ארוכה של פקידים אדישים, יורה על הסדרת מעמדם וישחרר את אוסנת מהחרדה הכרוכה בעזיבת המולדת, למדינה אותה לא ראתה מעולם.
]]>
נכתב על ידי ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאוא, לזכויות האזרחים הערבים בישראל, המאמר פורסם בוואלה
כשליברמן מדבר על נאמנות, ראוי לבחון עד כמה הוא היה נאמן לבוחריו. ראוי לבדוק מה הוא הבטיח לרוסים בעשר השנים האחרונות, במהלכם כיהן בתפקידים בכירים כמעט בכל הממשלות. מתברר שמאז ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין השנים 1996-1997, הוא הבטיח לעולים החדשים שהושפלו ברבנות לסיים את הפארסה של הטלת ספק ביהדותם, וזה כמובן לא קרה. כידוע, עד היום נציגיו של ליברמן לא יושבים ברבנות, אך זה לא הפריע לו לשבת שוב ושוב עם ש"ס בממשלות ישראל, והרבנות המשיכה להטיל ספק ביהדותם של בוחריו.
כשבוחריו (במיוחד המבוגרים) לא הבינו רוסית, נתקעו בתחנות האוטובוסים ולא קיבלו מידע בסיסי בשפתם, ליברמן ישב בממשלה כשר התחבורה עד 2002. כשהעולים הצעירים נשלחו למילואים על חשבון לימודים, הוא עצמו ישב בממשלה כשר התשתיות עד 2004.
ליברמן שמריח בחירות ומסתייע בכמה שונאי ערבים מקצוענים, לא טיפל בבעיות המובטלים העולים שפוטרו ונשלחו לויסקונסין. הוא דווקא ישב בלשכת סגן ראש הממשלה עד ינואר 2008. ובל נשכח כמובן את התפקיד המיותר ביותר בהיסטוריה של ממשלות ישראל – "השר לעניינים אסטרטגיים", שם תרומתו הגדולה הסתכמה בהצעה להפציץ את סכר אסואן שבמצרים, ולהרוס את השלום עם הגדולה שבמדינות ערב – שלום שמחזיק מעמד זה כמה עשורים.
בינתיים אלי ישי הרחיב את ויסקונסין מנצרת עלית ליישובים נוספים והמובטלים טורטרו ללא עבודה. כשהריח את הבחירות המתקרבות, שוב התפטר וירד על הערבים במקום להודיע שלא עשה כמעט כלום למען בוחריו.
את הערבים ליברמן לא מאכזב
בעשר השנים האחרונות בהן בילה בממשלות ישראל, ליברמן מילא תפקידים מגוונים: מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שר התחבורה, שר התשתיות ואפילו סגן ראש הממשלה. ומה הוא עשה "למען מדינה" בכל עשר השנים בהם בילה בתפקידים הבכירים במשרדי הממשלה? כמעט כלום, למעט לעזור לבת שלו להיות מיליונרית, ולקבל משכורת ענק לעצמו. אז לא פלא שעתה הוא מבקש למשוך קולות על ידי הפצת שנאה נגד הערבים, כאילו הם היו אלו שהפריעו לו לעשות "למען מדינה" ובוחריו כשישב בממשלה.
עובדה מדהימה לא פחות קשורה לשותפיו של ליברמן. אלי ישי וש"ס הטילו ספק ביהדותם של מצביעיו, וטרטרו אותם ברבנות בתהליכי גיור מיותרים ומשפילים. הם אלה גם שמנעו ממי שביקש לשמור ולדבוק בתרבותו ואמונתו החילונית כל אפשרות לנישואים אזרחים בתוך המדינה, אלה היו שותפיו שמתייחסים לתרבותו ולדרך חייו של הציבור הרוסי בביטול, בבוז, בעוינות. "מבחני הנאמנות" שהוא מציע עתה פועלים בחסותו נגד בוחריו עצמו.
את הערבים ליברמן לא מאכזב. אנחנו מעולם לא בחרנו בו ולא נבחר בו. הוא לא היה וגם לא יהיה נציגם של הערבים. אך לצערנו הוא יהיה נציגם ופרצופם של אלה אשר יבחרו בו, וחמור יותר אם יהיה שר הוא יהיה נציגה ופרצופה של המדינה. על כן, מי שמתבייש בדברי הבלע שלו, שיתנגד להם. ומי שחושב שליברמן לא עשה מאומה פרט לביתו, שלא יצביע לו או למפלגת המריונטות שלו.
בינתיים, כל שהוא עושה בקמפיין השנאה שלו הוא לדרבן חלק מהציבור הערבי לצאת ולהצביע בבחירות הקרובות. ולאזרחי המדינה, ששותקים על דבריו ויושבים בחוסר מעש, כדאי שיתכוננו למילואים הבאים, כי ליברמן מתכונן לשלוח אותם לעוד מלחמה שיהיו בה בשר תותחים.
]]>