מפעל "פולגת" בקריית גת נסגר וכל עובדיו פוטרו. מאות העובדים והעובדות נאלצו לשבות, כדי להשיג תשלום חלקי של הפיצויים, לפי הכתוב בחוק.

    הבעלים הצביעו על "האשמים" הקבועים: התחרות עם מוצרים ממזרח אסיה; מחיר נפט; הדולר הנמוך, וכמובן – "התאמת המשק הישראלי לגלובליזציה" ("הארץ", 10.3). השורה התחתונה של טיעונים מסוג זה היא, כי אין מה לעשות מול הקידמה, הטכנולוגיה, התחרות וה"גלובליזציה". שהרי מדובר בדטרמיניזם עיוור, ולא, חלילה, בבני אדם ממשיים ובאינטרסים שהם מייצגים. מפעלים עתירי עבודה מועברים לירדן ולסין, תעשיות שלמות נכחדות במדינות המתפתחות, ערי פועלים הופכות למוקדי אבטלה – בכל אשם הכוח העליון שאין מה לעשות מולו. ככה זה. האמנם?